סיפור המאסר והגאולה של אדמו״ר הזקן בי״ט כסלו

סיפור המאסר והגאולה די"ט כסלו – ראש השנה לחסידות תורת-החסידות זו שחרתה על דגלה את העמדה מתוך שמחה  -- עוררה הד בכל רחבי תבל והקיפה במשך הזמן קהל עצום. קיבוצי היהודים במדינות שלמות נמשכו ונכנסו תחת דגלה והתחילו להתנהג לפי רוחה של שיטת החסידות.

עם התגדלותה והתרחבותה של תנועת החסידות -- התעוררה בתקופה ההיא תנועה נגדית שנלחמה בתוקף בעצם קיומה של החסידות, דרכיה, תורתה ושיטתה.

בחוג הלומדים הליטאיים במיוחד, לא נראתה הדרך שרבנו הזקן הביא ממעזריטש. מאבק עז וחריף נתעורר נגד תורת ודרך החסידות, ואם כי המאבק היה חריף ומלא בזלזולים וחרמות, אך כל זה התרכז בתוככי העם מבלי לערבב בזה את השלטון הגויי. בשנת תקל"ג, י"ט כסלו, נסתלק המגיד הגדול ממעזריטש והמאבק נגד החסידות התגבר בחרמות ורדיפות קשות יותר מאשר עד אז.   

סיפור המאסר והגאולה של האדמו"ר הזקן בא בהמשך למאבקם של היהודים ה'מתנגדים' בשיטת החסידות. הללו ניסו להלחם בדרכים רבות ושונות, אך ברוך ה' לא הצליחו. 

בתקופה המדוברת, חלו תמורות פוליטיות, במהלכן עברו חלקים נרחבים משטחה של פולין לשליטתה של מדינת רוסיה ששלטה בנתיניה ביד ברזל תוך התערבות בכל פרט ופרט בחייהם, שלא כמו מלכות פולין שהייתה חלשה ולא יציבה. המתנגדים ניצלו עובדה זו בכדי להגיש כתב הלשנה כנגד הרבי וחסידיו, ובכך להעביר את המאבק בשיטת החסידות לידי הממשלה הרוסית. 

לביצוע ההלשנה התנדב רב העיר פינסק, אביגדור שמו. הוא נסע לבירת רוסיה, פטרבורג, כשמטרתו הלשנה כוללנית על הרבי וכל חסידיו. 

כתב המלשינות כלל סעיפים רבים, ביניהם: 

הרבי הוא מורד במלך רוסיה, ולשם כך אוסף את חבורת החסידים 'אל הדגל'. 

הרבי שולח שוחד לסולטאן העותומאני על מנת לקבל סיוע במרד. (זאת על רקע העובדה שהרבי שלח כספים אל ארץ ישראל שהייתה בשליטת הסולטאן – כספים שכמובן נועדו לעזרת יהודי ארץ ישראל שהיו אז בשפל כלכלי ולא היו קשורים כלל לסולטאן). 

במקביל נטען כי הרבי מנהיג חידושים ביהדות, אשר 'הורסים' את דרך התורה, כביכול. וכך עוד סעיפי שווא ועלילות שונות.

הממשלה נכנסת לפעולה

הממשלה, כמובן, לקחה את העניין ברצינות, ומיד נשלח 'סרדיוט' (חייל) במטרה לעצור את הרבי, להביאו לעיר הבירה על מנת לחקור את הפרשיה, ולהחליט כיצד לטפל בו. 

החייל הגיע לבית הרבי, ובהיכנסו לחדרו, מצאו עטור בטלית ותפילין באמצע התפילה. הוא לא רצה להפריע לתפילת הרבי, ולכן יצא לחדר החיצון, שם ישב לסעוד עד לסיום התפילה. 

בינתיים פנה הרבי אל יהודי מקומי בשם הרב דובער ליטמאנם, שנכח אז בחדר, ואמר לו כי הוא מוכרח לברוח ולהתחבא. הרבי פשט את הטלית והתפילין, לקח אותם עימו, והשניים יצאו החוצה דרך דלת אחורית. 

היהודי נשא את הרבי על כתפיו אל מעבר לנהר עד לבית העלמין הסמוך, שם התחבא הרבי.  בהמשך השיג היהודי עגלה בה נסע הרבי למלון בשם 'סיראקאראטניע'. 

בינתיים שב החייל לחדר הרבי ומצא רק את הרבנית. הוא פרץ בצעקות ודרש ממנה בתוקף לומר היכן הרבי (יש אומרים שהכה אותה). אך היא מילאה פיה מים, ושתקה.. 

החייל הודיע לתושבים כי בכוונתו להחריב את העיר כולה, ולמסור את אנשיה למשפט. ובכדי להמחיש את איומו הצית חביות זפת רבות בתוך העיר ומחוצה לה, עד שכל העיר נראתה כעולה בלהבות אש שנראו עד למרחוק. אך התושבים גילו מסירות נפש ולא פצו את פיהם. 

הלה הבין שלא יצליח בשיטה זו, ועבר לדיבורים רכים: "הבינו" אמר, "הלא בסוף נגלה את הרבי. הבא נחסוך עגמת נפש מכולנו, גלו לי את מקומו לטובת כולנו, וגם לטובת משפטו של הרבי". 

כמה מאנשי העיר הלכו אל הרבי וסיפרו את הדברים. השיב הרבי: "אני הייתי צריך לברוח לזמן מה, כמו שכתוב בתורה: "ויברח יעקב ... " אך כעת כבר ניתן לגלות את מקומי. 

האנשים עשו כן, והחייל הלך אל הרבי, אסרו בשלשלאות ברזל, ולקחו למעצר במרכבה שחורה מיוחדת שיועדה למורדים במלוכה.

זעזוע בקרב החסידים

השמועה פרשה כנפיה בכל רחבי הארץ, ובכל עיר ועיר נפל בקרב החסידים אבל, צום ובכי. 

החסידים התכנסו והחליטו על שני צעדים: 

ראשית: שליח אחד יעבור בין החסידים ברחבי המדינה, על מנת לגייס כסף למחיית משפחת הרבי שנותרו ללא פרנסה.
שנית: אנשים נכבדים מומחים בחוקי המדינה, ייסעו לפטרבורג לחקור ולדעת על מה ולמה נאסר הרבי. 

למשימה הראשונה נבחר הרב הקדוש הרב אהרן הלוי (לימים, האדמו"ר משטרשאשיעלי') תלמיד מובהק של הרבי. הוא נסע  בין החסידים, והם פתחו לו את ידם בנדיבות. 

למשימה השנייה התגייסו הרבה מגדולי החסידים. עשירים ונכבדים נסעו לעיר הבירה, ויחד עם חסידים נוספים ששהו בפטרבורג למטרת מסחר, ניסו לברר מה ניתן לעשות. אך איש לא הצליח לעשות דבר. לא עלה כל רעיון לשיפור המצב.              

נס על הדרך... 

ובחזרה אל הרבי: כבר בתחילת הדרך הבין החייל כי יש עסק לו עם אדם קדוש. הדרך אל עיר הבירה חלפה על פני העיר 'נעוועל' והמרכבה הגיעה לשם ביום שישי בצהריים. הרבי פנה אל החייל וביקש לעצור ולשבות במקום עקב השבת הקריבה. 

הלה לא חשב כלל לציית והמשיך בנסיעה, אך באופן פלאי, פתאום נשברו צירי העגלה. מיד כשסיימו לתקנם - נפל לפתע הסוס ומת. הבין החייל כי משמיים עוזרים לרבי שלא לחלל את השבת ובהסכמת הרבי הטה את המרכבה לשדה בצד הדרך. 

המסע נמשך לאחר השבת, עד ליעד – מבצר על המים, באמצע נהר הדנובה. הרבי תיחקר בחכמה את הסוהר, והבין ממנו כי ישנם אסירים הזוכים לצאת לחירות אפילו ממבצר נורא זה. 

ועוד נס...

חקירת הרבי נערכה בכלא אחר, ששכן על החוף. לכל חקירה נלקח הרבי בסירה מיוחדת בפיקוח חייל צמוד. 

לילה אחד, במהלך  שיוט הסירה לעבר הכלא, ביקש הרבי מהחייל שיעצור את הסירה לדקות ספורות על מנת שיוכל לקדש את הלבנה. החייל סירב לבקשה למרות אזהרת הרבי שביכולתו לגרום בעצמו לעצירת הסירה אך להפתעתו גילה שהסירה נעצרה ואין בכוחו להשיטה עוד! לאחר שאמר הרבי את המזמור הקודם לברכת הלבנה "שחרר" את הסירה לדרכה ופנה שוב אל החייל שיעצור בעצמו. (הרבי רצה לקיים את המצווה בדרך הטבע ולא להשתמש בנס )  הפעם כמובן הסכים החייל למלא את בקשת הרבי, אך ביקש בתמורה ברכה כתובה בכתב יד קדשו. 

אכן, לאחר שנים, פגש חסיד מפורסם של הרבי את אותו החייל שעלה לגדולה והתעשר, כאשר הוא אינו מסתיר את אמונתו שרק בזכות ברכת הרבי (אותה תלה במשרדו מוקפת מסגרת זהב רחבה) הגיע למעמדו הרם.

ביקור נכבד 

בין ראשוני המבקרים את הרבי, היה שר בכיר בממשלה. מבט אחד בפניו הקדושות של הרבי הבהיר לו כי מדובר באדם מורם מעם. בהיות השר אדם חכם ומלומד ובקי בתורת ישראל, ניצל את ההזדמנות וביקש רשות לשאול שאלה שהטרידתו זמן רב. הרבי הסכים והשר שאל: 

בתחילת חומש בראשית, בסיפור אדם וחוה, כתוב: "ויקרא ה' אל האדם, ויאמר לו: איכה?" "כיצד זה יתכן?", שאל השר. "האם האלוקים לא ידע היכן מסתתר אדם?!". 

ענה הרבי את הסברו של רש"י, אך השר סירב להסתפק בתשובה זו וביקש לדעת איך מסביר הרבי את הדברים.
שאל הרבי: "האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית, והיא בתוקפה בכל זמן, בכל דור ובכל אדם?" 

השיב לו השר: "כן אני מאמין בזה!" 

(למשמע הדברים שמח הרבי. הדבר ביטא את אמונת השר בתורת הבעל שם טוב הקדוש שחידש רעיון זה, פרט שכמובן יועיל בהמשך ההליך המשפטי.) 

ענה הרבי: "פירוש הפסוק הוא שבכל זמן קורא ה' לכל אדם, ואומר לו: 'איכה? היכן אתה בעולם?' לכל אדם נתנו ימים ושנים ספורים, במטרה שבכל יום ובכל שנה יעשה האדם את רצון ה' וייטיב לזולתו. 

"ועל כן התבונן: היכן אתה בעולמך? כמה שנים עברו עליך, ומה עשית באותן הימים והשנים? למשל אתה חיית כך וכך שנים (הרבי נקב בגילו המדויק של השר) מה עשית בהם? האם סייעת למישהו?" 

השר היה אחוז התפעלות, וברוח טובה המשיך לחקירה הרשמית. גם כעת השיב הרבי על כל דבר בחכמה נפלאה, ובדברים שנגעו לתורתנו הקדושה השיב מתוך דברי חכמינו זכרונם לברכה, בצורה מעוררת כבוד. 

השר הספיק לשמוע מהרבי עוד חכמות רבות בתחומים שונים ומגוונים, וכאשר העביר את חוות דעתו לקיסר, ציין כי הרבי הוא חכם גדול ואיש אלוקי. לפי דעתו הוא זכאי בדינו, ומדובר רק בעלילת שווא שמקורה בקנאה בלבד. 

ביקור מלכותי

הקיסר שמע את הדברים בהשתוממות, והחליט לבקר את הרבי בכבודו ובעצמו, אך בתחפושת של חוקר שגרתי.
למרבה פליאתו, הרגיש הרבי מיד כי מדובר בקיסר, ובהיכנסו הקיסר לתא ברך הרבי את הברכה הנאמרת בראיית פני מלך שאינו יהודי. 

שאל המלך: "למה תחלוק לי כבוד זה, והרי חוקר רגיל אני?" 

השיב הרבי: "אתה הנך אדוננו הקיסר! המלכות בעולם דומה למלכות ה' וליראתו. בבואך הרגשתי בנפשי יראה ופחד גדולים מאד, שלא הרגשתי בביאת אף אחד השרים. כך הבנתי שאתה הוא הקיסר". 

הקיסר הבין שאכן נכונים הדברים שהרבי הוא איש אלקי, אך למרות שכולם הבינו וראו כי שווא ושקר טפלו עליו שונאיו, לא יכלו להוציאו ממאסרו טרם יסתיים ההליך המשפטי כמקובל בחוק.

עוד הרבי חי! 

בינתיים לא ידע איש מהחסידים היכן הרבי והאם הוא בחיים, אך ה' הטוב סיבב שיודעו לחסידים עובדות אלו. וכך התגלה המידע: 

פעם פנה השר לרבינו ואמר שברצונו להיות לרבי לעזרה במה שיבקש ממנו ענה לו הרבי שכרגע כל חפצו ובקשתו הוא להודיע לבני ביתו ולחסידים שעודו בחיים והוא ממתין למשפט בו הוא מקווה לצאת זכאי. 

הקשה השר "איך אוכל לדעת למי להעביר את המידע, הרי איני מבדיל בין חסידים למתנגדים?" 

ענה הרבי:"תסתובב בחוצות העיר, כאשר תראה יהודי לבוש בגד עם חגורה מסוימת וחבוש כובע הנקרא "אייער היטיל" תדע שזה הוא גיסי ששמו ישראל קאזיק, כי כשבאו לעצרני היה לבוש בגדים אלו ואמרתי לו שיסע מיד לפטרבורג בלי להתעכב כלל והוא בטח מילא בקשתי ונסע כשהוא לבוש באותם בגדים. לו תמסור את דברי". 

השר התפעל מאד מדברי הרבי והבטיח לבצע זאת. 

הוא נסע ברחובות עיר הבירה עד שבאמת ראה יהודי שהתאים לתיאור של הרבי. אך כאשר שאל לשמו, נבהל הלה ולא ענה בשם ישראל קאזיק, כיון שכאשר ציווה עליו הרבי לצאת לדרך לא היה דרכונו אתו, ומכיוון שלא רצה להתעכב השאיל תעודה מחסיד אחר. כעת הזדהה בשם שהיה כתוב בתעודה שנשא עמו ולא בשמו האמיתי. הטיח בו השר: "אתה משקר!" והמשיך בנסיעתו. 

ר' ישראל התפלא מאד ממאורע זה, והלך להתייעץ עם החסידים המפורסמים ששהו בעיר. הם הבינו שזהו אות חיים מהרבי ואולי מפה תצמח הישועה, ולכן הורו לו ללכת למחרת בחוצות העיר ואם יפגוש שוב את השר- שיזדהה בשמו האמיתי. 

למחרת, כאשר נכנס השר לבקר את הרבי, סיפר לו את השתלשלות הדברים. הבין הרבי את סיבת הדבר וביקש מהשר לנסות שוב מחר.  

שוב הסתובב השר בעיר עד שמצא את ר' ישראל, שהפעם הזדהה בשמו האמיתי. השר לא שוחח עמו מאומה אלא המשיך בנסיעה, אך ר' ישראל שם לב שהפעם נוסעת המרכבה באיטיות מוגזמת. הוא צעד בעקבות המרכבה עד שהגיעו לבית השר, שם עמד וחיכה בחוץ. פתאום ראה אבטיח נופל מחלון הבית. ר' ישראל הבין שזה מיועד אליו ומיהר עם האבטיח לאכסניית החסידים, שם פתחוהו ומצאו בתוכו פתקה  עליה כתוב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בכתב ידו הקדוש של הרבי . 

כך נודע שהרבי בחיים וב"ה יש תקווה, אך עדיין לא ידעו מאומה על מקום המצאו.

מסירות נפש על כשרות האוכל 

ה' הטוב סיבב שידעו גם את מקום המצאו של הרבי, והמעשה שהיה כך היה: 

מאז שהגיע הרבי לכלא לא אכל מאומה. האחראי על האסירים שכמובן לא ידע שהסיבה ל"שביתת הרעב"  היא שמירת  הכשרות, היה בטוח שהרבי חושש מתוצאות המשפט ומעדיף למות מרעב, ח"ו. 

כאשר ראה שבשכנועים אינו מצליח לגרום לרבי לאכול – ציווה על הסוהרים להכניס לרבי את האוכל בכח לתוך פיו!

הם מיד ניסו לבצע את הפקודה, אך הרבי סגר את פיו בכח כה רב שלא עלה בידיהם לבצע את זממם. התחילו צעקות, ובאותו רגע זימן הקב"ה לשם את השר  שהעריץ את הרבי. 

השר שמע את השתלשלות הדברים וגער בהם על שניסו לעולל כך לאיש קדוש זה  ובעצמו נכנס אל חדרו של הרבי ושאל :"למה אינך אוכל, הלא מהמשפט מסתבר שתצא זכאי, לעומת זאת אם לא תאכל בודאי תמות והלא  כתוב בתורה  ש"המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא"? 

השיב לו רבינו את האמת :"כיוון שאוכל כשר אין לי כאן, הנני מעדיף לרעוב ולא לאכול מזון שאינו כשר, אף אם לא יהיה לי חלק לעולם הבא". 

השר התרגש מהדברים ושאל את הרבי:" האם תסכים לקבל ממני אוכל כשר שאשיג לך?" 

הרבי ענה שכיוון שקיבתו נחלשה מאד אינו זקוק כמעט לאוכל, אך אם ישיג למענו מרקחת או דייסה קלה לעיכול מבית יהודי ואך ורק השר עצמו יקבל את האוכל מיד היהודי ואף אדם אחר לא יגע בו – יסכים לאכול. 

באותה תקופה התגורר בעיר חסיד גדול בשם ר' מרדכי מליעפלי שהיה גם עשיר מאד ומפורסם אפילו בין הגויים לאדם ישר ונאמן. אליו שלח השר שליח וביקש שישלח לו עם איש יהודי דייסה טובה וכשרה. ר' מרדכי התפלא מאד מהבקשה המוזרה וכיוון ששיער שיש לכך קשר לרבי – הכניס בתוך האוכל פתק בו הוא שואל למי מיועד תבשיל זה וכן חתם את שמו. 

השר שהיה נאמן לדבריו לא נגע כלל באוכל ומיד הביאו לרבי ששמח למצוא את הפתק בפנים. 

כאשר נשאר רק מעט מהאוכל בכלי, כתב הרבי את שמו ומקום המצאו על הפתק, הוסיף הוראה שישלחו שליח לווילנא ואז ביקש מהשר שישיג לו שוב דייסה כזו מאותו מקום. ר' מרדכי קיבל את  תשובת הרבי ובשמחה עצומה בישר את התגלית לכל החסידים, וכמובן מיד העביר לרבי עוד מזון וכן קיים את ההוראה לשלוח שליח לווילנא, למרות שלא היה לו מושג מה נדרש ממנו לבצע שם, אך הוא בטח בכך שדברי הרבי יובנו בהגיע הזמן.

ביקור משמים 

באחד הימים זכה הרבי לביקור מיוחד בחדר כלאו. שני צדיקים שכבר נסתלקו: רבו – הרב המגיד ממעזריטש, והבעל שם טוב הקדוש, הגיעו משמים לבקרו באופן מוחשי, בגופם ממש. 

הם נכנסו לחדרו,  ו'הרב המגיד' הציג את הרבי בפני הבעל שם טוב באמרו:  זהו הרבי מרייסין. 

(הרבי סיפר כי חש בושה רבה בשומעו את רבו אומר עליו בפני הבעל שם טוב שהוא הרבי...) 

שאלם רבינו: מדוע מגיע לו לשבת במאסר זה, ומה תובעים ממנו? 

השיבו לו הצדיקים כי יש עליו 'קטרוג' על שאומר הרבה דברי חסידות, ומגלה את סודות פנימיות התורה בצורה הברורה לכל. 

שאל אותם רבינו: וכאשר אצא מכאן – האם אפסיק מלומר דברי חסידות? 

השיבו לו, כיון שהתחלת אל תפסיק  אלא להיפך, לכשתצא תאמר יותר! 

הרבי ביקש את ברכתם להצלחה במשפט בציינו שהרי את התורה שלהם הוא מלמד. 

ביקש הבעל שם טוב מהרבי לומר דברי חסידות, וכאשר סיים אמר: אכן אלו הם בדיוק הדברים כפי שלימדתי את הרב המגיד... 

הצדיקים הורו לו לענות לחוקרים בבית המשפט על שאלותיהם, ברכו אותו שיצליח במשפט, ונפרדו ממנו לשלום. כך בעצם ניתן משמים האישור ללימוד תורת החסידות בהרחבה, לכל יהודי, ללא הבדל, על מנת להכין את העולם לגאולה – בה ילמדו כולם, למגדול ועד קטן, את פנימיות התורה, "תורתו של משיח".   

המשפט

הגיע יום המשפט. קבוצת שופטים נעמדה בפני הרבי, והציגה עשרים ושתיים שאלות שהיוו מכלול ותמצית מהתביעות כולן. 

כהקדמה שאלו את הרבי האם הוא מאנשי הבעל שם טוב. מיד ענה הרבי - כן!. (אח"כ אמר הרבי כי אם היה מכחיש את שייכותו לבעל שם טוב היו משחררים אותו מיד, אך הוא לא רצה להיות נפרד מהבעל שם טוב אפילו לרגע אחד, אפילו רק בדיבור, ולכן ענה מיד שהוא מחסידי הבעל שם טוב.) 

אז התחילו לפרט את השאלות והטענות, אחת לאחת, ביניהן: 

מדוע הרבי שולח כסף לארץ ישראל, שהייתה תחת השלטון העותומאני? מדוע מגלה הרבי את סודות התורה הכמוסים? מדוע הרבי מחנך לאריכות ומתינות בתפילה? וכן הלאה והלאה. 

הרבי ענה מיד ללא היסוס על כל שאלה, בצורה ברורה, מכובדת ומעוררת התפעלות, תוך שהוא נזהר מאד שלא להשמיץ את מתנגדיו, אלא מותיר מקום גם לדעותיהם ושיטתם. 

למשל, על השאלה מדוע מחנך הרבי את חסידיו להאריך בתפילתם, דבר המקצר את משך הזמן שנותר ללמוד תורה?
השיב הרבי בהסבירו כי ישנם שני סוגי נשמות: ישנן השייכות יותר ללימוד התורה וישנן השייכות יותר לתפלה. כהוכחה ציטט הרבי דוגמאות מהגמרא לשתי השיטות. 

לדוגמא: 

מסופר בגמרא על צדיקים שהייתה 'תורתן אומנותן'. צדיקים אלו לא היו עוצרים את לימודם אפילו למטרת תפלה אלא התפללו פעם בשלושים יום, וגם אז היו מקצרים. אפילו בקריאת שמע אותה היו קוראים בכל יום, היו מקצרים. צדיקים אלו עסקו בעיקר בלימוד התורה. 

ומאידך: 

מסופר על צדיקים רבים שהיו מתפללים באריכות. המשנה אומרת כי חסידים הראשונים הקדישו תשע שעות מיומם לתפילה, ושואלת מתי אם כן הספיקו ללמוד? והתשובה היא, היות והם חסידים תורתם משתמרת. 

כך גם ברבי עקיבא, כתוב כי הוא התחיל את תפילתו בצד אחד של בית הכנסת, אך מעוצמת דביקותו בתפילה, התהלך עד שהגיע לצד השני.   

ואכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:  הלוואי שיתפלל אדם כל היום. 

כך הדבר גם בימינו אנו, הסביר הרבי, אלו שנמשכים לדרכו של הגאון מווילנא הן נשמות הקשורות יותר ללימוד. ואלו שנמשכים לדרך החסידות של הבעל שם טוב הקדוש – הן הנשמות השייכות יותר לתפילה. 

הרבי המשיך וענה על כל השאלות בחכמה ובטוב טעם שהשאירו רושם עז על כל הנוכחים. כולם ראו  שכל דבריו אמת וצדק והתפעלו מחכמתו העצומה. 

אחת השאלות הייתה קשורה לתורת הקבלה. הרבי מסביר בספר התניא, כי "ספירת המלכות" (מושג בתורת הקבלה) היא האחרונה מבין עשר הספירות. השופטים לא הבינו את כוונת המילים "ספירת המלכות", וחשבו כי יש בדברים אלו בזיון למלכות המדינה. 

הרבי אמר כי אי אפשר לבאר זאת בעל פה, אך אם הם רוצים הוא יערוך את ההסבר בכתב ובאריכות. 

השופטים הסכימו והקציבו לרבי זמן, במהלכו כתב הרבי את התשובה באריכות. לאחר מכן הוסיף וכתב את סיכום התשובה בתמציתיות. 

היות ותשובתו של הרבי נכתבה בלשון הקודש, שלח אותה בית המשפט לשני מתרגמים, שיערכו אותה בשפה הרוסית. אחד המתרגמים התגורר בווילנא – מעוז ההתנגדות, והרבי חשש כי הדבר יגיע לידיעת המתנגדים והם ינסו לגרום לשיבוש התרגום. 

זו הסיבה לבקשה שכתב בפתק לחסיד ר' מרדכי מליעפלי: "שישלחו שליח לווילנא".

השליח בווילנא 

כאשר הגיע החסיד שנשלח לעיר ווילנא, הסתיר את זהותו והתחזה כאחד המתנגדים. במשך היום ישב בבית הכנסת ולמד כשתוך כדי כך, הוא מאזין לשיחות ולדיבורים בקשר למשפט הרבי. 

באחת הפעמים שוחחו האנשים על תשובת הרבי שהגיע למתרגם הווילנאי. מיד הבין החסיד שזו מטרת שליחותו והוא רץ אל המתרגם והתחנן לפניו שיתרגם ביושר ובדיוק את דברי הרבי ולא ינסה חלילה לעוות את משמעותם. 

המתרגם לא הבין כלל על מה ולמה פונה אליו החסיד בתחנונים אלו, ואמר לו שכלל לא היה בדעתו לזייף, שהרי מתוקף תפקידו הוא מחויב להיות ישר ונאמן למקור. בנוסף לכך: דברי הרבי נשלחו לעוד בעל מקצוע, כך שלא שייך לשנות את הדברים - הזיוף יתגלה מיד. הוא הוסיף ואמר כי אפילו אם היה רוצה לשנות ולעוות את המשמעות - לא היה מצליח, כיוון שהרבי כתב כל מילה בדיוק נמרץ באופן שאי אפשר יהיה לשנות את כוונת הדברים. 

החסיד סירב להשתכנע והבהיר למתרגם שהרבי הוא איש אלוקים קדוש, ואם הוא שלח אותו לכאן בוודאי יש סיבה לכך, ולכן הוא לא יעזוב אותו עד שיקבל ממנו הבטחה גמורה שיתרגם באמת וביושר ולא ישנה מאומה מכוונת הרבי.
אז הבטיח המתרגם לחסיד שיתרגם באמונה, וגילה לו שהמתנגדים כבר באו אליו וניסו ללחוץ עליו שיתרגם כרצונם, אך הוא התחמק מהם וביקשם לבוא אליו שוב למחרת. כעת הזמין גם את החסיד שיהיה נוכח בעת ביקור המתנגדים. 

כאשר הגיע החסיד למחרת, הפנה אותו המתרגם לחדר סמוך, שם יוכל להאזין למהלך ההתרחשויות. המתנגדים נכנסו והחלו לוחצים ומציקים, מנסים לשכנע את המתרגם, בהבטיחם לו כל טוב בעולם הזה ושכר רב בגן עדן אם רק ישמע להם ויתרגם כבקשתם. 

בשלב מסוים נכנע המתרגם, כתב לפי הוראותיהם והם יצאו מביתו שמחים על הצלחת מזימתם. 

מיד יצא החסיד מהחדר והתחיל לבכות ולהתחנן למתרגם שיחוס וירחם על נפש הרבי ועל כל החסידים ולא יעשה פשע זה. המתרגם הרגיעו וניחמו, והבטיח שרק העמיד פנים כדי שירפו ממנו, אך הוא מאמין שדווקא אם יעזור להצלת הרבי יזכה לשכר בשמים, ולא אם חלילה ישמע למתנגדים. 

כדי שהחסיד יאמין לו בוודאות, כתב מיד את התרגום האמיתי והמדויק ובנוכחות החסיד שלח אותו בדואר אל פטרבורג .
החסיד שמח מאד והודה נרגשות למתרגם הישר והצדיק, שזכה להיות שותף בהצלת הרבי מעלילת השקר. הוא נשאר בווילנא עוד תקופה כדי לעקוב מקרוב אחר תוכניות המתנגדים וכאשר שמע שכבר מדברים על כך שהתגלתה העלילה השפלה והרבי יצא בקרוב מהמאסר -  ידע שהסתיימה שליחותו ועזב את העיר בשמחה על שהצליח ה' את דרכו.

הגאולה

ובחזרה למשפט: רבינו השיב על השאלות כולם, נותרה רק שאלה אחרונה, על כוונתו של הרבי בסיום פרקו הראשון של ספר התניא (בספר התניא מביא אדמו"ד הזקן את דיברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף י' עמ' ב על הפסוק 'וחסד לאומים חטאת – שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינו אלא להתייהר*) הרבי לא השיב מאומה אלא שתק וחייך בחכמה. השתיקה עם הפנים המחייכות הבהירו לשופטים, כי מדובר בסוד כמוס שאינו ניתן לגילוי. הללו הבינו את הרמז וקיבלו את התשובה. 

כל השאלות והתשובות נשלחו לסנאט לבדיקה, וברוך ה', גם שם נוכחו כולם בליבו הטהור של הרבי וחוכמתו הנפלאה.
שרים רבים שהיו בקשר עם הרב מרדכי ליעפלר, וידעו על דאגתו וצערו ממאסר הרבי, השתדלו לדווח לו על ההתפתחויות וכך נודע לחסידים, מפה לאוזן, שהמשפט עומד להסתיים בזיכויו המוחלט של הרבי מכל האשמה. 

השמועות הגיעו גם לידיעת המתנגדים והם ניסו להפריך אותן, אך ביום שישי ט"ו כסלו נודע שביום רביעי יצא פסק הדין הסופי והרבי יצא לחרות. התרגשות החסידים עלתה על גדותיה, כל יום נראה להם כשנה מרוב ציפייתם לשחרור הרבי. 

ביום שלישי י"ט כסלו, בעוד הרבי יושב בחדר כלאו ואומר תהילים, בדיוק כאשר הגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי" הגיעו שליחי בית המשפט לבשרו שיצא זכאי בדינו והוא משוחרר! 

הפקידים שאלו את הרבי לאן ברצונו להגיע והוא ביקש שייקחוהו לביתו של החסיד הרב מרדכי הנ"ל. 

*אמנם גם בין אומות העולם ישנם יוצאים מן הכלל, והם הנקראים חסידי אומות העולם, שיש בהם מידות טובות, ומטיבים עם הזולת כדי לעזור לו ולא לטובת עצמם.

הגאולה השניה 

משמים גרמו לטעות, ובמקום להיכנס לביתו של ר' מרדכי, בקומה העליונה – הביאו את הרבי לבית של אחד המתנגדים המלשינים, שגר בדיוק קומה אחת מתחתיו. 

כאשר ראה המתנגד את הרבי חופשי נבהל ביותר, אך עם זאת ביקש מהרבי לשבת והחל לטרוח בהכנת תה, כאשר תוך כדי כך התחיל לדבר בצורה בוטה ומאיימת כלפי הרבי.   

רבינו היה אז בצרה גדולה, אך ה' זימן לו רווחה וישועה: 

החסידים שחכו עד בוש בקומה למעלה, החלו לחשוש שאולי באמת צדקו המתנגדים שטענו שהרבי יורשע בדין ולכן החליטו לרדת לבדוק מה מדברים בבית המתנגד בקומה למטה. 

ר מרדכי ועוד חסיד ירדו למטה ודפקו בדלת זמן רב, וכאשר פתחו להם השתוממו לראות את הרבי יושב שם ושומע דברי חירוף מהשכן המתנגד. 

מיד בהבחינו בכניסת החסידים שינה המתנגד את סגנון דיבורו ופנה אל החסידים בצורה נעימה, באומרו:"מדוע ולמה הרעשתם את כל העולם, הנה רבכם לפניכם!" ר' מרדכי זעם כל כך שרצה להכות אותו אך הרבי אסר עליו להרים יד.

הרבי אפילו התעכב עוד קצת ושתה את הכוס שהכינו לו כדי לכבד את בעל הבית, ורק אז יצא משם ועלה לביתו של ר' מרדכי, שם גילה לו הרבי את ליבו שזמן מועט זה ששהה בבית המתנגד היה קשה ורע לו יותר מכל ימי שבתו במאסר.
 
כאשר הגיע הרבי לבסוף לבית ר' מרדכי התכנסו לשם המוני חסידים שקבלו את פניו בשמחה רבה. גלי השמחה הקיפו את כל הארץ ובכל מקום חגגו את שחרור הרבי בריקודים והודיה לקב"ה.    

יום זה, י"ט כסלו חג הגאולה בו יצא רבינו לחופשי, חל בהשגחה פרטית ביום ההילולא (יום השנה לפטירת) רבו הגדול הרב המגיד ממזעריטש נשמתו עדן. מאז והלאה נשאר חוק עולם לדורות לעשות את יום י"ט כסלו ליום טוב ומשתה ושמחה. 

אין אומרים תחנון כבר מערב החג בתפילת המנחה, וגם את יום כ' בכסלו חוגגים, מפני שבלילה, בצאת רבינו מבית המתנגד, הייתה השמחה העיקרית כנ"ל. 

רבינו נסע לביתו בשלום, שלם בגופו ושלם בתורתו. דבר לא נגרע מעבודת הפצת מעיינות החסידות אלא להיפך, הולך מוסיף ומאיר בהכנת העולם לגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.

"אוהב שלום ורודף שלום" 

בבואו לביתו כתב מכתבים להרה"ק מברדיטשוב ולהרה"ק ר"ב ממעזיבוז נ"ע להודיעם מנפלאות השי"ת עמו ועמהם כי לא עליו לבד היה המלחמה כ"א על תורת הבעל שם טוב נ"ע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו. 

לחסידים כתב מכתב באזהרות נוראות ובקשה כפולה שלא לריב עם אחינו בני ישראל  המתנגדים ופשיטא שלא לדבר תועה על כבוד התורה כ' הגאון החסיד המנוח זלה"ה מוולנא כי לא מאתו יצאו הדברים כבושים. ואדרבה יראו אהבתם להם ואולי כמים הפנים ישובו גם אחינו המתנגדים להיות באהבה עמנו, גם בקש במכתביו לאנ"ש לראות לתקן מעשיהם בכל דבר וכתב להם סדרים יקרים חדשים עם ישנים שבזה יסירו מהם קנאת איש מרעהו ולא יהיה מקום לבעל דין לחלוק. ובפרט הרבה לעורר אותם באלו הג' דברים שהעולם עומד עליהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים שירבו לעשות צדקה וגמ"ח ולהאריך בתפלתם, וכן להתחזק בלימור התורה הנגלית משנה וגם בקש שיקבלו על עצמם לגמור הש"ס בכל שנה ביום י"ט כסלו בכל הבתי מדרשות, וכן קיימו אז בכל עיירות מושב החסידים. וגם עתה מקיימים זאת ברוב עיירות, והתקיים בנו ליהודים הייתה אורה זו תורה ושמחה וששון ויקר כו':
 
והנה להמלשינים שלם ה' כמפעלם עבור הדם הרב ששפכו לרבינו והנלוים. וביחוד לאביגדור שמתחלה היה רב פינסק כנ"ל ולאחר ששלח ידיו בשלומיו נתגלה קלונו ברבים כו', וגם אז לא מנע א"ע מלילך להלשין את רבותינו לפני השרים  אך השרים הכירו בו שהוא מלשין שקר (דאנאשציק) וגרשו אותו מביתם. 

ולבסוף גורש גם מפינסק והעני מאד עד שהיה מחזר על הפתחים מעיר לעיר ובא לרבינו ג"כ לבקש צדקה ובקש לכנוס להיכל קדשו ולא הניחו רבינו רק שלח לו נדבתו ולא רצה לראות פניו כו'. וכן לשארי המלשינים כולם שלם ה' כמפעלם. 

ושני בנים היו לאביגדור ונתקיים בהם הכתוב מי יתן טהור כו', כי הם היו חסידים גדולים ולא רצו להזכיר שם אביהם כלל וגם לא רצו שיזכירום על שמו עד שגם לעלות לתורה צוו שיקראו אותם ע"ש חותניהם ובזה נשלם בעזהי"ת הסיפור מתולדות רבינו ומהנעשה עמו ומהנס  די"ט כסלו.