המאמץ של תורת החסידות כמעט ירד לטמיון

המרכבה מתחילה בדרכה הארוכה לכיוון מבצר פטרופבלובסקיה, המבצר בו שוכן בית הכלא המיועד לאסירים פוליטיים. המבצר בנוי באי במרכז העיר פטרבורג, בירתה של האימפריה הרוסית באותה העת. המרחק בין ליוזנא – עירו של הרבי – לפטרבורג, הוא כ-670 ק"מ (במושגים של זמננו – 8 שעות נהיגה).

ביום השני לדרך מבקש הרבי מהשר האחראי על המעצר לעצור בדרך עקב השבת המתקרבת, אך השר מסרב וממשיך בדרך כרגיל. תקלה לא צפויה גורמת לשבירתו של אחד מצירי המרכבה, ובמאמץ רב משיגים בעל מלאכה מהעיר הקרובה לתקן את הציר – על מנת שהמרכבה תוכל להמשיך בדרכה.

הציר תוקן אבל לפתע אחד הסוסים מת, בלעדיו לא ניתן להמשיך בדרך. כאשר מובא סוס חדש אך הסוסים לא מצליחים לזוז ממקומם מסיבה לא ברורה – מבין השר כי שרשרת ההפרעות לא קרתה סתם וכנראה שהרבי היושב במרכבה איש קדוש הוא.

בקשת הרבי לשבות בצד הדרך נענתה, וכך החל מאסרו של הרבי – מאסר בן 53 ימים, מאסר שאת תוצאותיו מרגיש כל עם ישראל – עד ימינו אלו.

תנועת החסידות

תנועת החסידות הוקמה על ידי רבי ישראל – 'הבעל שם טוב', עניינה הוא דרך חדשה בעבודת ה' המדגישה את הפנימיות שבכל דבר ונותנת חשיבות רבה לשמחה, תפילה והתקשרות לצדיק.

תורת החסידות היא הנגשה של פנימיות התורה (סודות התורה, כגון ספר הזוהר ותורת הקבלה) לכל יהודי, תורת החסידות נותנת חיות בעבודת ה', מביאה לקירוב האדם אל הבורא, ושמה דגש על לימוד עם נשמה המביא לעשיה בפועל.

ממשיכו של הבעל שם טוב היה בחיר תלמידיו רבי דובער, המכונה 'המגיד ממעזריטש', שהמשיך להנהיג את קהל החסידים בדרך תורת החסידות.

לאחר פטירת המגיד ממעזריטש תמה תקופת החסידות הכללית ותלמידיו של המגיד ממעזריטש פתחו חצרות חסידיות משלהם, אחת מהבולטות שבהם הייתה חסידות חב"ד בהנהגת רבי שניאור זלמן – צעיר תלמידיו של המגיד ממעזריטש, אך מהחריפים שבהם (מוכר גם בכינוי 'בעל התניא' או 'האדמו"ר הזקן'). עליו הטיל המגיד את המלאכה של עריכה מחודשת ל'שולחן ערוך' (-מספרי היסוד של היהדות, ספר המאגד את כל ההלכות הצריכות ביומו של היהודי), מלאכה זהירה ומדויקת הדורשת בקיאות רבה.

ראשיתה של תנועה

רבי שניאור זלמן ייסד את חסידות חב"ד עוד בחיי רבו, בהוראתו. בשנת ה'תקל"ב (1772) – כשנה לפני פטירת המגיד ממעזריטש, ייסד רבי שניאור זלמן את חסידות חב"ד, שעיקרה עבודת ה' בהבנה והשגה של הדברים, בשונה משאר החצרות שקמו לאחר מכן בפולין המדגישות את עבודת ה' ברגש הלב.

בשנת ה'תקנ"ט (1798) בה התרחש המאסר, רבי שניאור זלמן, ממקום מושבו בליוזנא, הנהיג את עשרות אלפי חסידיו בדרכו בעבודת ה'. הפגישות האישיות ('יחידויות') בהם הדריך אישית את הפונה אליו, כבר היו עמוסות למדי, והוא הדפיס כשנתיים קודם לכן את ספר ה'תניא' – בו הוא מציע תשובות לכל השאלות ששואלים אותו בעת היחידות בעבודת ה', מכך מוכר כינויו כ'בעל התניא'.

התנגדות עזה

התנועה החדשה – תנועת החסידות, עוררה התנגדות אצל רבים מרבני ליטא, אלה חששו מהדרך החדשה בעבודת ה', והזיכרון היחסית טרי מהנזק שחולל שבתי צבי יימח שמו, גרם לחשש שמא דרך חדשה זו היא המשך לאותה דרך קלוקלת שהביאה לשבר באמונה אצל רבים מעם ישראל.

הדבר הוכח מהרה כלא נכון אך ההתנגדות תפסה תאוצה. שמועות החל לצוץ על החסידים שהם כאלה המזלזלים במצוות וקלי ראש – דבר שהיה לא נכון כלל, וכל אחד שהגיע לקהילות החסידים היה יכול להיווכח בעצמו כי החסידים הינם יראי שמים המהדרים במצוות.

הדברים התגלגלו עד כדי כך שכמה מהמתנגדים החליטו להלשין לשלטונות על אדמו"ר הזקן על חתירה נגד שלטון הצאר.

ביום כ"ב באייר ה'תקנ"ח (8 במאי 1798) הוגש לדוכס כתב מלשינות על רבי שניאור זלמן: על חיי ההוללות בהם הוא חי עם קהילתו, איך שהם גונבים וגוזלים, ועל חתירתו נגד השילטון בסיוע שלו למהפכה הצרפתית.

ביום חמישי, אסרו חג הסוכות – כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798) הגיע השר עם כרכרה שחורה המיועדת למורדים במלכות מלווה בפלוגת חיילים חמושים, לאסור את רבי שניאור זלמן – בעל התניא, ולהובילו למבצר פטרופבלובסקיה – מהמבצרים השמורים ביותר ברחבי האימפריה הרוסית, המבצר ממנו אף אסיר לא הצליח לברוח. מעולם.

הדאגה הייתה כפולה – באם יארע משהו חס ושלום לרבי, זהו נזק לא רק לרבי ואף לא רק לכל עדת החסידים – זהו נזק בלתי הפיך לכל תורת החסידות...

מאמצי הצלה

מיד עם מאסרו של הרבי, גיבשו החסידים דרכי פעולה להביא לשחרור הרבי מהר ככל האפשר. הוחלט שקהל החסידים יצום ויאמר תהילים בתחנונים לה' שיבטל את הגזירה.

יחד עם זאת, ינקטו בדרכי פעולה במישור הטכני: לאסוף כספים למאמץ ההצלה, לנסות לפעול בחלונות הגבוהים לשחרור הרבי, לעודד את רוח החסידים, לנסוע לפטרבורג עיר הבירה, לנסוע לווילנה מעוז המתנגדים לשמוע מה נעשה שם, ועוד.

טרם צאתו של רבי שניאור זלמן מהבית נכנס אליו גיסו, רבי ישראל קאזיק מהכפר בבינוביצ'י, ושאלו מה לעשות, בעל התניא ציווה עליו לנסוע מיד לפטרבורג ושאדם נוסף ייסע לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב למסור פדיון נפש [=מכתב לבקשת ברכה]. ההוראה נתמלאה מיד, רבי ישראל נסע לפטרבורג, וחסיד אחר נסע לברדיצ'ב, על מנת למסור פדיון נפש לרבי לוי יצחק.

אֲיֶכָּה?

הימים הראשונים במאסר לא היו קלים, בתחילת מאסרו ישב בעל התניא בתאים החמורים ביותר בבית הכלא המיועדים למורדים במלכות תאים צפופים וקטנים, רק לאחר שלושה שבועות עבר לתאים נוחים ומרווחים יותר.

בבואו למאסר נכנס אליו אחד השרים, שר מלומד בדת ישראל ובקיא בתורתנו הקדושה. השר שאל את רבי שניאור זלמן מה הפירוש בזה שלאחר חטא עץ הדעת שואל הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון "אֲיֶכָּה" – היכן אתה, "האם השם לא ידע היכן היה אדם הראשון?" שאל השר.

ענה לו רבי שניאור זלמן – האדמו"ר הזקן שהכוונה היא לא להבהיל את אדם הראשון אלא להיכנס עמו בדברים – כפי שמפרש רש"י על הפסוק.

"את פירושו של רש"י יודע אני", ענה השר, "התכוונתי לשאול כיצד אתה מפרש את הדברים" שאל את אדמו"ר הזקן.

המאמין אתה – שאל בעל התניא – שהתורה נצחית היא וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?

הן – ענה השר – מאמין אני בזה.

ובכן – אמר לו אדמו"ר הזקן – פירוש הכתוב הוא שבכל רגע קורא ה' אל כל אדם ואומר לו "איכה", היכן אתה בעולם, לכל אדם נקצבו ימים לשהותו בעולם בהם הוא אמור להרבות בחסד ולהטיב לזולת, ולכן התבונן, מה עשית באותם הימים והשנים שעברו עליך בעולם. למשל אתה – פנה רבי שניאור זלמן ישירות אל השר – עברת בעולם הזה כך וכך שנים (רבי שניאור זלמן נקב במספר המדויק של שני חיי השר), מה עשית בהן, האם היטבת למישהו?

השר, התפעל ביותר מכך שהרבי ידע את מספר שני חייו המדויק, ואחר כך המשיך לחקור ולשאול בנושאים שונים. הרבי ענה לו על כל שאלותיו בחכמה רבה, ועל הנושאים הקשורים לדת ישראל, ענה בעל התניא מהגמרא בתירוצים מופלאים. השר יצא בהתפעלות רבה.

איש אלוקי

גם בשאר השטחים, מעבר לתחומי העניין של המשפט, נכחו החוקרים לראות בחוכמתו הרבה של הרבי. באחד הימים, הושיבו את אדמו"ר הזקן בתא חשוך, ללא חלון, רק נר אחד היה שם שדלק כל הזמן. במטרה לראות האם יוכל להבדיל בין יום ללילה.

כעבור זמן רב, בשעת צהרים כלשהי, פנה אליו השומר בשאלה למה אינו הולך לישון, הרי עכשיו שעה מאוחרת אחר חצות הלילה?

אדמו"ר הזקן השיב שעכשיו השעה שתים וחמש דקות בדיוק, להפתעתם המוחלטת של השומרים. הרבי הסביר שבכל שעה ביום מאיר הארה אחרת משמו של הקדוש ברוך הוא בעולם ולפי ההארה המאירה עכשיו בעולם יודע לכוון מה השעה כעת.

התפעלותם של פקידי בית הכלא הלכה וגברה מיום ליום עד כי ראש המשטרה סיפר לקיסר בכבודו ובעצמו – פאבל הראשון - על האסיר המופלא השוהה בבית הכלא, והקיסר רצה לבוא לראות את התופעה המופלאה בעצמו. מארמונו שבפטרבורג יצא הקיסר לאי שבמרכז העיר – למבצר פטרופבלובסקיה, לפגוש בעצמו את האסיר הפלאי.

בבגדי חוקר פשוט נכנס הקיסר פאבל הראשון לתאו של אדמו"ר הזקן, אך להפתעה זו לא ציפה - הרבי נעמד מלוא קומתו וחלק לו כבוד מלכות.

- למה תחלוק לי את הכבוד הגדול הזה, שאלו הקיסר פאבל, והרי אין אני הקיסר?

- בוודאי אתה הקיסר, ענה לו הרבי, מופיע בספרים שמלכות השמים כעין מלכות הארץ – כוחו של המולך בארץ איננו סמלי בלבד, כי אם משמים יש לו מינוי על כך. בהיכנסך לחדר הרגשתי מורא שלא הרגשתי כשאף אחד מהשרים נכנס – מכך הבנתי כי אתה הוא הקיסר.

בשלב זה כולם הבינו כי מדובר באיש קדוש, קשר בינו לבין העלילות שטפלו עליו ודאי שלא קיים, אך להוציאו זכאי ללא כל חקירה דרישה לא יכלו, והיו צריכים להמתין לחקירה הרשמית שתברר את העובדה כי הרבי זכאי לחלוטין.

שליח לווילנה

לבינתיים, קהל עדת החסידים לא ידע כלל מהמתרחש עם הרבי. מבצר פטרופבלובסקיה שוכן באי ומוקף מים מכל צדדיו, הסיכוי – גם לחסידים שנמצאים בפטרבורג – לדעת מה קורה עם הרבי, אפסי בהחלט.

באמצעות השר המיודד עם הרבי, שלח הרבי לגיסו שהסתובב בפטרבורג בהוראת הרבי מיום המאסר, מסר שהוא עדיין חי, אך את מקום הימצאו של הרבי לא ידעו החסידים.

את אוכל בית הכלא לא אכל הרבי – מטעמי כשרות, אך שר בית הסוהר חשש שזה אות לשביתת רעב מצד הרבי עד למשפט, והורה לחיילים להאכיל את הרבי בכוח. לחץ כבד הופעל על הרבי שיאכל את האוכל אך הרבי סגר את פיו בחזקה ולא נתן לאוכל הלא־כשר להיכנס לפיו. בינתיים נזדמן למקום השר המיודד עם הרבי ושאל את הרבי מדוע אינו אוכל, ביקש הרבי שהשר יביא בעצמו מאיש יהודי מרקחת טובה לחזק את קיבת הרבי שנחלשה מהרעב.

בפטרבורג גר אז רבי מרדכי מליעפלי. רבי מרדכי היה יהודי חשוב וישר ותפס מקום של כבוד אצל השרים. גם השר המיודד עם הרבי הכיר אותו ושלח אליו שליח בבקשה להכין מרקחת טובה וכשרה עבור איש יהודי. רבי מרדכי הכניס פתק בתחתית הקערה אותה שלח לשר בו רשם "מי הוא האוכל והיכן הוא נמצא. מרדכי מליעפלי".

השר הקשיב להוראת הרבי והעביר לרבי את הקערה כמו שהיא – בלי לבדוק אותה כלל. הרבי ראה את הפתק והשאיר מעט מהמרקחת בתחתית הקערה. מתחת השאיר הרבי את הפתק וכתב בו את שמו ואת מקום הימצאו, והוסיף שישלחו מיד מישהו לווילנה.

החסידים קיבלו את הפתק ושמחו מאוד, את הוראת הרבי כמובן קיימו – על אף שלא היה ברור מה אמור השליח לעשות בווילנה.

חקירות מתישות

השאלה הראשונה אותה נשאל הרבי הייתה האם הוא מאנשי הבעל־שם־טוב, הרבי סיפר לאחר מכן שאם היה משיב בשלילה – היו משחררים אותו מיד, אך לא רצה להיות נפרד מהבעל שם טוב, גם לא בדיבור, אפילו לרגע אחד.

22 שאלות שאלו את הרבי. על דרכו החדשה, על מנהגיו בתפילה הארוכה, על כך שקורא לספירת המלכות הספירה האחרונה וכך מזלזל במלוכה, על שמתכנן מרד במלוכה, ועוד ועוד.

על הכול ענה הרבי בבהירות, הדברים הסבו לו צער על כך שהוצרך להסביר עניינים כאלה דקים ומופשטים לגויים מגושמים וגסים. החוקרים שאלו אותו ריבוי שאלות יסודיות: מהו יהודי, מהו אלוקים, והמענה על שאלות אלו היה כרוך בצער רב. על השאלה הנסובה אודות ספירת המלכות השיב הרבי כי יענה על זה בכתב, כי ההסבר ארוך ומורכב.

תשובת הרבי נכתבה על ידו בלשון הקודש ונשלחה לשני מתרגמים לתרגמה לרוסית. אחד מהמתרגמים היה בווילנה.

כעת הובנה הוראתו של הרבי לשלוח שליח לווילנה: המתנגדים ניסו לשכנע את המתרגם לתרגם את דברי הרבי באופן שיראה כאילו הוא מורד במלכות, בזכות השליח שנשלח לווילנה סוכלה המזימה, ותשובת הרבי תורגמה במדויק כפי שנכתבה, ללא סילופים.

ביקור שמיימי

באחד מימי שבתו בתא, הגיעו לרבי שני אורחים חשובים במיוחד, אורחים מעולם האמת. אל התא הגיע רבו – המגיד ממעזריטש מלווה באורח נוסף - הבעל שם טוב הקדוש מייסד תורת החסידות (אותו רבי שניאור זלמן לא הכיר בפניו). הרבי שאל את רבותיו למה הוא נאסר, ומה הפן הרוחני של הדברים שהובילו למאסרו.

ענו לו האורחים כי כיון שהפיץ חסידות בקהלים נרחבים, התעורר קטרוג בשמים שהוביל למאסרו.

שאלם הרבי האם זה אומר שהוא צריך להפסיק מלהפיץ חסידות כשיצא מהכלא,

"כיון שהתחלת" הגיעה התשובה, "אל תפסיק, אלא אדרבה – כשתצא תאמר יותר".

שוחרר!

בתום החקירה, נענו כל שאלותיהם של החוקרים בטוב טעם, והוכח מעל לכל ספק כי הרבי הינו איש ישר הנאמן להשם, ומלכו וארצו.

ביום שלישי, י"ט כסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), באמצע שקרא הרבי תהילים בפסוק "פדה בשלום נפשי" (תהילים נה, יט) הודיעו לו שהוא משוחרר וזכאי מכל אשמה. בקשת הרבי הייתה להגיע לבית חסידו, רבי מרדכי מליעפלי. קבוצת החיילים הובילה את הרבי לבניין של החסיד, אך התבלבלו בקומה – טעות שהתגלתה כקריטית...

טעות מצערת

בקומה מתחת רבי מרדכי התגורר אחד מהמתנגדים ואליו הובילו החיילים את הרבי. בראותו את הרבי בפתח ביתו נבהל מעט, אך מהרה התעשת, ותוך כדי שמכין לרבי כוס תה החל להקניט את הרבי בדברים שונים באמרו כי הרבי לא יצא מביתו עד כי לא יתחייב לו שמבטל את החידושים שהנהיג בקרב החסידים...

הרבי היה בצרה גדולה, מאוחר יותר התבטא שאותו זמן בו היה בבית המתנגד הכאיב לו יותר מכל שהותו במאסר. הרבי ישב בשתיקה ושמע את הדברים.

בבית רבי מרדכי התאספו החסידים והמתינו לרבי, אך בעבור כמה שעות והרבי עוד לא הגיע החלו לחשוב אולי לא נכונה הייתה השמועה שהרבי משתחרר וליבם נפל בקרבם. כמה דקות חלפו ונשמעות צעקות מהקומה למטה – מבית המתנגד, בעל הבית ירד לבדוק מה קרה, ונדהם: הרבי יושב ליד השולחן ושומע בשתיקה את הקנטות המתנגד...

הרבי לא הסכים כלל ליחס שלילי מהחסידים כלפי המתנגד, ואף נשאר בביתו עד שסיים לשתות את כוס התה שהגיש לו בעל הבית. הרבי יצא מבית המתנגד באותו ערב, התאריך כבר היה ליל כ' כסלו ה'תקנ"ט (הלילה שלפני ה-28 בנובמבר 1798)

ראש השנה לחסידות

מני אז נקבע אצל כלל החסידים לחגוג את שני הימים י"ט וכ' כסלו לחג הגאולה, בשמחה רבה ובהתוועדויות חסידים ובלשון רבי שניאור זלמן עצמו: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל אשר בו . . יתעוררו אלפי בישראל בתשובה ועבודה שבלב".

שני הימים האלו נקבעו מאוחר יותר – על ידי אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, בשנת ה'תרס"ב (1901) ל"ראש השנה לחסידות" הממשיך את אור פנימיות התורה על כל השנה כולה. ונוהגים על משקל האיחול המסורתי בראש השנה "לשנה טובה תכתב ותחתם", לאחל אחד לחבירו "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו".

לאחר המאסר אכן הרחיב אדמו"ר הזקן לאין ערוך את הפצת תורת החסידות – כהוראת רבותיו הקדושים, ומני אז תורת החסידות התרחבה לאין שיעור, התרחבות שהשפעתה ניכרת עד ימינו אלו.

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א מסביר כי תורת החסידות באה לעולם כטעימה מהגאולה הקרובה, והתנופה הגדולה בהפצתה לאחרי מאסרו של האדמו"ר הזקן מסמלת על התקרבות גדולה לגאולה העתידה לבוא, תיכף ומיד ממש.