למה שלא ניסע עם טסלה לירושלים?

שלוש פעמים בשנה אנו מצווים לעלות לרגל, לצאת מן הבית עם המשפחה ולהגיע לבית המקדש שבירושלים. במשך כל הדורות האחרונים, עובדה זו היה בה כדי לעורר בנו געגוע וערגה לימי האור של פעם, הזמנים בהם בית המקדש המפואר היה עומד על תילו ולעם ישראל היה מקום אחד יחיד ומיוחד בו אפשר להתחבר עם הבורא.

אך כעת, בהתקרב חג הסוכות ולאחר ששמענו באופן מפורש את דברי הנבואה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, על כך שבדורנו, בקרוב ממש, תגיע הגאולה השלימה - הגיע הזמן לעסוק בהיבטים הטכניים של החווייה האדירה שבקרוב נידרש לה - עליה לרגל לבית המקדש.

עומס תנועה

סביר להניח שגם אחרי סיום עבודות התשתית הנרחבות בכניסה לירושלים, עדיין העומס של מליוני יהודים מכל העולם מגיעים לעיר הקודש בשבוע אחד, יורגש היטב. אך השאלה הראשונה בבואנו לעסוק בשבוע המרומם הצפוי לנו בחג הסוכות בגאולה, היא: איך, למעשה, מגיעים לירושלים?

התיאורים אותם אנו מכירים מזמן בית ראשון ושני, הם על אלפי אנשים, נשים וילדים צועדים בשמחה ובשירה בשבילי העפר הסלולים בין השדות והכרמים שעל הרי ירושלים. הסב המבוגר צועד במקלו, ומכיר את הדרך היטב מזה עשרות שנים, ויחד עם כל הקהילה מצעיד את משפחתו לכיוון עיר הקודש והמקדש.

אך האם בשנת 2021 (למניינם) הדבר נשמע סביר? האם מכל רחבי הארץ יצעדו ברגלם משפחות שלימות לכיוון ירושלים, כאשר בחנייתן חונה רכב חדיש, ממונע וממוזג?

לפני שנבדוק את התשובה לשאלה זו, כדאי לברר את יסוד התיאור הציורי - האם אכן עלו לירושלים ברגל דווקא, ואם-כן, האם בנוהג זה היתה חובה או מצווה כל שהיא - או שמא הדבר נבע מכורח המציאות, ואין שום מניעה מצידנו לעלות לרגל דרך כביש מספר 1 ברכב המשפחתי.

אנו מוצאים במפרשי המקרא מספר ביטויים הלומדים מן הפסוקים את החיוב לעלות לבית המקדש ברגל דווקא. "שלא יעלו אלא ברגליהם" לומד המדרש מפסוקים בישעיה ובשיר השירים. גם רבינו בחיי מסיק מפסוק בחומש שמות כי זו "אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם".

הרעיון נראה בבירור - עליה לרגל לבית המקדש, היא מצווה הניתנת לקיום רק בצעידה ברגליים. נשמע מפרך? מורכב? פחות אטרקטיבי?

סוסים וגמלים

הבה ונבדוק האם אכן כך היה. הכלל היה יכול להיראות כמוחלט אלמלא היינו מוצאים במסכת פסחים בגמרא תיאור (די אגבי, ראוי לציין) של עליה לרגל על "סוסים ופרדים" וגם "גמלים וקורונות" (עגלות משא), ש"היה מביא בניו ובני ביתו עליהם". גם במדרש תהלים מסופר על עליה לרגל בכרכרות סגורות באופן הרמטי, השומרות על נוסעיהן מרוח, גשם וחום.

כעת כבר אפשר ממש להתבלבל. מותר או אסור לעלות לירושלים ברכב? האם חובה לעשות את המסע ברגל, או שניתן להשליך על הגלגלים את העבודה?

גדולי התורה בדורות הקודמים ישבו את השאלה בשני אופנים. תשובה אחת מוכיחה מהכתובים כי הציווי לעלות דווקא ברגל, איננו חל על המסע מהבית בגליל או בנגב עד לירושלים - מסע ארוך זה מותר וראוי שיערך ברכב נוח ומהיר - אלא מנהג ההליכה ברגל חל דווקא על ההליכה בתוך ירושלים, אל עבר הר הבית ובית המקדש. צעדה משפחתית זו, ראויה להיעשות בנחת ובשמחה - על שתי הרגליים.

רק למצוא חניה

כל מי שעולה היום, בזמן הזה כאשר בית המקדש עדיין איננו עומד על תילו, יכול לעמוד ולהביט במשך שעות על אלפי המשפחות הפוסעות מחוייכות ברחובות ירושלים העתיקה, כאשר ההורים משתפים את הילדים בסיפורה של כל סימטה ואבן. אין מחזה מרגש ומלבב מזה.

כך, כנראה, התכוונה גם התורה כאשר רמזה לנו כי את הדרך בתוך העיר, עלינו לעשות יחד - באוויר הירושלמי הצלול, בצעדה רגועה, אחרי שמצאנו חניה טובה וקרובה עבור הטסלה (או לכל רכב שאיתו הגענו יחד עד ירושלים…).

היה אפשר לחתום במסקנה הזו, לגבי דרך ההגעה לירושלים בזמן הגאולה, אלא שלא בטוח שכל הדיון היה במקומו… על הפסוק "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", המתאר את העליה לרגל בזמן הגאולה - אומר המדרש: "איך באים בראש חודש ובשבת מ'סוף-העולם'? אלא העבים (-העננים) באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים".

זהו היסוד לאמונה, כי תיכף - בקרוב ממש - כלי התחבורה הנגיש והשמיש ביותר לא יהיה טסלה, וגם לא כל כלי תחבורה התלוי בצומת הפקוקה שליד גשר המיתרים. את הנסיעה לירושלים נעשה בכל פעם, כל המשפחה, על עננים. כך מובטח לנו ע"י הקב"ה, וכך יקרה.

מקורות: שמות כג, יז; מדרש לקח טוב, רבינו בחיי, מהר"ץ חיות ותורה שלימה על המקום; גמרא פסחים צד, א; מדרש תהילים מב, ה; תלמוד ירושלמי פסחים פ"ד ה"ז; הגהות עמודי ירושלים על המקום; הכתב והקבלה; ילקוט שמעוני רמז תקג על ישעיה סו, כג.