• ב"ה ימות המשיח!
  • ח' ניסן התשפ"ד (16.04.2024) פרשת מצורע

החשמונאים והלקח לימינו

לא המלחמות היו עיקר בנס הניצחון. יהודים אינם עושים חג, לזכר נצחון בשדה הקרב. חג החנוכה חגו של נצחון הרוח, רוח התורה והמצוות הרוח של "נר מצחה ותורה אור", ובכדי שלא נבוא לידי טעות בהערכת מאורעות חנוכה, חולל השם יתברך את נס פך השמן
החשמונאים והלקח לימינו
(קרדיט: גוסטב דורה, ויקיפדיה)
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

חג האורות הנה הוא שב והופיע על פתח ביתינו. שוב הוא האורח החביב שלנו למשך שמונה ימים. וכיצד מקבלים את פני האורח החביב? כיצד חוגגים את חג החנוכה? מידי לילה נדליק נרות; בליל הראשון אחד, בליל השני שניים וכך נוסיף ונלך, עד שנגיע לשמונה נרות. נאמר "על הנסים", נגמור את ההלל ונקרא בתורה את פרשת "חנוכת המזבח".

עיקר מצוותה של חנוכה הוא הדלקת הנרות. כי נס חנוכה האיר את החיים היהודיים בשעה חמורה של שמד, בימים חשוכים של סכנת כליון רוחני.

מה בעצם קרה בימים ההם, לפני כ- 2150 שנה, בימי מתתיהו כהן גדול החשמונאי? מארעות גורליים אלה ארעו בימי בית שני, עת ישראל היו שרויים על אדמתם. מאז ימי שיבת ציון - באישורו של כורש - ובניית בית שני, לא נהנתה ארץ ישראל מעצמאות מדינית. מוקדם יותר שלטו בה הפרסים ולאחר מכן הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון. לאחר מות אלכסנדר, שלטו ’בארץ ישראל יורשיו היווניים. זמן מסויים השתייכה א"י לאזור ההשפעה המצרי, תחת שלטון התלמיים ולאחר מכן לאזור ההשפעה הסורי, שם שלטו הסיליקיים, בארץ ישראל עצמה נהנו היהודים מחופש פנימי גמור. בית המקדש עמד על מכונו והעם רשאי היה לעבוד את ה’, ללמוד תורה ולשמור את המצוות.

אולם, מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, שעה שה"תרבות" היוונית החלה להתפשט בעולם, נשקפה לעם ישראל סכנה חמורה. היוונים, ככל העמים בימים ההם, היו עובדי אלילים. ברם ליוונים היו פילוסופים. אמנים ומשוררים שהפיצו את תרבות יון בכל העולם. תרבות יוונית זו, שתי פנים היו לה. מן השפה ולחוץ נראתה מבריקה ומושכת, בעוד שבפנים היתה רקובה ומושחתת. היא היתה תרבות של "עולם הזה", ספורט, קרקס, תיאטרון ודומיהם היו היסודות העיקריים של היוונית. בעולם נחשל של אליליות עקרה זכתה תרבות יוונית זו להצלחה גדולה והיא כבשה עולם זה בסערה. ארץ ישראל נשארה בים סוער זה של התנגשויות תרבויות, כאי קטן ובודד.

אעפ"י שהתרבות היוונית רחוקה מרוח התורה והיהדות כרחוק מזרח ממערב, נמצאו גם בנ"י אנשים שרצו להתבולל ו"לעשות חיים" כמו היוונים. יהודים רבים החלו וקשור קשרי ידידות עם היוונים ומגפת היוונות התפשטה חיש מהר. לא הואילו אזהרותיהם של גדולי ישראל, מאורי האומה שיצאו בדברים חריפים נגד נחשול הטמיעה.

אולם, יהודים משולים לזית השומר בתוכו את שמנו ואינו מוציאו רק תחת לחץ כבד. כבימי מרדכי ואסתר, לפני מאות שנים שעה, ששלח ה’ את המן הרשע כדי שהיהודים יחזרו בתשובה שלמה, כך עתה בימי היוונים, הוא שלח את אנטיוכוס הרשע כדי שבעקבות רדיפותיו האכזריות - שהיו מכוונות לשבור את היהדות ולדכא את רוחה - ישובו ישראל לשמור את התורה והמצוות.

אנטיוכוס לא רצה לחכות עד שהיהודים יתבוללו מעצמם ובתהליך אטי. הוא רצה להטמיעם במהירות - ובכוח הזרוע. הוא אסר על היהודים לשמור את השבת, לאכול כשר, למול את הבנים ולנהל אורח חיים יהודי. הוא טימא את בית המקדש, ביטל את העבודה ואסר על ילדי ישראל את לימוד התורה, במגמה להביא אותם לידי עבודה - זרה.

ההבדל בין המן לאנטיוכוס היה נעוץ בזה כי האחרון לא רצה "סתם" להשמיד את היהודים כמו המן. הוא היה "מתורבת" יותר וכל מאוויו היו לקטול את הנשמה היהודית. אלה ששמעו בקולו והלכו בתלם, זכו מידיו לעושר וכבוד.

אנטיוכוס טעה טעות גסה. הוא לא ידע כי דווקא כשלוחצים על היהודי לזנוח את אמונתו ומסורת אבותיו, - דווקא אז מתעוררת אצלו "הנקודה היהודית" והוא מגלה התנגדות נמרצת במסירות נפש. זה טבעה של הנשמה האלוקית, זה טבעו של "עם קשה עורף".

ככל שרבו מעשי האכזריות של אנטיוכוס, כך גברה התנגדות היהודים. צעירים וזקנים, נשים וילדים לעגו לאנטיוכוס והלכו למות במקום להמיר את התורה בתרבות היוונית, ידועים הסיפורים על חנה ושבעת בניה ומעשה אלעזר הצדיק, מלבדם נמצאו יהודים רבים שהשליכו את נפשם מנגד וקידשו שם שמים ברבים.

אז באה ישועת ה’, קומץ יהודים ובראשם מתתיהו חשמונאי וחמשת בניו, יצאו בגלוי נגד הדיכוי היווני. הלפיד הקטן שהודלק במודיעין, הפך לאש להבה של מלחמת חרמה להגנת התורה והמצוות. ממודיעין התפשט האור, מוסיף והולך מיום ליום, כשם שאנחנו מדליקים היום נרות חנוכה, כל יום יותר ויותר. אורות ההתנגדות שהודלקו, דחו הרבה מהחושך היווני, עד שדחהו לגמרי וטיהרו את ארץ הקודש.

החשמונאים ניהלו קרבות מרים עם היונים נסים נעשו להם, עד שהמעטים נצחו את הרבים וצבאו הקטן של יהודה מכבי הביס את קלגיסיו של אנטיוכוס.  

אולם לא המלחמות היו כאן עיקר. יהודים אינם עושים חג, לזכר נצחון בשדה הקרב. חג החנוכה חגו של נצחון הרוח, רוח התורה והמצוות הרוח של "נר מצחה ותורה אור".

ובכדי שלא נבוא לידי טעות בהערכת מאורעות חנוכה, חולל השם יתברך את נס פך השמן. כשבית המקדש טוהר והעבודה חודשה, מצאו רק פך שמן קטן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וכשהדליקו את המנורה משמן זה, נעשה נס והשמן שהיה צריך בדרך הטבע להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים, עד שהכינו שמן חדש.

בזה הראה ה’ יתברך לדעת כי השכינה שוב שוהה בקרב היהודים: כי כאשר היהודים מדליקים מעט שמן, עוזר ה’ שהאור לא יכבה אלא אדרבה, יתפשט ויתרחב. חנוכה מלמדת אותנו את ערכם של תורה ומצוות. היא מלמדת גם כן, כי יהודי אינו צריך לחכות עד שבא אנטיוכוס ומזכיר לו בנחת זרועו שהוא יהודי . . . חנוכה הוא אמנם רק שמונה ימים בשנה אולם נרותיה צריכים להאיר את החיים היהודיים בכל ימות השנה.

על הניסים ועל הנפלאות אשר יתחוללו ליהודים

שביבים ופרפראות לחג החנוכה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...