י"ט כסלו / המאסר שרק עזר

בשנת תקנ"ט (1798) האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי כבר נעשה למנהיג הרשמי של החסידים באזורו, התנועה החסידית שייסד – חב"ד הלכה והתרחבה. באותה תקופה הוא אף הוציא לאור את ספרו ה'תניא', בו נפרסים יסודות החסידות. אך לאידך באותם ימים הגיעו רדיפות המתנגדים לחסידות לשיא.

כתב אישום שמימי 

במשרדי הממשלה הרוסית, התקבלה באותם ימים, הלשנה הקושרת בין הרבי לבין שלטון התורכי האויב ועוד אי-אלו עלילות חמורות. ההלשנה נידונה במלוא תשומת הלב, והוצאה פקודה לאסור את הרבי.

הידיעה על המאסר פשטה במהירות. לחסידים כמו לרבי עצמו היה ברור כי אין כאן סיפור של הלשנה בלבד, אלא מדובר בתוצאה מקטרוג שמיימי נגד הרבי, עקב כך שהוא מגלה את סודות פנימיות התורה. 

תקלות בלתי צפויות

הרבי הובל במרכבה שחורה המיועדת למורדים במלכות, אל הכלא השמור על שפת הנהר שבעיר פטרבורג. הדרך התארכה, וביום שישי ביקש הרבי לעצור את המרכבה, כדי לא לנסוע בשבת. החיילים סרבו בבוז לבקשו, אך לפתע נשבר אחד מצירי המרכבה. לאחר שעה ארוכה שעמלו על תיקונו, נפל פתאום אחד הסוסים ומת. גם לאחר שהובא סוס חדש לא הצליחה המרכבה לנוע ממקומה, והחיילים הבינו כי הרבי הינו איש קדוש. הם נעתרו וחנו בצד הדרך עד לאחר השבת.

הרבי הובא אל הכלא, והחל להיחקר ארוכות בידי קצינים בכירים. הוא נשאל עשרות שאלות, ועל כולן השיב בטוב טעם. עד מהרה נוכחו החוקרים לדעת כי העלילה בשקר יסודה.

אורחים מהעולם הבא

אחת החקירות נערכה במבנה מעברו השני של הנהר, לשם נלקח הרבי בסירה בליווי שומר מיוחד. בדרך הבחין הרבי בירח המאיר בשמים, וביקש לקיים את מצוות 'קידוש הלבנה'. לאחר שהשומר סרב לעצור את הסירה, היא נעצרה מעצמה באורח פלא, והרבי נעמד ואמר את תחילת נוסח 'קידוש הלבנה'. הרבי התיישב והסירה המשיכה בדרכה, כעת השומר כבר הסכים לעצור את הסירה, והרבי נעמד שוב ואמר את המשך הברכה במלואה. 

באחד הימים בהם ישב במאסר, הגיעו אורחים לבקר את הרבי. היו אלו רבו המגיד ממזריטש, ורבו - רבי ישראל 'הבעל שם טוב'. למרות העובדה שהיה זה שנים לאחר פטירתם, הם הופיעו בתא המאסר בגופם ועודדו את רוחו של הרבי. הוא שאל אותם האם כעת לאור הנסיבות עליו להפסיק את הפצת החסידות, אך הם שללו את הרעיון והורו לו להמשיך בכך אף יותר.

היציאה לחירות

במשך שבועות עסקו החוקרים, בפיקוחו של הצאר הרוסי עצמו, בחקירת הפרשה. בתום בירור מעמיק המסקנה המתבקשת היתה כי הרבי דובר אמת, אף אשמה לא נמצאה. לאחר 53 ימי מאסר הגיע הרגע: הרבי ישב בתאו וקרא את המילים "פדה בשלום נפשי" בפרק נ"ה שבתהילים, כאשר נפתחה הדלת ובאו לבשר לו כי הוא משוחרר.

הרבי נשאל לאן ברצונו להגיע, והוא נקב בשמו של אחד מחסידיו שהתגורר בעיר. החיילים לקחו אותו לכתובת, אך בטעות הכניסוהו לדירה שבקומה הראשונה שם גר אחד ממתנגדיו ולא לדירה בקומה השניה. המתנגד הכין לרבי כוס תה, אך עם זאת כיבדו במנה גדושה של צעקות וגידופים. החסידים שהמתינו לבואו של הרבי שמעו את הצעקות והבינו המתרחש, הם מיהרו להיכנס לביתו של המתנגד ולגאול את הרבי מייסוריו. לאחר מכן התבטא ואמר כי 3 השעות ששהה שם היו קשות יותר מימי המאסר בכלא.

בימים ההם בזמן הזה

הבשורה המשמחת על כך שהרבי יצא לחופשי עשתה לה כנפיים, ומהר מאוד החלו חגיגות שמחה. יום י"ט בכסלו, ויום כ' בכסלו (בו יצא הרבי מבית המתנגד), נקבעו לימי 'חג הגאולה'. מידי שנה נחגגים ימים אלו כמעט בכל נקודה בעולם. מנהגים מיוחדים נקבעו לחג זה, והוא קיבל את הכינוי 'ראש השנה לחסידות'.

כפי שפסקו לו רבותיו, האדמו"ר הזקן המשיך לפרסם את תורת החסידות לאחר צאתו מהמאסר. ואף החל לומר מאמרי חסידות ארוכים יותר מכפי שנהג קודם, בהתאם להבטחה כי ביאת המשיח תלויה בהפצת החסידות. בשנים שחלפו מאז, המשיכו נשיאי חב"ד להפיץ ולפרסם את תורת החסידות ובכך להכשיר את העולם לגאולה. בדורנו בישר הרבי שליט"א מלך המשיח שמשימת הפצת החסידות כבר הושלמה, ובחג הגאולה י"ט-כ' בכסלו תשנ"ב (1992) גילה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח. נוסיף בלימוד החסידות כהכנה לקבלת פניו תיכף מיד ממש.