כשנשרף בית המקדש שמחו שמחה גדולה!

כתוב בספר הכוונות דבר פלא, וזה לשונו:

"מה שנהגו ביום תשעה באב במנחה לומר פסוקים של נחמות, וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה. ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום תשעה באב, ונשרף בעת המנחה, וכפי זה היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר.

אבל הענין יובן, במה שדרשו בגמרא על הפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים כו', והקשו, מזמור, קינה מבעי' לי'.

ותירצו כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל, ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתם, ויכלו ח"ו בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב, שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור, ושמחו שמחה גדולה, וקבלו נחמה".

כך הלשון בספר הכוונות!

הוא לא אומר ששנה אחר כך, או בזמן האריז"ל זה היה שמחה גדולה - אלא עם ישראל באותו היום, "אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה".

והוא מבאר את הטעם על ה"שמחה"" "כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל. וכמו שאמרו רז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא, כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל, אז אמרו ישראל, מזמור, וקבלו נחמה" על צורתם, א"כ המנהג הנזכר הוא טוב ונכון".

וזה שהיה "שמחה גדולה" שנפעל בתשעה באב בשעה ש"הציתו אש בהיכל": עד אז עמדו במצב של ספק; אז אבל נתגלה שהתבטל הספק, וודאי ש"חיצי כליון והן אינן כלין", משום ש"שפך חמתו על העצים והאבנים".

(תרגום משיחת ליל ט"ו מנחם אב תשד"מ, הודפס בשיחות קודש חלק ד סעיף לא)