בסיפורת החסידית מקובלת מעשייה, כי פעם אחת ישבו החסידים בליל שבועות סביב שולחנו של רבי אלימלך מליז'נסק ושמחו עם רבם בשמחת החג. רבי אלימלך הסתכל במסובים ונענע בראשו לכל אחד מהם, ושמח יחד עמהם. אמר ר' אלימלך בחיוך: "ראו, הנה יש לנו הכל לשמחתנו, ומה אנו חסרים עוד?"
אחד החסידים שזחה עליו דעתו קרא אליו: "אמת הוא שאין אנו חסרים כלום, חוץ משתייה מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית".
ציווה עליו רבי אלימלך: "קח את האסל על כתפיך, תלה בו שני דליים ולך אל שער בית החיים. הורד שם את הדליים, ואמור: אלימלך שלח אותי להביא יין. אחר-כך פנה שוב והרם את הדליים המלאים ותלה אותם במוט והביאם לנו הנה. אבל הישמר לך, וכל מי שידבר עליך יהי מי שיהיה אל תענה לו".
קם האיש מתוך רעד ועשה כמצווה עליו, לקח את היין בשער בית הקברות ונשאו ברעדה הביתה. מסביב לו רחש הלילה האפל קולות שביקשו ממנו טיפה, קולות של זקנים ונערים, וכולם אנחה אחת. אחרי האיש הממהר ללכת בדומיה השתקשקו רגלי יצורים לאין מספר שלא מעלמא הדין.
כמעט שעמד לפני מפתן בית הצדיק והנה באים מהם לקראתו. קרא החסיד לקראתם בקול גדול: "עתה לא תוכלו לי עוד!" מיד נשבר האסל לשנים, הדליים נפלו ונתפקקו חוליותיהם, מימין ומשמאל טפחו לו על פניו, והוא נפל נדהם בעד הדלת הפתוחה למחצה. בחוץ היתה דומיית מוות. בפנים אמר הצדיק: "גש הנה, שוטה, שב אל שולחננו".
על הפסוק "הביאני אל בית היין" דורשים חז"ל: "זה מרתף של סיני". מעמד הר סיני היה בו משתיית היין המשומר. מעמד הר סיני היה חוויה בלתי אמצעית של התקשרות עם בורא עולם, קשר משכר. מאז מעמד הר סיני מצפים אנו למעמד העתידי, להתגלות נוספת שיש עמה סיום של המסע הארוך שהחל ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.
בסיומה של הסעודה הגדולה שתתקיים עם ביאת המשיח, יפנה הקב"ה לצדיקים ויבקש מהם לברך, כולם יסרבו מלבד דוד המלך שיאמר "אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר 'כוס ישועות אשא'". ואז יתנו לו לברך את ברכת הזימון, על כוס של ברכה שתמולא ביין המשומר.
גודלה של כוס זו יהיה לא פחות מ221 לוג - כ76 ליטר!
בגמרא מובא פירושו של רבי יהושע בן לוי לפסוק "עין לא ראתה", שמשמעותו של הפסוק היא, שיש דבר שלא נגלה לאדם מעולם - אפילו לנביאים, ודבר זה הוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
אז מה זה משומר בענביו? מבאר הצל"ח כי כל יין משובח ככל שיהיה - יש בו מעט שמרים, אשר בסופו של דבר פוגמים בטעמו. אך היין המשומר, כבר מרגע שהיה בענבים בששת ימי בראשית - כבר אז לא היו בו שמורים וטעמו לא נפגם על ידי כך אפילו במאומה.
הריקאנטי מציין, כי עץ הדעת היה עץ גפן, וחוה הגישה לאדם הראשון מאותו יין המשומר.
במדרש לומדים כי עתיד הקב"ה להשקות את ישראל מאותו היין מהפסוק "והיה ביום ההוא, יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב". דבר זה יבוא כשכר על זה שבני ישראל מסרו את נפשם למיתה בגלות, ועסקו בתורה המתוקה מדבש ואשר נמשלה ליין.
גילוי ושתיית היין המשומר בימות המשיח, משמש גם כסמל ומשל לכך שאז יתגלו סודות התורה - "נכנס יין יצא סוד". המדובר הוא על תורתו של משיח שנקראת "תורה חדשה מאיתי תצא", התורה תתגלה אז כפי שהיא בעולם האצילות הנעלה - כמו שהיא בטהרתה למעלה מירידה לגשמיות ולעולם.
החידוש בגאולה הוא שדרגה גבוהה זו תומשך לנו כאן למטה בעולם הגשמי וכנשמות בגופים. כפי שהרבי שליט"א מלך המשיח מדגיש פעמים רבות, כי דורנו זה - הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, עוברים ישירות לחיי נצח בגאולה בלי שום הפסק בינתיים.
תגובות