י"ט טבת: דידן נצח!

דבר אישי הוא פנימי ועצמי יותר

בתקופה הראשונה לאחר צאתו את מסך הברזל הסובייטי, הי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס מוציא את כל מה שהי' יכול להוציא מן הכסף שהרוויח בעצמו וכן את כל מה שהי' אוסף למטרות צדקה מן האחרים – עבור העזרה והסיוע ליהודי רוסי'.

ידוע ידע, שהרי הוא עצמו חש זאת על בשרו, עד כמה זקוקים שם לעזרה וסיוע מבחוץ. ולכן דאג תמיד לעזור ולסייע ליהודים שנותרו מאחורי מסך הברזל.

כך הי' עד שהגיע אליו גיסו, הרה"ח ר' בנציון שמטוב, והסביר לו שלמרות הזכות הנפלאה והצורך הכי גדול לדאוג ליהודי רוסי', ישנו דבר שהוא אף גבוה ונעלה מזה.

והוא – הפצת שיחותיו של הרבי שליט"א.

עבור יהודי רוסי', אמר ר' בנציון, הרבי עצמו מעורר ומדבר, פועל ומפעיל. אולם עבור הפצת שיחותיו שלו – זהו דבר אישי שלו, שהוא פנימי ועצמי כל-כך, שהרבי עצמו לא יעורר על כך.

לפיכך דווקא לזה צריכים החסידים להתמסר בכל כוחם, למרות, ואולי אפילו בגלל, שאין על כך ציווי מפורש.

ואכן, לאחרונה פורסמה 'יחידות' של הרה"ח ר' יצחק גאנזבורג אצל הרבי שליט"א מלך המשיח, בה דיווח לרבי על חזרת והפצת שיחות, כאשר הרבי כמעט ולא הגיב וכאילו התנצל: בזה הרי אני "בעל-פניי-ה"…

אולם, אמר ר' בנציון, מי שרוצה לעשות "רצון בעלה", צריך להשקיע את כל כולו להפצת תורתו של הרבי שליט"א בכל פינה ובכל נקודה בעולם, ובאופן היותר רחב והיותר גדול. העובדה שלא קיבלנו ציווי מפורש על כך היא משום שזהו דבר שצריך לבוא לא מהרבי עצמו אלא דווקא מצדנו.

כל מי שזוכר את הרה"ח ר' בנציון שמטוב, זוכר היטב כיצד בכל מקום הי' מסתובב בין אנ"ש ודורש ותובע שחייבים לעסוק בהפצת השיחות. השי"ן השמאלית בפיו של ר' בנציון הייתה נשמעת כשי"ן ימנית, ודמותו זכורה תמיד כמי שאומר, וחוזר ואומר שוב ושוב, בהתלהבות גדולה (בשי"ן ימנית): "שיחות! שיחות! שיחות!"

בחייו לא זכה ר' בנציון שתתמלא משאת נפשו באופן מסודר ומאורגן. רק לאחר פטירתו הטראגית בתאונת דרכים בכביש הכניסה לכפר-חב"ד, בה' תמוז תשל"ה, התממשה משאת נפשו והוקם המוסד שהי' כה יקר לו – "מכון לוי יצחק" להפצת תורתו של הרבי שליט"א, ה"לקוטי-שיחות" המתורגמים, בציבור, דבר שעד אז כמעט ולא נעשה באופן מסודר ומאורגן. ואחרי ש"פתחו את הדרך", נוסדו עוד מוסדות שונים להפצת תורתו של הרבי שליט"א בכל החוגים.

"רצון בעלה" – לא רק כשיש ציווי מפורש

דברים אלו ששמע מגיסו ר' בנציון נתקבלו מיד על לבו של ר' מענדל, וגם על כיסו. ומאז, לצד העזרה ליהודי רוסי' הי' נותן משלו ואוסף הרבה גם מאחרים במיוחד עבור הפצת תורתו של הרבי שליט"א.

כך הי' מרגלא בפומי' של המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: "אשה[1] כשרה עושה רצון בעלה" – לא נאמר שהיא עושה את ציווי או דברי בעלה, אלא את רצונו. היא [כלומר: הוא – המקבל, החסיד] יודעת מה בעלה רוצה, גם כאשר הוא אינו אומר זאת במפורש, והיא עושה זאת גם מבלי שאומרים לה במפורש לעשות זאת.

אדרבה – לפעמים, דווקא את הדברים הפנימיים ביותר לא אומרים במפורש, משום שלא שייך לומר אותם ולעשות אותם רק בגלל ציווי ואמירה. רק מי שהוא בבחינת "אשה כשרה", שאינו זקוק לאמירה ולציווי – מרגיש מהו "רצון בעלה" ועושה זאת גם מבלי שיאמרו לו ויצוו עליו.

י"ט טבת – ענין אישי

בקשר ליום הבהיר י"ט טבת, בו ניתן, בשנת ה'תש"נ, פסק-הדין של "דידן נצח" במשפט שהתקיים אודות הרבי שליט"א אישית – כבר הובאו בהזדמנות קודמת[2] דברי הרבי מלך המשיח שליט"א אודות ליום הגאולה ג' תמוז[3]:

"הטעם שלא קבע כ"ק מו"ח אדמו"ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, רק את הימים י"ב וי"ג תמוז – יש לומר, לפי שכל עניינו של נשיא ורועה ישראל הוא להשפיע לאנשי דורו (וענייניו הפרטיים אין נחשבים אצלו – בערך זה), ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום הג' בתמוז ליום טוב.

"אמנם, התקשרות חסידים לרבי נשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייני' "הפרטיים" שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז".

ולכאורה על פי זה ברור שכן הוא גם בנדון-דידן: למרות שהרבי עצמו לא קבע את י"ט טבת ליום-טוב, כפי שקבע ברבים ובפירסום בשנת תשמ"ח את היום הבהיר ה' טבת, הרי "חסידים עליהם לחוג" גם יום זה.

על זה הי' כל משפט הספרים

בעצם, משפט הספרים סבב כל כולו סביב שאלה זו: האם ענין אישי של הרבי שייך לו כאדם פרטי, ואם כן הספרי' של הרבי הינה ספרי' פרטית, שאז, לטענתם הכוזבת, יש בה דין ירושה וצריך לחלקה בין היורשים החוקיים. או כפי האמת, וכפי שנקבע גם לעיני כל השרים והעמים בבית המשפט, שגם העניינים הפרטיים של הרבי שייכים לחסידים. כפי שאמרה הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע[4] במשפט שהי' לו משקל חשוב בהכרעת פסק-הדין של דידן-נצח: "גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים".

מובן אם כן, שחסידים עליהם לחוג את היום הבהיר י"ט טבת במיוחד, יום בו נקבע רשמית כי גם העניינים הפרטיים והאישיים של הרבי שייכים לחסידים, יום של דידן-נצח בענין פרטי ואישי של הרבי – למרות שהרבי לא קבע אותו רשמית ליום-טוב.

ולאו דווקא שחגיגת היום מתבטאת לכל לראש באי-אמירת תחנון.

כי ככל הידוע, רבותינו נשיאינו בכלל והרבי מלך המשיח שליט"א בפרט, משתדלים ומדייקים מאד באמירת תחנון, ומייחסים לזה חשיבות רבה ונפלאה.

אפילו בה' טבת תשמ"ז, כשהגיעה הבשורה של דידן-נצח והשמחה הרקיעה שחקים בבית חיינו, הי' נראה שהרבי שליט"א מתפלא על מה שלא אמרו תחנון, עד שהמזכיר אמר לרבי שיש חתן. אף שכמדומה כבר נקבע המנהג בכל קהילות אנ"ש שלא לומר תחנון ביום זה. אם כהלכה ומנהג, כיוון שלשנה הבאה, בהתוועדות ה' טבת תשמ"ח, קבע הרבי שליט"א את ה' טבת ליום-טוב. או לפחות מצד ההרגש – כידוע שעל פי דין אמירת תחנון תלוי' בהרגש הלב, ומי שמצד הרגש הלב אינו יכול לומר תחנון, הרי גם מצד ההלכה אינו חייב בזה. כתשובת הרבי שליט"א המפורסמת אודות השאלה אם לומר תחנון בג' תמוז ובח"י אלול "תלוי בהרגש".

בכל אופן, קשה לומר ולקבוע בוודאות שבכל הימים טובים של דידן-נצח אין אומרים תחנון. אלא המדובר כאן הוא לחגוג באופן של התוועדות והתעוררות וקבלת החלטות טובות וכו'.

במיוחד בדור השביעי

במבט שטחי ניתן לחשוב שעובדה זו, שהרבי שליט"א לא קבע יום זה במפורש לחג, פירושה שחגיגת יום זה פחותה מיום שהרבי בעצמו עשה ממנו "שטורעם", אלא שבכל זאת צריך לחגוג גם יום זה.

אבל כשמתבוננים קצת, מגיעים למסקנה שההיפך הוא הנכון: דווקא ביום כזה שחגיגתו אינה כה פשוטה וברורה, יום שהוא של הרבי אישית – כאן מתקשרים לפנימיות שבפנימיות, לעצם שבעצם, אל הרבי בכבודו ובעצמו, כפי שהוא למעלה מהתפשטותו ופעולתו בעולם.

ואם הדבר נכון באופן כללי, יש לענין זה חשיבות מיוחדת וקשר פרטי לדורנו זה, לרבי מלך המשיח שליט"א. שלכן דווקא בדורנו, "הדור השביעי", מקבל הענין האישי של הרבי הדגשה מיוחדת, הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים.

ואולי זו גם הסיבה שעובדה זו – שחסידים עליהם לחגוג גם עניינים הנוגעים לרבי אישית – נתגלתה דווקא על-ידי הרבי שליט"א, ודווקא בקשר ליום הגאולה ג' תמוז, שיש לו שייכות מיוחדת לרבי שליט"א, ודווקא כפי שהוא נקרא בשם מלך-המשיח, כדלקמן.

בשמיני עצרת "בעלי בתים"

ידוע[5] כי בשבעת ימי חג הסוכות נמצאים עמנו שבעה אושפיזין. הן ה"אושפיזין" המנויים בזוהר הקדוש והן "די חסידישע אושפיזין" [=האושפיזין החסידותיים] – רבותינו נשיאינו, החל ממורנו הבעש"ט ועד כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע.

בשנים האחרונות דיבר הרבי כמה פעמים[6] על כך שגם בשמיני עצרת נמשך עניין ה"אושפיזין" ביתר שאת וביתר עוז. אלא שכאן כבר לא מדובר על "אושפיזין" [=אורחים] הנמצאים במקום באופן עראי, כמו אורח כפשוטו, כשם שהסוכה היא דירה עראי – אלא על 'בעלי-בתים' הנמצאים במקום באופן קבוע. ועד שהם שולטים ו'בעלי-בתים' על כל מציאות המקום. בדוגמת שלמה המלך, ה"אושפיז", או יותר נכון ה"בעל-הבית", של שמיני עצרת, שבנה את בית-המקדש שהוא דירת קבע להקב"ה.

מוסיף הרבי שליט"א ומבאר, ששמיני-עצרת הוא היום של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ.  ומקשר זאת[7] עם העובדה שאצל הרבי הריי"צ העניינים יורדים וחודרים יותר ויותר בתוך העולם.

כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתרגום תורת החסידות לכל השפות ולכל הרמות, בהתעסקות גם בדברים פשוטים ביותר ובין אנשים תחתונים ביותר, ובמגוריו דווקא בערים גדולות כמו פטרבורג, ריגה, וורשה וניו-יורק.

בכך החדיר הרבי הריי"צ את האלוקות גם בתוך "המונה של רומי". בדוגמת יוסף הצדיק (והרי שמו הראשון הוא יוסף) שהי' בתוך תוכה של מצרים ובהימצאו שם הי' בתכלית הדבקות באלוקות. והכוח לזה הוא דווקא על-ידי "שמיני" שלמעלה מהשתלשלות.

שמחת תורה – יומו של הרבי שליט"א

על פי זה, ממשיך הרבי ואומר[8], שענין זה ממשיך עוד יותר בשמחת-תורה, שהוא היום התשיעי (בחוץ לארץ) של החג. ועד שבו קוראים בתורה "לעיני כל ישראל", ובכך קובעים את ההלכה לכל ישראל שדווקא רבותינו נשיאינו הם הם ה"אושפיזין" לא רק של תלמידיהם וחסידיהם אלא של כלל ישראל[9].

ומזה מובן, כידוע ומפורסם בין החסידים, שיום שמחת-תורה הוא יומו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א.

לפיכך בשמיני-עצרת אמנם מפסיקים לברך "לישב בסוכה", אבל בפועל, בחוץ-לארץ, עדיין אוכלים ושותים בסוכה. ואפילו[10] מים אין שותים מחוץ לסוכה גם בשמיני-עצרת, כידוע. היינו שנמצאים עדיין בדירת עראי.

הכניסה לדירת הקבע, בשלימות ובנצחיות, כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א הוא 'בעל-הבית' היחיד והמוחלט שם – היא דווקא בשמחת-תורה, יומו של הרבי שליט"א. ביום זה נכנסים ונקלטים ("עצרת") כל העניינים דווקא בתוך-תוכו של הטבע והמציאות. לא[11] רק "מרקיע לרקיע" אלא "למטה בארץ" דווקא.

וכפי שנתבאר בהזדמנויות שונות[12] החילוק בין ספירת היסוד, שהיא המשפיע שיורד למטה, לעומת ספירת המלכות שהיא "שטח המקבל" ובה מודגש המקבל מצד-עצמו דווקא.

זו גם הסיבה, כמבואר כמה פעמים בשיחות הקודש הנ"ל, שיום שמחת-תורה הוא יום חול מן התורה וברוב המקומות בארץ ישראל הוא אכן יום חול. רק מדרבנן, בכוח עצמו של התחתון, הוא נקבע ליום-טוב, משום "ספיקא דיומא" במקומות שלא הגיעו שלוחי בית-דין להודיע על קידוש החודש. כלומר, החידוש של שמחת תורה הוא דווקא בכך שישראל הופכים יום חול ליום טוב.

כל זה מדגיש את חידושו של הרבי שליט"א ב"דור השביעי", שהוא מחדיר את האלוקות דווקא בתחתון ביותר, בתוך החול והחולין. שדווקא ממנו[13] תפרוץ ותבקע הקריאה "א-ל עולם" – אלוקות ועולם הם לא שני דברים אלא מציאות אחת ויחידה!

"זאת-חנוכה" – בדוגמת שמיני עצרת

 בשנת תשל"ח, אחרי המאורע של התקף-הלב שהי' בשמיני-עצרת, ואחרי שהחסידים חגגו בראש-חודש כסלו את צאתו של הרבי לביתו – ערך הרבי שליט"א עצמו סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה, עם נטילת ידיים, ברכת המזון וחלוקת "כוס של ברכה", כהשלמה ל"כוס של ברכה" שלא חילק בשמחת תורה.

ומשמעות הדברים היא לכאורה, שאז הי' זה כבר מצב שעונה להגדרה ההלכתית "חזר לבוריו לגמרי", שהרי רק במצב כזה חוגגים את ההודאה לה', כמבואר בהלכה[14].

באותה התוועדות – כמו גם באלו שלפני', בימי חנוכה, ובפרט במאמרים שנאמרו אז[15] – הדגיש הרבי כמה פעמים את ההשוואה בין ימי חנוכה לימי חג הסוכות.

שלכן סוברים בית שמאי שסדר הדלקת הנרות צריך להיות באופן של "פוחת והולך – כפרי החג[16]", כמו הפרים שהקריבו בבית המקדש בחג הסוכות. ואף שאין הלכה כבית שמאי, אך הרי "אלו[17] ואלו דברי אלוקים חיים", וברוחניות בודאי ישנו הענין.

נמצא אם כן שזאת-חנוכה הוא בדוגמת שמיני-עצרת. ולפי זה נמצא שמוצאי זאת-חנוכה הוא היום השייך במיוחד לרבי מלך המשיח שליט"א!

ככל שיותר פנימי ועצמי כך הוא פחות מוגדר

באותה התוועדות סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה דיבר הרבי מלך המשיח שליט"א באריכות בתחילת ההתוועדות על מה שמוסבר בלקוטי-תורה[18] שישנם שלושה עניינים שבהם ישנה שמחה גדולה: ניסוך היין, ניסוך המים וה"הקפות" של שמחת-תורה.

ניסוך היין הוא מן התורה. ניסוך המים רק מדרבנן. ואילו ה"הקפות" אינן אלא "מנהג ישראל". אף-על-פי-כן, רואים בפועל שהשמחה של ה'הקפות' גדולה יותר משמחת-בית-השואבה שהיא על ניסוך המים, ושמחת-בית-השואבה גדולה הרבה יותר מן השמחה שהייתה בניסוך היין. ולכאורה איפכא מסתברא.

אלא, מסביר רבינו הזקן בלקוטי-תורה, היא הנותנת: ככל שהענין הוא פנימי ועצמי יותר, הוא יורד פחות להיות קבוע ומוגדר. ולכן דווקא הדברים הפנימיים והנעלים ביותר לא באו באופן של חיוב, אלא באופן של רשות. וכידוע בענין "תפילת[19] ערבית רשות", שזוהי רשות שלמעלה מחובה – סומכים עליך, כביכול, שתעשה זאת מעצמך, ללא חיוב וללא שיאמרו לך לעשות.

ולכן: ניסוך היין, שהוא מדרגה פחותה יותר הוא חיוב מן התורה. ניסוך המים, שהוא מדרגה נעלית ונפלאה יותר הוא רק מדרבנן. אבל חיוב מדרבנן גם הוא חיוב ולא רשות. ואילו ה"הקפות" אינן אפילו חיוב מדרבנן אלא מנהג בעלמא. שזה מורה שהן נעלות באין-ערוך, עד שאין בהן שום חיוב כלל.

ודווקא משום כך גדולה השמחה בהן באין-ערוך, עד לבחינת "ישראל[20] ומלכא בלחודוהי". שכן דווקא כאן מגיעים להתאחדות מוחלטת עם הקב"ה, עד שאין שייך לעשות זאת בגלל ציווי וחיוב, אלא מצד תוקף ההתקשרות, כדבר אחד ויחיד ללא שום ציווי וחיוב.

מוצאי זאת-חנוכה – למעלה גם ממנהג

בהמשך אותה התוועדות אומר הרבי שליט"א, שלפי זה אפשר להמשיך באותו כיוון ולומר גם, שאפילו "מנהג ישראל" גם הוא נחשב לחיוב מסויים. שהרי "מנהג[21] ישראל תורה הוא" וגם את מנהגי ישראל יש חיוב לקיים. נמצא שאין זה "רשות" ממש.

אבל כשנמצאים במוצאי זאת-חנוכה, כאשר חנוכה כבר נסתיים ואין אפילו  מנהג להוסיף ולהרבות הלאה בשמחה, ובכל זאת עושים זאת לא בגלל ציווי וחיוב אלא מפני שרוצים ושייכים לענין עצמו – זוהי תכלית ההתאחדות והדבקות באלוקות, ללא ציווי וחיוב כלל!

על דרך מה שהובא לעיל מדברי הרבי שליט"א אודות יום שמחת תורה שהוא יום חול מצד עצמו אלא שיהודים עשו אותו לחג – יום טוב שני של גלויות.

ואכן, כל מי שהי' נוכח ב-770 בחנוכה, וזכה לראות ולשמוע את הרבי שליט"א בזמנים אלו – ראה והרגיש כי ליום זאת-חנוכה בכל השנים נודעת חביבות מיוחדת מאת הרבי מלך המשיח שליט"א, ובפרט למוצאי זאת-חנוכה.

את החביבות המיוחדת של יום זה אצל הרבי שליט"א ראינו תמיד, כאשר שוב ושוב מדגיש הרבי בשיחות הקודש את העובדה שביום זה דולקים כל שמונת נרות החנוכה במלוא עוצמתם, ולכן הוא קורא אז לפעול בכל עניני חנוכה, ובפרט ב"מבצע חנוכה", באופן החזק ביותר, "מיט א ליכטיקן שטורעם" (בסערה של אור).

גם בפשטות דולקים ביום זה הנרות אצל הרבי שליט"א במשך כל המעת לעת כמו בכל ימי חנוכה. מנורת החנוכה דולקת ומאירה ב-770 בשעת תפילת מנחה של זאת-חנוכה במניין של הרבי שליט"א מלפני התפילה. והיא ממשיכה לדלוק ולהאיר גם בתפילת ערבית של מוצאי זאת-חנוכה. וגם לאחר מכן, עמוק עמוק לתוך הלילה, במשך כל זמן ההתוועדות של הרבי ואף לאחר-מכן. כאשר אל הנרות הדולקים מופנה מזמן לזמן מבטו של הרבי, אותו "מבט של משיח" המיוחד לחנוכה. כידוע לכל מי שזכה להיות נוכח במעמד זה בבית חיינו, ובמיוחד לזאת-חנוכה ולמוצאי זאת-חנוכה, מבט "עצמי" שלמעלה מכל תיאור ומכל גדר והסבר וביאור.

גם "משתשקע החמה" של חנוכה, גם ודווקא כאשר כבר אין ציווי וחיוב להדליק את הנרות – דווקא אז דולקים הנרות באור הפנימי והעצמי שלמעלה מכל ציווי וחיוב. וזהו אמיתיות הענין של "ישראל ומלכא בלחודוהי", פנימיות שבפנימיות, עצם שבעצם.

ספירת המלכות – גם ודווקא כשנגמר האור

ואולי אפשר להוסיף לכך מה שאומרים חסידים, על יסוד מה שהובא לעיל שזאת-חנוכה הוא כנגד שמיני עצרת, יומו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ספירת היסוד, ומוצאי זאת חנוכה הוא יומו של הרבי מלך המשיח שליט"א, ספירת המלכות.

 ויש לומר הביאור בזה, משום שעניינה של ספירת המלכות, עניינו של הרבי מלך המשיח שליט"א, הוא דווקא בסיום העניין, כאשר לכאורה נסתיימו כל הספירות וכל הדרגות, נגמר כל האור – מגיעה אז ספירת המלכות, הספירה האחרונה, ופועלת שהמשכת הקדושה לא תעצור ותסתיים כאן, היכן שהאור מסתיים, אלא תמשיך ותרד ותגיע עוד למטה מטה יותר, עד לחוצה שאין חוצה חוץ הימנו ולתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ואדרבה, דווקא שם, מהתחתון עצמו ומהחושך עצמו, תפרוץ ותבקע הקריאה "הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל".

עניינה של ספירת המלכות הוא דווקא כאשר האור נגמר ונדמה שהכל כבר נגמר, דווקא אז מתחיל עיקר העניין וההדגשה. דווקא כאן מתגלה ה"עצם" שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות, שאינו מוגבל בשום נתונים ובשום נסיבות, והוא נמצא גם ודווקא במקום בו בטוחים לגמרי שהוא איננו בכלל, שכן מצד כל הנסיבות והנתונים וה"גילויים" אין לו שם שום מקום.

עדי "ולילה כיום יאיר[22]" – לא רק שגם בלילה יהיה אור, אלא "שהחושך עצמו יאיר[23]".

לכן דווקא כאשר מסתיימים ונשלמים הימים המאירים של חנוכה, ונכנסים לחודש טבת האפל החשוך והקר, דווקא אז מתבטא עניינו העיקרי של "הדור השביעי" – להדליק גם "נרות של קרח[24]", "שהחושך עצמו יאיר".

קר וחשוך

ויש לומר שזוהי הסיבה לכך שבעיצומם של ימי החנוכה המאירים חל ראש חודש טבת, תחילתו של החודש שהוא שיא החורף והקור ושיא החושך – התקופה בה הימים הם הקצרים ביותר והלילות הם הארוכים ביותר. וגם כאשר מגיע היום ואור השמש מנסה לבקוע את החושך, מכוסים השמים בעננים ובעבים המחשיכים על האור והגילוי.

גם ברוחניות זהו חודש קר וחשוך. לא זו בלבד שאין בו שום חג ומועד משמח, אלא שבו חל צום עשרה בטבת – ייהפך תיכף ומיד ממש לששון ולשמחה – יום התחלת החורבן והגלות, אשר הוא אף חמור יותר משאר הצומות.

וכפי שמביא הרבי שליט"א בשיחות רבות[25] את דעת האבודרהם[26] שאילו הי' צום זה יכול לחול בשבת, הי' דוחה את השבת והיו צמים בו אפילו בשבת, משום שנאמר בו "בעצם היום הזה"[27] כמו ביום הכיפורים. וגם להלכה ולמעשה[28] בשנים שהוא חל בערב שבת מתענים ומשלימים את הצום ונמצא שצמים בשבת זמן מה לשם תענית, דבר שלא מצינו בשום תענית אחרת.

ודווקא בזמן הזה, בשיא הקור והחושך, כאשר נדמה שאין שום נקודה של אור וגילוי ונמצאים בתכלית הריחוק מן האור והחום, דווקא אז בוקעים להם החגים שלנו, של "הדור השביעי", ודווקא החגים שנתווספו ונתגלו בשנים האחרונות –  בבחינת "נרות הקרח" שגם הם דולקים בכוחו של ה"עצם" המאיר בדורנו זה, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה.

כמאמר רז"ל[29] שבחודש זה "הגוף נהנה מן הגוף", ומפרש הרבי שליט"א[30] שכאן הגוף הגשמי נהנה כביכול מן ה"עצם" שהוא ה"גוף" שלמעלה, שכן דווקא בחודש זה מאיר ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים.

דווקא בסוף

ואולי יש לבאר בכך עוד תופעה מעניינת שראינו פעמים רבות אצל הרבי מלך המשיח שליט"א:

כאשר הרבי מעודד את שירת הקהל, הרי עיקר העידוד וההדגשה היא בסיום וחותם הניגון, כאשר חוזרים שוב ושוב, חזק יותר ומהר יותר, על הבבא האחרונה.

מתי מתחילים השירה והניגון לפרוץ ולבקוע רקיעים – דווקא בסיום התנועה האחרונה של הניגון. דווקא כאשר נדמה שהניגון כבר כמעט עומד להסתיים, דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א בעידוד חזק מאד, וכל הקהל חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון.

ראינו זאת לדוגמא ב"האדרת והאמונה" שהקהל מנגן בשעת התפילות, הן הניגון הרגיל והן ובמיוחד "הצרפתי"[31] – שבמשך כל הניגון הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד, ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי "התהילה והתפארת לחי עולמים", דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר, וכל הקהל פורץ בשירה אדירה כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון.

כמו כן ראינו זאת ב"לכה דודי" בליל שבת קודש, כאשר הרבי שליט"א מעודד את הניגונים ששר החזן – וגם לפני שהתחילו לנגן ולשיר ולרקוד, בעידודו של הרבי שליט"א גם לעיני בשר, בשנת תשנ"ג, את "יחי אדוננו" (במנגינת "חיילי אדוננו") בסיום ה"לכה דודי" – שבמשך כל ה"לכה דודי" הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד, ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי שמחזיר את פניו הקדושות מ"בואי בשלום", דווקא אז מתחיל הרבי שליט"א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר. וכל הקהל פורץ אז בשירה אדירה כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון.

כך גם בענייננו, בחנוכה, שעיקר הניגון והריקוד ב"הנרות הללו" הוא בסוף, כאשר חוזרים שוב ושוב ושוב על המילים "על נסיך" שבסוף הניגון.

וכך ב"שובה ה' עד מתי", שכאשר מגיעים לתנועה האחרונה ללא המילים, דווקא אז מתחיל הרבי לעודד בחוזק רב והקהל חוזר ללא הרף על התנועה האחרונה.

[בכלל, כמדומני, כשראינו את הרבי בעיני בשר ושרנו זאת לפניו, כמעט ולא חזרו אף פעם ל"ונרננה ונשמחה", אלא חזרו שוב ושוב על התנועה האחרונה, או, לחילופין, אחרי כמה פעמים, התחילו שוב מ"שובה"].

וכך, כמוכר לכולנו, בניגון "הרבי שליט"א מלך המשיח אוהבים אותך כולם", שעיקר העידוד וההתלהבות (עד קפיצות כפשוטו) הם בסוף, ב"נתגבר על העול-א-א-א-ם", ועוד ועוד.

כשנגמרים ה"גילויים"

כאמור, אולי יש לומר שזה קשור עם עניינה המיוחד של "ספירת המלכות", שהיא סיום וחותם כל הספירות.

כאשר נדמה כאילו עתה מסתיים ונגמר כל העניין – דווקא כאן מגיעה "ספירת המלכות" ופועלת, בכח העצם שבה, לגלות ולחדש ולהגביר עשרות מונים את העניין מכפי שהי' קודם, ועד שגם החושך וההעלם עצמו, ומצד עצמו, יאיר.

וכמבואר באריכות בהמשך תרנ"ט[32] שדווקא המקבל משפיע עניינים עיקריים ביותר במשפיע שלו. ולכן בספירת המלכות, שהיא "שטח המקבל", דווקא בה בא לידי ביטוי שורשו של ה"מקבל" בעצמותו יתברך שלמעלה מכל ה"גילויים". משום שדווקא היכן שה"גילויים" נגמרים, שם מתחילים לראות את ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים.

ולכן גם דורנו אנו, הדור השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הדור הנחות והתחתון ביותר, בו כאילו ספו וגם תמו כל ה"גילויים" – דווקא הוא הממשיך את השכינה למטה מטה בגאולה האמיתית והשלימה. כל זה מפני שורשה של ספירת המלכות המושרשת למעלה מעלה ועד בעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל ה"גילויים".

שייך ל"הפטרה"

ואולי זו גם הסיבה לכך שכמדומה ישנה שייכות מיוחדת בין המלך המשיח עם "מפטיר" ועם ההפטרות בכלל (והרי ידוע גם שהרבי שליט"א עולה כמעט תמיד למפטיר).

– חלק גדול מהפטרות השנה נקבע בגלל "תלתא דפורענותא" ו"שבעה דנחמתא", וגם בשאר ההפטרות רואים הדגשה רבה על עניין הגלות והגאולה הרבה יותר מבפרשיות התורה עצמן.

ועד שהעניין העיקרי בביאת המשיח, עצם התגלותו בתור המלך המשיח, עוד לפני פעולותיו בעולם – הקריאה וההכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה הוא התגלות עצם מציאותו של משיח, שהיא עוד לפני "אורו של משיח" והתגלותו בעולם, ולאחרי זה ועל ידי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו[33] – גם עניין זה נמצא דווקא בהפטרה, בסיומה של הפטרת חיי שרה.

והטעם לכך יש לומר, נוסף על הטעם הפשוט לשייכותה של ההפטרה לגלות ולגאולה, כפי שהרבי שליט"א מביא פעמים רבות[34], משום שאמירת ההפטרה היא תקנה שתיקנו חכמים מפני התגברות הגלות וגזירות מלכות הרשעה[35]. כאשר הם גזרו שלא לקרוא בתורה, תיקנו חכמים את קריאת ההפטרה, שהיא מעין הפרשה, כאילו במקום קריאת התורה באותם זמנים, כדי שהעניין יישאר למרות גזירות הגלות. ונמצא שההפטרה יש לה שייכות מיוחדת לביטול הגלות ולהחשת הגאולה.

נוסף לזה, אולי יש לקשר על פי הנ"ל את השייכות המיוחדת של משיח להפטרה – משום שעניינו של משיח הוא, ספירת המלכות, לפעול את התגלות העצם דווקא במקום ובדרגא היכן שנגמרו כל הגילויים, כנ"ל. ולכן דווקא ההפטרה, שבאה דווקא אחרי שכבר נגמרה קריאת הפרשה כולה, והמפטיר אינו בכלל מניין הקרואים – דווקא בה בא לידי ביטוי אותו עצם שלמעלה מכל הגילויים והוא מתגלה דווקא היכן שנדמה כי תמו כל הגילויים. וזה מודגש גם בטעם הנ"ל שתקנת ההפטרה הייתה כשהייתה גזירת המלכות, כשהי' נדמה שנגמר כל הענין של קריאת התורה, דווקא אז באה קריאת ההפטרה.

זמן חדש ותקופה חדשה

וממוצאי זאת חנוכה, כאשר נכנסים לחודש שכולו קור וחושך, נגמרו כל הגילויים, ואז דווקא מדליקים את "נרות הקרח" – באים מיד ליום הבהיר ה' טבת, יום בו "דידן – דהספרים – נצח", יום הפדיון שבויים והשחרור של ספרי רבותינו נשיאינו. ו"לשנה אחרת קבעום", הרבי שליט"א בעצמו קבע יום זה[36] כיום התעוררות וקבלת החלטות טובות בכלל, ובענייני הספרים במיוחד.

בשבת הראשונה אחרי ה"דידן-נצח"[37], שהי' ביום הבהיר יום שלישי ה' טבת, דיבר הרבי – הדברים מפורשים שחור על גבי לבן בשיחה זו, ומודפסים ומוגהים, "ונחתום בטבעת המלך" – כי מעתה, החל מיום שלישי שהוכפל בו כי טוב (כלומר, מה' טבת, שחל אז ביום שלישי בשבוע) מתחיל זמן חדש ותקופה חדשה, שבו לא נותר אלא ענין אחד ויחיד: "עמדו הכן כולכם לבניין בית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה"!

כידוע, וכבר דובר על כך פעמים רבות, שיחסו של הרבי שליט"א למשפט הספרים לא הי' כאל משפט רגיל, אלא הרבה הרבה מעבר לכך.

הרבי ראה זאת, והוא דיבר על כך במפורש ובאריכות במיוחד[38], כ"פטרבורג", כהשתקפות של משפט שנערך למעלה, על הדרך המיוחדת אותה סלל הרבי שליט"א בדור השביעי.

דרך זו אמנם מבוססת ומיוסדת על כל הדורות הקודמים, אבל היא מתקדמת הלאה בצעדי ענק אל המטרה והתכלית, להמשיך את השכינה לא רק מרקיע לרקיע, אלא מן הרקיע לארץ.

 למלא את העולם כולו אלקות, גם את התחתון והחיצוני ביותר, את החוצה שאין חוצה חוץ הימנו. שגם מתוך האינטרנט והוידיאו, מה"טיימס סקוואר" ומהתחנה המרכזית, מתיאלנד ומטוקיו ומניו-זילנד, מכל השלטים והסטיקרים ומכל ה"גימיקים" למיניהם – תפרוץ ותבקע האלקות, היהדות והחסידות. שזהו עניינו של המלך המשיח המביא את הגאולה.

ועל דרך הקטרוג שהיה בימי שבת אדמו"ר הזקן בפטרבורג, האם העולם כבר מוכן לגילוי' של תורת החסידות, כך היו גם כעת "טענות" למעלה האם העולם כבר מוכן לגילוי תורתו ושיטתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. שזה הביא לכך שבאותו משפט העיזו אפילו לטעון שליובאוויטש של היום כאילו אינה ליובאוויטש המקורית, ו"ליובאוויטש איז נישט אקטיב" (=ליובאוויטש אינה פעילה עוד)!

והרבי הגיב[39]: למרות שכולם רואים שזו טענה מגוחכת ומופרכת מעיקרה, כאשר רואים ב"ה את פעילותה של ליובאוויטש שפעלה ופועלת גדולות ונפלאות בכל קצווי תבל. אבל מכיוון שהראו לנו מלמעלה גם טענה כזו, צריכים אנו ללמוד גם מכך הוראה. וההוראה היא, שעכשיו צריכה להיות כזו "אקטיביות" ופעילות בליובאוויטש, עד שכל מה שנעשה עד עתה ייחשב כ"לא אקטיב"!

וכשם ש"אחרי פטרבורג" התחיל רבינו הזקן את דרך חסידות חב"ד באופן רחב וגדול ועמוק הרבה יותר מאשר היה לפני כן, כך אחרי ה' טבת התחיל הרבי שליט"א בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת משיח.

לומר בפירוש את האמת גם כש"ספדו ספדייא"

עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד[40] שאין הכוונה ח"ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה"שטורעם" וביתר שאת, אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה, משיח וגאולה.

ואם יטענו, אומר הרבי שם[41], שאלו הם "ווילדע רייד", דיבורים פראיים, אין לחשוש מכך, מכיוון שכן היא האמת על פי תורת אמת. את האמת הזו יש לומר בבירור ובקול רם ולא להתחשב במה שיאמר על כך העולם. ובפרט שעתה העולם כבר מוכן לכך, כך שכאשר ייאמרו הדברים בתוקף ובדרכי נועם, הם יתקבלו ויפעלו פעולתם.

וכמו כן, ממשיך הרבי ואומר באותה שיחה, כאשר ישנם הטוענים ש"ספדו ספדייא וחנטו חנטייא", צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, ולא לחשוש מה יאמר על כך העולם. מכיוון שכך היא האמת על פי תורת אמת, צריך לומר זאת בפירוש. מה גם שהעולם כבר מוכן לשמוע ולקבל זאת, כאשר יאמרו זאת בתוקף ובנעימות, כדרכה של תורה.

וכן בנוגע לארץ ישראל, יש לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורת אמת, בה מאמינים גם הגויים, על פי מה שכתוב ב"בייבל". כי העולם מוכן לקבל את הדברים.

כך דיבר הרבי בתחילת אותו זמן שהגדיר כ"זמן חדש ותקופה חדשה". אלא שהדברים לא השתנו בבת אחת, אלא אט אט בסדר והדרגה. הרבי החל מאז – כמה חודשים אחרי ה' טבת, וגם זה בסדר והדרגה, ביטויים נחרצים פחות ואחר כך יותר ויותר – לומר שכבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים האחרונים, למרות שעד אז הנוסח היה כל הזמן שצריך לגמור לצחצח את הכפתורים האחרונים.

גם ובמיוחד אחרי ג' תמוז

בהמשך החל הרבי למלא את כל ההתוועדות ואת כל המציאות בענייני משיח וגאולה, עד שכל סגנון השיחות השתנה לגמרי.

הדברים קיבלו תאוצה מיוחדת, בכל המובנים הנ"ל, במיוחד החל מהסתלקות הרבנית חיה מושקא נ"ע, בכ"ב שבט תשמ"ח. את התאריך הזה מציין הרבי במיוחד בביאור נפלא[42] כהתחלת התקופה החדשה.

ועוד יותר החל מיו"ד שבט תש"נ, מלאת ארבעים שנה לנשיאות, שאז[43] אומר שוב הרבי כי מתחילה כאן תקופה חדשה, של "קאים אינש אדעתיה דרביה", שכן עתה "נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע".

עד לסגנון המיוחד והדרישות והתביעות המיוחדות "עשו כל אשר ביכולתכם"[44], והולך ומוסיף בתקופה שלאחר מכן, ככתוב ומבואר ומפורסם על גבי ה'דבר-מלכות' משיחות תנש"א-תשנ"ב.

עד להגדרה הנחרצת בכינוס השלוחים[45] תשנ"ב, הגדרה שקובעת כי "הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש".

עד לשנים תשנ"ג-תשנ"ד, שאז הייתה ההסכמה הפומבית לעיני העולם כולו – הסכמה שלצידה גם עידוד בכל כוחו במסירות נפש ממש, כידוע ומפורסם –  של הכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

ואולי יש לומר בהמשך לכל הנ"ל, שכל זה בא לידי ביטוי הכי מלא דווקא כאשר נדמה כי הפעם אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג' תמוז – הרי דווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים. אותו "עצם" ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק "נרות של קרח".

כאשר ההכרזה של "יחי אדוננו" פורצת מכל מקום ומכל פינה דווקא כשנדמה כאילו ח"ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו, "שליט"א", בוקעת מכל פה ומכל לשון גם כאשר מצד הגילויים נדמה שאין כלל על מה לדבר.

ודווקא הנהגה זו מביאה להתגלות העצם המלאה, כאשר העצם יהי' מלא גם בתוככי כל הגילויים, שנראה את הרבי מלך המשיח שליט"א מלך ביופיו, מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש לעיני כל בשר, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

עניין אישי – "עצם שבעצם"

וככל הדברים האלו אודות זאת-חנוכה, ואולי ביתר שאת וביתר עז, הוא בקשר ליום הבהיר י"ט טבת. למרות שהרבי שליט"א לא קבע אותו ליום-טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור ("רק") אל הרבי אישית –

הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש. את העצם שבעצם, את מה שלמעלה מכל ההתפשטות ומכל ה"גילויים", את מה ששייך לרבי מלך המשיח שליט"א עצמו ממש, באופן אישי ופרטי. את מה שלמעלה מהכל, למעלה גם מגדר מעלה ומטה בכלל, עד שלגביו אין כל הבדל בין מעלה ומטה.

ונוסף לכך הוא גם יום פשוט ורגיל, שאין בו שום חיוב, אפילו לא מצד מנהג שנקבע, ודווקא לכן הוא קשור עם הפנימיות שבפנימיות.

י"ט – העצם בא בהתגלות

ואולי יש להוסיף, על-דרך הרמז על-כל-פנים, על-פי מה שהרבי שליט"א מבאר[46] בטעם הענין שדווקא י"ט כסלו (וכן חנוכה. ואולי גם זה שייך להאמור לעיל, ואולי  גם לכן בחנוכה לא לובשים בגדי שבת להדלקת הנרות[47]) חל בחציו השני של החודש, בזמן שבו הלבנה הולכת ומתמעטת –

לפי שדווקא י"ט כסלו הוא התחלת גילוי העצם, "שמן" שבתורה, תורתו של משיח, שבו מתחילה התקרבות הלבנה אל החמה (המשפיע אל המקבל) להיות כמותה.

"אבל[48], לא באופן של מיעוט האור, אלא אדרבה, שהולך ומוסיף בהתגלות העצם, כמודגש בהוספה במנין (שמורה על הגילוי) מט"ו לט"ז (כנ"ל ס"ה).

"ויש לומר, שענין זה מודגש ביותר במספר י"ט (י"ט כסלו) שרומז על המילוי דשם הוי' (מילוי אלפי"ן – (י)וד (ה)א (ו)או (ה)א – בגימטריא י"ט), שמילוי הוא גילוי ההעלם, היינו שהעצם בא בהתגלות.

"ועל פי זה יומתק של"ג בעומר, מתן תורה דנסתר דתורה, חל ביום י"ח בחודש – כי מתן תורה דנסתר דתורה הוא באופן שהעצם נשאר בהעלם, שאינו חודר ומתגלה בהמקבל, ולכן קביעותו ביום י"ח, "חי", בדוגמת עצם החיות (חי בעצם) שאינו בא בגילוי,

"מה שאין כן מתן תורה דתורת החסידות, שמבארת נסתר דתורה באופן של הבנה והשגה, שהעצם בא באופן של התגלות, קביעותו ביום י"ט, המילוי דשם הוי', גילוי ההעלם כנ"ל".

י"ט טבת – החושך מאיר בגלל התגלות העצם

לפי דברי הרבי הללו שמספר י"ט דווקא מורה על התגלות העצם – הרי הוא הדין בקשר לי"ט טבת!

ולכאורה ענין זה בי"ט טבת הוא אדרבה ועל-אחת-כמה-וכמה יותר מבי"ט כסלו.

שהרי י"ט כסלו הוא בחודש הגאולה, חודש של אור וגילוי. ואילו טבת, כידוע ומובא כמה פעמים בשיחות הקודש, הוא שיא החושך והקור, תכלית ההעלם. ולכן דווקא אז היא התגלות העצם, חודש טבת הוא "ירח שבו[49] הגוף נהנה מן הגוף" – תכלית הגילוי של העצם דווקא[50]. אם כן בו מודגש הרבה יותר לא ה"גילויים" אלא התגלות העצם, שזהו עניינו של י"ט, כאמור.

נמצא שי"ט טבת הוא גילוי העצם ממש, שדווקא מצדו, מצד העצם, יכול גם החושך עצמו, שאין בו שום נקודה של שייכות לאור, להאיר:

מצד דרגת ה"גילויים", צריך שיהי' איזשהו "כלי" לגילויים, אפילו באופן המצומצם ביותר, אבל בכל זאת צריכה להיות איזושהי שייכות, איזשהו "כלי". ואילו החושך עצמו, שאין בו שום נקודה של גילוי, אינו שייך כלל וכלל להאיר.

רק מצד העצם ממש, שהוא העצם של הכל, יכול גם החושך עצמו להאיר[51].

"יחי אדוננו" – התגלות העצם

ומכאן קצרה הדרך לשייכות המיוחדת של י"ט טבת, התגלות העצם בענין אישי פנימי ועצמי לגמרי, שלמעלה מכל גדר ולמעלה אפילו מציווי מפורש – לתקופה המיוחדת של השנים האחרונות, לרבי שליט"א בתור מלך המשיח דווקא, ול"יחי אדוננו".

שהרי גם בענין זה הציווי אינו מפורש כל כך, והדבר צריך לבוא לא "מפני הציווי"[52], אלא מלמטה דווקא, מן העם המקבל עליו את מלכותו של המלך, מבקש את התגלותו ומכריז לפניו "יחי המלך"[53]. כל זה משום שהענין הוא פנימי ועצמי ביותר.

והרי זהו בדיוק עניינו של "יחי אדוננו" – התגלות עצם מציאותו של משיח, אותו עצם שלמעלה מכל גדר.

כפי שמבאר הרבי שליט"א[54], שעיקר החידוש של משיח הוא "התגלות העצם" – אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר.

עד שאי-אפשר לומר עליו אפילו "עצמות ומהות", כיוון שגם זה הוא תואר וגדר מסויים והקב"ה עצמו הוא למעלה גם מזה.

עד שאי-אפשר לומר עליו אלא שהוא "נמצא".

ובאמת אי-אפשר לומר עליו גם זאת שהוא "מציאות", "ענין" או "דבר" – כיוון שגם במילים אלו יש תוכן וגדר מסויים. ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסויים, כיוון שרוצים לדבר אודותיו, משתמשים בלשון "מצוי".

ועל זה נאמר "מצאתי דוד עבדי" – ה"עצם" דנשמת משיח, שלמעלה מכל תואר וגדר, גם מבחינת 'יחידה' הכללית.

ורק לאחרי זה, "בשמן קדשי משחתיו", ש"שמן" מורה על בחינת ה'יחידה' הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל ענייניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר.

ובעבודת ה', זוהי עצם המציאות של יהודי, עצם הנשמה – מיד "כשניעור משנתו" עוד לפני ה"מודה אני".

כי ה"מודה אני" הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך "שניעור משנתו".

וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם בישראל הוא בהתגלות בפועל ממש.

וזהו "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": שהחיות שלו בכל רגע ורגע, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא "להביא לימות המשיח".

ולכן מיד כשניעור משנתו, עוד לפני "מודה אני" – מרגיש בנשימת האויר, "אויר של משיח", שהוא העצם דמשיח, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות … כגון רבינו הקדוש) בתור מלך המשיח. ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח) מתחילה ההתגלות לעין כל על-ידי פעולותיו (אור של משיח).

וזהו "יחי אדוני המלך דוד לעולם" – שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו בעולם.

זה מביא לשלימות ההתגלות לעיני כל

על-פי שיחה זו, יש שנהגו בשנים האחרונות להקדים "יחי אדוננו" עוד לפני "מודה אני".

שהרי הרבי שליט"א מבאר, כנ"ל, ש"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", אבל עוד לפני כן ישנה נשימת "אוויר של משיח", המורה על עצם מציאותו, עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה". והתגלות העצם היא על ידי הכרזת "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה הוא התגלות עצם מציאותו של משיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו בעולם. נמצא ש"יחי" הוא לפני "מודה אני", כי "יחי" הוא ה"עצם" שאפילו לפני "יחידה הכללית".

נמצא, שדווקא הענין היותר פנימי ועצמי ממש, הנוגע אישית ממש, ורק אישית – הוא זה המבטא את ה"עצם שבעצם" והפנימיות שבפנימיות.

כשמגיע היום הבהיר י"ט טבת, שעניינו הוא התגלות-העצם, התגלות עד כדי חדירה לכל מקום ולכל פינה, עד שגם התחתון והנידח ביותר זועק גם הוא שכל מציאותו היא אלקות.

כאשר מודגש במיוחד שגם ענייניו האישיים והפרטיים של הרבי הינם ענין שלנו, כי "חסידים מקושרים לרבי נשיא, מקושרים הם גם לענייניו הפרטיים". כי "הרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי".

וכאשר שמענו וראינו שוב ושוב את דברי הקודש כי כל זה כבר נמצא בגילוי, שכן סרו כבר כל המניעות ועיכובים. ועצם מציאותו של המלך המשיח כבר נמצאת בגילוי, שזהו העיקר, וזו הסיבה לכל מה שבא לאחר מכן.

וגם ה"התפשטות" של משיח על ידי פעולותיו כבר התחילו – משיח כבר פועל את פעולותיו[55] ב"יכוף כל ישראל" ונלחם מלחמות ה' "ובכמה עניינים כבר מנצח", וכבר רואים את הפעולות בעולם ב"וכתתו חרבותם לאיתים" וכו' –

נוסיף אומץ עוד יותר בהתקשרות ובביטול לרבינו מלכנו משיחנו שליט"א, ונמשיך בכל תוקף עוז בהפצת בשורת הגואל והגאולה ב"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש"[56].

וכיוון שהעצם[57] אינו מוגבל גם בעובדת היותו למעלה דווקא, וביכולתו לרדת ולהתגלות גם אלינו, לתחתון שאין תחתון למטה הימנו. אם כן, יכולים גם אנו להיות שייכים ליום זה, להתוועד ולקבל כוחות ולהחליט החלטות טובות בכלל, בענייני משיח וגאולה בפרט, וב"יחי אדוננו" בפרטי פרטיות.

ועבודה זו בהתגלות העצם – היא המביאה לשלימות ההתגלות, בגילוי ממש לעיני כל בשר. כך שעוד לפני שנספיק לזוז, נראה כבר את הרבי מלך המשיח שליט"א בעיני בשר גואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

[1] תדא"ר פ"ט (בשינוי לשון) וראה לקו"ש ח"ד ע' 1069.
[2] ראה התוועדות חסידותית ח"ב פי"ז.
[3] לקוטי שיחות ח"ד ע' 1315.
[4] שיחת מוצש"ק תרומה תשמ"ח ועוד.
[5] ראה בארוכה בספרי "מעייני הישועה" משיחות חול המועד סוכות (מכל השנים).
[6] ראה שיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ח סי"ז ואילך – התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 308 ואילך ועוד.
[7] ראה בארוכה בכל זה בלקו"ש ח"ג ע' 831 ואילך וב"מעייני הישועה".
[8] שיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ח שם.
[9] עיי"ש בשיחה בארוכה.
[10] ס' המנהגים ע' 67.
[11] ראה ד"ה באתי לגני תשי"א סוס"ד.
[12] ראה סה"מ מלוקט ח"ו ע' פ' ואילך וש"נ ועוד וראה גם בפרקים הבאים.
[13] ראה סד"ה באתי לגני שם.
[14] סדר ברה"נ יג, ה. ראה שיחת ש"פ חוקת תשמ"ג ועוד.
[15] ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' יז, ע' לא וש"נ.
[16] שבת כא, ב.
[17] עירובין יג, ב. גיטין ו, ב.
[18] לקו"ת דרושים לסוכות עט, ד ואילך.
[19] ביאורי הזהר לאדהאמ"צ (יג, ד ואילך) ולהצ"צ (ע' פה ואילך). לקו"ש חכ"ה ע' 156 ואילך) ועוד.
[20] ראה זח"ג לב, א.
[21] ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). מהרי"ל הובא ברמ"א שו"ע יו"ד סשע"ו ס"ד ועוד וראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.
[22] תהלים קלט, יב.
[23] ד"ה באתי לגני תש"י ס"א.
[24] ראה גם בפרקים הקודמים.
[25] לדוגמא ראה שיחת עשרה בטבת תשנ"ב.
[26] הל' תעניות. הובא בב"י או"ח סתק"נ.
[27] יחזקאל כד, ב.
[28] ראה שו"ע ונו"כ שם.
[29] מגילה יג, א.
[30] לקו"ש חט"ו ע' 382 ואילך. שיחת ש"פ ויחי תשנ"ב ס"ח ועוד.
[31] ראה בארוכה שיחת ש"פ וישב תשנ"ב.
[32] מתחילתו עיין שם, וכן ובפרט במאמרי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א המיוסדים עליו, ובמיוחד כמעט בכל מאמרי שבת פרשת ויגש הסמוכה לזאת חנוכה ולה' טבת.
[33] כמבואר בארוכה ב"דבר מלכות" לפרשת תולדות תשנ"ב.
[34] התוועדויות תשד"מ ח"ד ע' 2297 ועוד.
[35] אבודרהם סדר שחרית של שבת, לבוש או"ח סרפ"ד ס"א, שו"ע אדה"ז שם.
[36] בהתוועדות ה' טבת תשמ"ח.
[37] שבת פרשת ויגש תשמ"ז.
[38] שיחת זאת חנוכה ה'תשמ"ו.
[39] שם.
[40] בחלק הבלתי מוגה של השיחה באריכות גדולה.
[41] בחלק השיחה הבלתי מוגה.
[42] בשיחת כ"ב שבט תשנ"ב.
[43] בשיחות יו"ד שבט תש"נ ובשבועות שלפניו ואחריו.
[44] "השיחה הידועה" כ"ח ניסן תנש"א.
[45] שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב.
[46] שיחת ש"פ וישלח ה'תשנ"ב. סה"ש ה'תשנ"ב ח"א ע' 161.
[47] ס' המנהגים ע' 70.
[48] הערה 64 שם.
[49] מגילה יג, א.
[50] ראה לקו"ש חט"ו ע' 382 ואילך, שיחת ש"פ ויחי תשנ"ב ס"ח – סה"ש ח"א ע' 237, וש"נ.
[51] ראה בארוכה קונטרס י"ט כסלו וקונטרס חנוכה תשנ"ב – מאמרי תשכ"ו – בסה"מ מלוקט ח"ו ע' נ' ואילך.
[52] שיחת כ"ח ניסן תנש"א.
[53] ראה שיחת ב' ניסן תשמ"ח.
[54] שיחת ש"פ תולדות ה'תשנ"ב, עיי"ש.
[55] שיחת ש"פ חיי-שרה וש"פ משפטים תשנ"ב.
[56] שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב.
[57] ראה שיחת ש"פ וארא (א) תשנ"ב וש"נ.

לאחר ה'דידן נצח' במשפט הספרים בה' טבת, ולאחר שהצד שכנגד הפסידו בערעור שהגישו, הם פתחו תיק חדש נגד הרבי שליט"א מלך המשיח בעצמו, תוכן טענתם היתה שכאילו דבריו של הרבי שליט"א מלך המשיח בקשר למשפט הספרים גרמו לאלימות אצל "קיצונים" והביאו לתוצאות בלתי רצויות.

באלול ה'תשמ"ט הורה השופט שהדיון יתקיים בעוד חודש.

הצד השני רצו שהרבי שליט"א מלך המשיח יעיד במשפט זה. כאן הי' יותר קשה לפעול שהשופטים יחליטו שהרבי שליט"א מלך המשיח אינו צריך לבוא לבית המשפט. (היות וטענה זו הייתה אישית נגד הרבי שליט"א מלך המשיח רח"ל).

הצד השני רצה להשתמש במשפט זה כסחורה למיקוח וכו' עם 'אגודת חסידי חב"ד', והיו מוכנים לבטל את הטענות שהיו להם נגד הרבי שליט"א מלך המשיח בתנאי ש'אגודת חסידי חבייד' יבטלו את תביעתם בנוגע לכספים שב.ג. חייב להם מהספרים שמכר ועל הוצאות המשפט.

כמובן ש'אגודת חסידי חב"ד' לא היו מוכנים בשום אופן לבטל את תביעתם, אולם היות וע"פ טבע הי' נראה שח"ו יצטרכו לגרום שהרבי שליט"א מלך המשיח יעיד בבית המשפט, חשבו שאולי מצד זה יש לבטל את התביעה.

והגם שידעו מאז - מהתחלת משפט הספרים - אשר הרבי שליט"א מלך המשיח אינו מוכן בשום פנים לאיזה שהוא פשרה עם הצד השני, מ"מ נתעורר אצלם הספק הפעם, אם להסכים לפשרה זו בכדי שהרבי שליט"א מלך המשיח לא יוצרך לבוא להעיד בבית המשפט חברי 'אגודת חסידי חב"ד' ביקשו את חוו"ד של הרבי שליט"א מלך המשיח. הרבי שליט"א מלך המשיח אמר אז לחברי 'אגודת חסידי חב"ד' שיחליטו בעצמם (אם לבא לבית המשפט ע"מ להעיד), חברי 'אגו"ח' פעלו בדרכים לא רגילים ועל טבעיים על מנת לפעול אשר הרבי שליט"א מלך המשיח לא ייאלץ להעיד בבית המשפט.

ביום כ"ו תשרי התקיימו הדיונים בהיכל בית המשפט, על מנת להחליט האם על הרבי שליט"א מלך המשיח לבוא להעיד בבית המשפט (ר"ל). הצד שכנגד באו עם עשרות ספרים חדשים, וקלטות ווידאו בה רואים איך שהרבי שליט"א מלך המשיח מחלק שעות ארוכות דולרים, והנחות מהתוועדויות וכו,' על מנת להוכיח אשר הרבי שליט"א מלך המשיח בריא הוא ויכול מבלי כל בעי' להעיד בבית המשפט.

השופט אמר כי הגיע למסקנה שהנושא המתדיין כאן איננו בריאותו של הרבי שליט"א מלך המשיח, אלא מה תוסיף עדותו לתוכן המשפט. בהתאם לכך, שאל השופט את עו"ד הצד השני מה מתכוון הוא לשאול את הרבי שליט"א מלך המשיח -אם יבוא (ר"ל) - להעיד בבית המשפט. העו"ד לא ידע בדיוק מה לענות.

סופו של דבר הי', אשר השופט אמר שאין הוא רואה שום סיבה אמיתית לתועלת המשפט אם הרבי שליט"א מלך המשיח יופיע בו, ונפסק הדין בעיצומו של יום הבהיר יום רביעי כ"ו תשרי ה'תש"נ אשר "המלך אינו מעיד".

הגיעה הבשורה בערך בשעה 12:00 המזכיר הודיע מיד להרבי שליט"א מלך המשיח והרבי שליט"א מלך המשיח שאל האם אומרים למטה (ב-)770 לחיים? וענה בחיוב! הרבי שליט"א מלך המשיח אמר לו שהגם אשר שנה זו היא שנת ניסים מ"מ שיהי' בהגבלה וכו'.

אותו יום ביקש הרבי שליט"א מלך המשיח להסתפר מיד (ולא כהרגלו שהי' אומר כמה ימים לפני שהי' מסתפר והיו מזמינים את הספר וכו')

הרבי שליט"א מלך המשיח ירד לתפילת מנחה ב-3:15, כאשר הקהל שר בהתלהבות "דידן נצח", כשהגיע הרבי  שליט"א מלך המשיח למקום תפילתו הסתובב לעבר הקהל ועודד את השירה בידו הק,' הבחורים ששהו אז ב 0דדאמרו שכשהרבי נכנס אז למנחה ב770 הרגישו שמחה מיוחדת על פני הרבי שליט"א מלך המשיח.

היו שהגדירו זאת כעין "שלווה ומנוחה".

בחזרת הש"ץ שרו את הקטע של 'שים שלום' והרבי שליט"א מלך המשיח עודד את הניגון בידיו הק'. בסוף התפילה, שר הקהל את הקטע של "אל תירא" ו"אך צדיקים" ובסופם המשיך הרבי שליט"א מלך המשיח לדפוק על הסטענדער למשך זמן. אות היא אשר ימשיכו בניגון "כי אלוקים".

באותו חודש אמר הרבי שליט"א מלך המשיח שיחה מידי לילה, ובשיחה של אותו לילה עורר הרבי שליט"א מלך המשיח על בנין מוסדות חדשים וכו', הרבי שליט"א מלך המשיח גם אמר אשר בעת צרה הרי "עמו אנוכי בצרה" שהקב"ה נמצא כל הזמן איתנו בעת הצרה. ובסוף השיחה בדברו על הגאולה האמיתית והשלימה, אמר באותיות אלו: "מען געפינט זיך אין א מצב פון חירות אמיתית למעלה מכל מדידה והגבלה" =[נמצאים אנו במצב של חירות אמיתית למעלה מכל מדידה והגבלה].

מיד התיישב הרה"ח ר' גרשון מענדל גרליק שליח הרבי שליט"א מלך המשיח לאיטלי' והתוועד עם תלמידי התמימים ואנ"ש. בהמשך באותו לילה אחרי תפילת ערבית התקיימה התוועדות גדולה, ונאמו חברי 'אגודת חסידי חב"ד' וזקני החסידים. ההתוועדות נמשכה עד אור הבוקר בשירה וריקודים להודות לה' על החסד הגדול, וכפי שהתבטא א' התמימים ביומנו: "מען האט נאר געטראכט אז דער רבי זאל געזונד זיין איז צופרידן און סיהאט פון זיך אליין געטאנצט" =[רק חשבנו אשר הרבי שליט"א שמח ובדרך ממילא רקדנו].

בש"ק שלאחר זה - שבת בראשית - בסוף ההתוועדות הראשונה, הכריז הרבי שליט"א מלך המשיח ע"ד התוועדות שני', זו התחילה לפני השקיעה, והרבי נטל את ידיו הק.' לאחר ההתוועדות חילק מידו הק' 'כוס של ברכה' לנוכחים. חסידים ראו בכך מעין "סעודת הודיה" מהרבי  שליט"א מלך המשיח על הניצחון במשפט.

ביום ראשון אדר"ח מר חשון התקיימה חתונת בנו של אש"ט.

העו"ד מר שסטאק נכח אז בחתונה ואמר שהניצחון דכי"ו תשרי הינו מיוחד מכל הקודמים, כפי שידוע לכל אלו שידעו מפרטי הענינים "מאחורי הקלעים".

(משפט זה לא הי' ידוע כל כך בשעתו היות והי' נגד הרבי שליט"א מלך המשיח עצמו ולא הי' צורך לשתף בזה את עדת חסידי חב"ד. מה גם שהי' חשש כבד שהרבי שליט"א מלך המשיח יצטרך לבוא לבית המשפט ע"מ להעיד ח"ו).

כצפוי,הצד שכנגד שוב ערער על הפס"ד הנ"ל, וביום הבהיר יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, י"ט טבת ה'תש"נ נפסק סופית אשר אין כאן טענה ומשפט.

הרבי  שליט"א מלך המשיח הלך באותו יום למקוה (כדרכו בק' כשהי' נוסע להאוהל) אחרי שיצא מהמקוה בישרו לו ש"דידן נצח", והרבי שליט"א מלך המשיחחזר לביתו!

 חסידים ראו בניצחון זה בתור יו"ט - מבחי' מסוימת יותר מה' טבת - היות ומשפט זה קשור אישית להרבי שליט"א מלך המשיח. וכו'.