המקום הקדוש ביותר: הצצה אל קודש הקודשים

קודש הקודשים הוא החדר הפנימי והחשוב ביותר בבית המקדש. גודלו היה עשרים על עשרים אמה (כ 95 מטר רבוע).

בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, בתוך קודש הקודשים שכן "ארון הברית" ובו לוחות הברית, ועליו ה"כפורת" עם שני הכרובים מעליה. מצידי הארון ניצבו, על פי המקרא, שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם היה עשר אמות (כ 5 מטרים) וכנפיהם היו גם כן באורך עשר אמות.

ליד הארון היה מונח ספר התורה שכתב משה רבינו וכן צנצנת ובה ה"מן" (המאכל הניסי שאכלו בני ישראל אחרי שיצאו ממצרים) ומטהו של אהרן הכהן, איתו נעשו כל הניסים המסופרים ביציאת מצרים.

בסוף תקופת בית המקדש הראשון גנז חזקיה המלך את הארון, כך שבבית המקדש השני נותר רק סלע היסוד של ההר - אבן השתיה (בגובה של שלוש אצבעות ובמידות הארון), שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם ע"פ המסורת היהודית.

הכניסה לקודש הקודשים

בדרך כלל חל איסור מוחלט להיכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. בין קודש הקודשים לבין הקודש - החדר הגדול יותר שלפני קודש הקודשים, שבו ניצבו המנורה, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים - הייתה הפרדה. בבית המקדש הראשון חומת אבנים, ובבית המקדש השני שתי פרוכות עם מרחק קצר ביניהם.

במקרים בהם נדרשו תיקונים בקודש הקודשים היו משלשלים מלמעלה את הפועלים בתוך תיבות מיוחדות הפתוחות רק מצד אחד, כדי שלא יראו את המקום הקדוש. לצורך תיקונים היה מותר גם לאנשים שאינם כוהנים ואפילו לטמאים להיכנס לקודש הקודשים.

בבית המקדש השני

כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, ידע ברוח הקודש שסופו להיחרב, ובנה מתחת לבניין המקדש מנהרות עקלקלות כדי שיוכלו להחביא בהן את הארון. ואכן בחורבן בית המקדש הראשון נטמנו שם הארון עם חפצים נוספים על פי ציווי יאשיהו המלך.