"תקע בשופר גדול" - כבר היה

וכאן עולה השאלה הרי אותו אחד נמצא במעמד ומצב של "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", ועל זה הביאור בפסוק עצמו, שיהיה האופן בו "יתקע בשופר גדול" - "יתקע" לא כתוב מי כי זה בא ממקום יותר נעלה וגבוה שלא נרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ, ולכן זה יכול להגיע אפילו לאובדים, ואפילו לנידחים.

וכמדובר כמה פעמים מיד בהתחלת הענין על המקור ממנו לקחתי שזה נוגע לזמן שלנו, מאז חג השבועות (תשכ"ז, סיום מלחמת ששת הימים) עד עכשיו, זה מאמר של הרבי נ"ע נשיא דורנו, שנדפס בשנת תש"ג ((1943 מלחמת העולם השניה, נאמר בתש"ג, ונדפס בתש"ה (1945) ואז כולם ראו אותו;

בכמה ענינים בתורה שלא תופסים על מה מדובר, עד שמגיעים ומראים באצבע, ומראים מה פירוש וענין הדברים. וזה גם קשור, כפי שהרבי הנשיא מבאר זאת במאמר, שעל ידי הקריאה האבהית מגיעה ההתעוררות אפילו לאלו ששקועים באופן של "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", וזה גם מעורר אותה התעוררות כמו אב שמעורר ילד משנתו.

וכפי שזה מתבטא בלשון ההלכה - זה ענין התשובה. שמצות התשובה היא, שיהודי מתעורר במחשבה שהוא חייב לשנות.

אבל, היות שכל ענין של "אתערותא דלעילא" מסיר את ענין הבחירה החופשית, גם כאן, בפרט אצל האובדים והנידחים; [=ולכן זה רק מעורר לתשובה, ואת התשובה עצמה צריך האדם לעשות]

זה לא שבאה ההתעוררות ו"צועקת" את כל הענינים בפרטים ופרטי פרטים, אלא שעושים לו "ניעור", ומוציאים אותו ממעמדו ומצבו, באופן שהוא חייב להתחיל לחשוב מחדש על הנהגתו כפי שהיתה עד עתה, ובמילא יש לו אפשרות להתחיל סדר חיים מחדש באופן שונה לגמרי ממה שהיה עד אז.

ובזה גופא יש כמה שינויים וכמה חלוקות, לפעמים נותנים מלמעלה רק "ניעור", לפעמים נותנים "ניעור", ומיד גם הוראה, צריך לעשות כך וכך, ולפעמים זה בפרטי פרטים ועד שלוקחים אותו ביד ומתעניינים במצבו, ומנהיגים אותו.

מלחמת ששת הימים היתה השופר הגדול שעורר לתשובה לפני התגלות המשיח

ואיך היא התעוררות זו, כתוב בפירוש בפסוק. "יתקע בשופר גדול". מה פעלה התקיעה - מה שפועלת תקיעה בשופר גדול. ואחר כך זה מתחיל לחדור אל "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים". מה יהיה אחרי זה? זה תלוי ב"אובדים" וב"נידחים", ובאלה שיכולם לעזור להם בזה.

מה עושה שופר? זה דין, והלכה, במילא אי אפשר להתווכח עם זה, שופר מעורר חרדה, כפי הלשון המובא בהלכה ש"חרדה מסלקת הדמים". זה נותן לאדם "ניעור" ועד שמהלך הדם משתנה, נעצר לרגע. זה דין בנוגע להלכה, בנוגע לוסת, בנוגע לכמה ענינים.

על זה ששופר מעורר חרדה, כתוב "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", זה פסוק, ומפסוק לא פוסקים הלכות, אבל הרמב"ם פוסק זאת בהלכות תשובה, "תקיעת שופר אעפ"י שגזרת הכתוב היא, רמז יש בדבר, עורו ישנים, והקיצו נרדמים", וכל האריכות, שזה מעורר מהשינה. שזהו על פי הלכה הענין של יתקע בשופר. שופר סתם. וישנו "שופר גדול", ומובן מה החילוק בין "גדול", ו"סתם", באיזה אופן יכולים להתעורר מהשינה, האם זה יהיה "נים ולא נים, ו"טיר ולא טיר", שלא התעורר לגמרי, והעיר רק את מי שלא היה בשינה כל כך עמוקה, אבל בשעה שישנו "שופר גדול", זה מעורר אפילו את האובדים, אפילו את הנידחים.

בשעה שבאים לדון האם אותה התעוררות [=של מלחמת ששת הימים] היא התעוררות תשובה או לא, יש מקום לדון בכך אם אין על זה פסק דין להלכה. אבל אם מוצאים בהלכה שיש על זה פסק דין, יכולים ללמוד בזה כל השנים כולם סוגיות ופירושים ופסוקים, ומדרשי חז"ל, ולומר את כל הסברות, וכאמור לעיל, אם הוא לומד זאת על פי כללי התורה ואז זה "דברי אלוקים חיים", אבל בנוגע לפועל, איך הוא עצמו צריך להתנהג, הוא צריך להתנהג כפי שהדין נפסק להלכה, ולא לפי המסקנה מהשקלא וטריא שלו.

מה זה בכלל נוגע לפועל שלכן צריך לחפש זאת בהלכה? לכאורה, אם זה לא נוגע לפועל, מה העניין בכלל להיכנס לזה. כשהולכים בסדר הפוך "מן הכבד אל הקל", אז אין לכאורה ענין יותר חמור מענין איסור, אבל יש כן ענין יותר חמור, "חמירא סכנתא מאיסורא". בשעה שהיתה מלחמת ששת הימים, אז כולם החלו לומר תהילים! בלי יוצא מן הכלל! "מן הקצה אל הקצה", וגם ה"חופשיים". אלא שהם לא אמרו זאת באריכות, הם אמרו פסוק, או "שמע ישראל". וזו הרי הוכחה שזה נחשב אצלם לזמן של סכנה. רח"ל.

אלה שהתעוררו בתשובה חזרו לסורם ולמעשיהם הרעים

אחרי שעברו ששה הימים, או מעט אחרי זה, ואז אותם אנשים אמרו בדרך אגב שמתחילים לחזור להנהגה הקודמת [=נגד יהדות וכו']. שאף על פי שהסכנה הגלויה עברה, בחסדי ה', ובניסי ה', וכו', וכו', אבל היות שרצו להראות ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"; (ואמת אמנם, שברגע הראשון כולם הכריזו "יד ה' עשתה זאת", ורק אחר כך התחילו חילוקי דעות); [=הרמטכ"ל יצחק רבין כתב במברק שהתפרסם "יד ה' עשתה זאת היא נפלאת בעינינו"]

האשלייה כאילו הניצחון היה של בני אדם, איסור מהתורה.

כדי להראות את "כוחי ועוצם ידי", זה מה שכתוב בילקוט שמעוני, שילקוט שמעוני אומר "מדוע רוח צפון איננה מסובבת", מדוע יש חלק מהעולם שאינו מושלם כמו שצריך להיות, כי הקב"ה אומר שאם מישהו יבוא ויאמר שהוא הבורא, אז מראים לו את אותו צד שאינו מתוקן, ואומרים לו: אדרבה, אתה בורא, בוא תראה איך אתה מתקן את זה.

לכאורה לא מובן. הילקוט שמעוני לא מספר בדיחות, לא אומר "צחות". איפה יש פרא אדם שיבוא שמתעורר באמצע השינה, יוצא לרחוב וצועק שהוא יכול לברוא עולמות?! אלא הביאור בזה, שהוא אומר שאת הענין ההוא הוא יכול לברוא, ואת הענין הזה, הוא עשה. מה זה בהגדרת ההלכה? זה מה שכותב הסמ"ק שלומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" זה איסור מן התורה, מצות לא תעשה מן התורה.

הדפסת חוברות ניצחון צה"ל בלי להזכיר את הנס – איסור "כוחי ועוצם ידי"

 מה פירוש "עשה לי את החיל הזה", שהוא אומר שאת הפרט הזה הוא עשה . שרוצים להדפיס ולהפיץ חוברת [=על הניצחון] ש[=כאילו] בני אדם עשו, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז נשארה "רוח צפון איננה מסובבת, "מצפון תפתח", וכעת אומרים להם: אדרבה בוא נראה איך אתם מתקנים זאת. ורח"ל איך שנסחבים וכושלים ורק שבחסדי השם הגדולים, מחכים רק לזה שיתפסו ש"יד ה' היתה זאת" מתחילה ועד סוף, במילא, שיגידו פסוק תהילים ויביאו את ההתעוררות למעשה בפועל, ואז זה שהקים מעצמו את שלושת הצדדים, שזה הקב"ה, הוא יתקן את רוח צפון גם כן.

לא לוקחים מיהודי את הבחירה החופשית, אומרים לו, בוא נראה אותך מסתדר לבד.

אבל היות שצריכה להיות בחירה חופשית, לכן מחכים ליהודים שיבחרו זאת בבחירה חופשית. ה"מצפון תפתח" לא נאמר רק על סכנה רח"ל מרוח צפונית, אלא שע"י רוח צפונית, יכול לחדור ולהיכנס משם לכל שאר ג' הרוחות.

סכנה של יהודי בצד אחד של העולם נוגעת ליהודים בכל מקום שהוא.

ואי אפשר לחיות באשליה שזה דבר שנוגע רק "מעבר לים", "ואני את נפשי הצלתי", כי הים מפסיק, זה ענין ש"כל ישראל ערבים זה בזה"!! ובשעה שיהודי אחד נמצא רח"ל בסכנה כפשוטה איפה שלא יהיה, זה נוגע לקיום ולמציאות של כל יהודי באיזה מקום שלא יהיה.

היות שיש בין ה"מינים" גם כאלה שחובה להציל אותם, חייבים לעזור להציל אותם.

 וזה נאמר על כל יהודי שעליו נאמר ש"פיקוח נפש דוחה שבת". אם זה יהודי שעליו ההלכה שבגלל פיקוח נפש שלו צריכים לדחות שבת, אז החיות והסכנה של אותו יהודי נוגעת לחיות ולקיום של כל יהודי איפה שלא יהיה, אם רק אותו יהודי הוא באותו גדר הלכה שפיקוח נפש שלו דוחה שבת.

על אחת כמה וכמה שאם זה לא אחד, אלא כמה וכמה עשרות מישראל, על אחת כמה וכמה כאשר ישנם כמה וכמה מאות, על אחת כמה וכמה שבזה קשורים נשים וילדים וטף, וכו', ועל אחת כמה וכמה שבזה קשורים כאלו שהם שוקדים בתורה, ועוסקים במצוות, והלוואי עלינו. שאז הסכנה שלהם, היא סכנה רח"ל של כל אחד ואחת מבני ישראל בכל העולם כולו.

 אם יודעים שהם עשו תשובה, אז החובה להצילם גדולה יותר.

אבל אם יודעים, שבאותה סביבה נתעוררו בתשובה, אז "אין לך דבר העומד בפני התשובה". כי תשובה מוחקת את העבר, ומכינה דרך איך להיות ברצון לקב"ה, קבלה טובה להבא. אלא מה, זה חייב לבוא אחר כך במעשה בפועל. אם רח"ל זה לא בא במעשה בפועל, בינתיים, אז יכולים להיות כל החילוקי דעות האם זו ראיה מספקת שעשו תשובה.

עניין התשובה, מקטין את הסכנה בגשמיות מכאן ולהבא.

ובענין זה יש דבר שהוא הלכה פסוקה. ובגלל שיש הלכה פסוקה, אז לא נוגע. וכאמור לעיל, מה נוגע הלכה פסוקה, שאם מתגלה שבמשך אותם שישה ימים זו היתה התעוררות תשובה על פי הלכה, הפירוש, שזה מחק את אותם ענינים בלתי רצוים שהיו עד אז! ואז הסכנה מכאן ולהבא קטנה יותר.

"הווי דן את חברך לכף זכות"

 וכאמור, חמירא סכנתא מאיסורא. אחרי זה, יש את ה"מן הכבד אל הקל". וזה פשוט ענין של פסק דין בתורה, "הווי דן את כל חברך לכף זכות". בשעה שיש לי ברירה לדון יהודי, האם הוא עומד בהתעוררות תשובה, או לומר שהוא "התפעל", או ש"הלך לטייל", או שיש לו עסק עם ה"לעומת זה", על זה יש פסק דין במשנה שצריך לדון את חברך לכף זכות.

וכפי שאדמו"ר הזקן מבאר בארוכה, שאין הכוונה ב"חברך" שהוא לומד תורה כל היום כולו, אלא "כל האדם!" כפי לשון המשנה. וכפי שאדמו"ר הזקן מפרש שם, שאעפ"י שזה כזה אדם שהיו לו כאלה "ענינים", והוא עם הארץ, וכל הפרטים שהוא מציין שם, אבל לגבי עצמך, אתה צריך לעשות חשבון של"הוי שפל רוח הפני כל האדם", ובפרט אם יש לו ידיעה [=בתורה] אז "שגגת תלמוד" [=עולה זדון], זה יותר חמור מזדון של עם הארץ, ובפרט עוד, עם השני "מחומם" ואתה לא, ומלחמת היצר, וכל האריכות הביאור כמו שכתוב בספר תניא קדישא.

הרבי שליט"א פוסק בבית דין של מעלה

ו"הוי דן את חברך לכף זכות", זה דבר משנה, כלומר שאין עליה מחלוקת, זה עניין של הלכה פסוקה. דהיינו, אפילו אם יש ספק אם זו היתה התעוררות תשובה או לא, אז הפסק דין, הן מצד למעט את הסכנה, כי כאשר זה שיש לו סמיכה הוא נהיה בעל הבית על המציאות. וגם זה כלל בהלכה, כמדובר קודם, כפי שכתוב ב"ירושלמי" על פסוק "לא-ל גומר עלי". שם נפסק לגבי בית דין שלמעלה, - ועכשיו אין בית דין שלמטה לפסוק בענינים כאלו, ושם [=למעלה] נפסק, שזו התעוררות תשובה שמורידה את הסכנה. וכאמור לעיל, חמירא סכנתא מאיסורא, וכאשר זה בא באיסורא, ישנו ציווי ופסק דין המשנה "הוי דן את חברך לכף זכות".

"המקדש את האישה" הרהור תשובה הופך רשע גמור לצדיק גמור

ואחרי זה ישנו עוד "דבר פלא" גדול יותר מתוך הלכה פסוקה. כאשר אחד בא לקדש את האישה "על מנת שאני צדיק גמור"! בגמרא, ונפסק להלכה, בשולחן ערוך, בלי שום חילוקים בדבר, ש"אף על פי שהוא רשע גמור" אז קודם כל אומרים "הרי זו מקודשת", אחרי זה אומרים היתכן?! מאיפה יודעים? – אז "ספק מקודשת", למה? - "שמא הרהר תשובה".

איך אפשר להאמין ל"הרהור תשובה" של רשע גמור?!

 ולכאורה, כשחושבים על זה בפשטות, הרי יודעים למה הוא אומר "על מנת". זה הרי ענין של שידוך, והוא אומר זאת בפירוש, הוא לא מסתיר [=שהוא רשע], ואומר שהוא מקדש את האישה "על מנת" [שהוא מעכשיו צדיק]; לכאורה, האם זה ענין של תשובה!? ועל מי מדובר כאן?! הלכה אומרת עליו שהוא רשע גמור!! נפסק בשולחן ערוך שהוא רשע גמור!! והוא בא ואומר בפירוש "על מנת שאני צדיק גמור", עם מה קושרים זאת, "המקדש את האישה", הוא רוצה את השידוך!! האם צריך עוד ראיה שזה לא "התעוררות תשובה?!"

אומרת הגמרא - לא! "הרי זו מקודשת", בפשטות! בא המקשן ושואל, מאיפה יודעים [=שהוא עשה תשובה] הרי זה רק דיבור, והוא לא אמר, בדיבור שום ענין שמראה על תשובה? וההנהגה שלו עד עכשיו היתה הופכית! איפה פה הענין של תשובה?! הוא לא שינה שום דבר, לא אמר שום דבר; - עונים על זה שלא יודעים מה השני חושב. אולי הוא חשב לעשות תשובה.

- מדוע שפתאום תיפול לרשע גמור מחשבה לעשות תשובה?! בשביל להתחתן?! בשביל שידוך?! זה לא תשובה!!

אבל בגלל שהוא אמר "על מנת שאני צדיק גמור", אלא, מדוע שהוא יעמיד את עצמו בתנאי כזה? אולי יש לזה אחיזה באמת. במילא, חוששים, וחושדים ועד שפוסקים הלכה פסוקה, ש"הרי זו ספק מקודשת שמא הרהר תשובה".

מה יוצא מזה? שאם יבוא מישהו, ואנו יודעים שעד רגע זה היה רשע גמור. והוא רק יאמר שמרגע זה ואילך הוא רוצה להיות צדיק גמור, זה כל מה שצריך, כי על זה יש הלכה פסוקה "שמא הרהר תשובה".

למרות שהרשע שהרהר תשובה ממשיך במעשיו הרעים, גם אז היא מקודשת.

באים מפרשים ועוד מוסיפים לזה, מה הדין אם הוא גזל. רשע גמור הרי יש לו כמה מעשים, אחד מהמעשים הוא שהוא גזל משהו אצל השני. והוא מחזיק הגזלה בידו!! והוא לא מחזיר את הגזלה!! וצועק "על מנת שאני צדיק גמור" ואת הגזלה הוא מחזיק בכיס!! ולא מחזיר אותה!! אומרים להלכה "הרי זו ספק מקודשת שמא הרהר תשובה".

וצועקים מפרשים מדוע הוא לא מחזיר את הגזלה?! - אולי הוא יחזיר מחר, אולי מחרתיים – אבל "הרהר תשובה" במחשבה לבד, והוא לא מחזיר את הגזלה?!

- אולי יש לו סיבה לזה.

למה כל כך נוגע לך בנשמה לומר על כזה רשע גמור שהוא עשה תשובה?! עד כדי כך שבגלל זה, קושרים איתו אישה לכל משך ימי חייה היא "ספק מקודשת". ויש הרי ראיה (שהוא רשע) הרי בשעת מעשה הוא מחזיק בגזלה, ובשעת מעשה הוא לא רוצה להחזיר!

אז אומרים – לא. בגלל שהוא אמר "על מנת שאני צדיק גמור";

אתה יכול לומר בפילפול מה שאתה רוצה, אבל בנוגע להלכה בפועל אתה צריך לנהוג "שמא הרהר תשובה". ולנהוג כך;

"ספק מקודשת" לתמיד זה כמו "עגונה" רח"ל, ובכל אופן הדין הוא כך.

עד כמה הקלו חכמים בתקנת עגונות, לבאר הכל ולחפש היתרים ולפסוק בזה "כל המתקן עגונה כאילו בונה חלק ירושלים", כמבואר כמובא ב"ראשונים", הגם שאני לא יודע את המקור לזה, וכאן עושים אישה ל"עגונה". קושרים אותה, "ספק מקודשת" לא פה לא שם. עם מה קושרים אותה, הדין פוסק, עם אחד שכל ימיו היה רשע גמור! הוא לא עשה שום דבר שמראה על תשובה, לא "נתעורר" כלל, לא היה "שופר גדול", לא שופר קטן, שום ענינים!! והוא אומר בפירוש – אני רוצה את השידוך! ואם התנאי בזה שהוא "צדיק גמור" אין בעיה, הוא "צדיק גמור"!! והיא נהיית מיד "ספק מקודשת".

איך זה נוגע להתעוררות במלחמת ששת הימים

מה יוצא מזה בנוגע לעניננו? (מלחמת ששת הימים) ששואלים את השאלה, למה אומרים שזו היתה התעוררות תשובה, והרי מאז עברו ששה חודשים שהם [=ה"חופשיים"] היו צריכים להתפלל שלוש פעמים ביום, ולשנות את כל סדר ימי חייהם וכו', אומר השולחן ערוך הפוך! לא שישה חודשים! אפילו אם בשעת מעשה הוא מחזיק את הגזלה! ובשעת מעשה אומרים לו תחזיר, והוא לא מחזיר! זה לא דבר שלומדים כמו "למעלה". פה למטה אומרים לאישה שהיא ספק מקודשת אם הוא אמר "צדיק גמור" אז היא התקדשה לו. וזו ההלכה, ולא נוגע כל השקלא וטריא שאחרי זה.

אפשר לפלפל בזה, ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", בהנוגע לפועל, נפסק בשולחן ערוך חלק "אבן העזר", שאלה שעמדו בהתעוררות, וההתעוררות הגיעה ע"י ענין של סכנה אצלם, וכאן יש עוד הלכה, גם זו הלכה פסוקה. וגם "מן הקצה אל הקצה".

עוד הוכחה לפעולת הרהור תשובה מ"מאבד עצמו לדעת" רח"ל.

וההלכה היא, וזה דין בשולחן ערוך ש"המאבד עצמו לדעת" רח"ל, ש"אין מתעסקין עמו, אין מתאבלין עליו", לא קוברים אותו, לא עושים איתו שום דבר כי הוא מאבד עצמו לדעת.

מובא ב"תשובות", "במה דברים אמורים, בסתם". אבל ישנו יוצא מן הכלל. אם "המאבד עצמו לדעת" הפיל עצמו לנהר או לים. ואז מתאבלים ומתעסקים, וכל הענינים. מה החילוק בזה? ואומרים את הטעם כי שבשעה שהוא טובע בים, ל"ע, אז הפסק החיים שלו זה לא בבת אחת. אלא שהגלים מעלים ומורידים אותו, והוא חי משך כמה רגעים עד שרח"ל הוא מת. ובאותם רגעים הוא מצטער. והיות שהוא מצטער באותם רגעים. פוסק הדין שבוודאי שהיתה לו חרטה.

במילא, על איזה יהודי מדובר כאן, כזה שמאבד עצמו לדעת, לא אחד שמאיים, הוא עשה את זה בפועל. ומאבד עצמו לדעת, "אין לו חלק לעולם הבא"! אין עונש גדול מזה! יש רק מקרים ספורים שעליהם כתוב במשנה ש"אין להם חלק לעולם הבא", בא המדרש ואומר, וה"תוספות" מביאים זאת, ש"אין לו חלק לעולם הבא", זה גם מאבד עצמו לדעת. והוא עשה את זה בפועל!

ואומרים, שמדובר על יהודי שאין ספק שלפני מספר דקות [איבד עצמו לדעת], לפני מס רגעים, ואין שום ספק שמצד הצער היתה לו חרטה על כך שהשליך עצמו לים. ולא שפוסקים דין כאן דין בנוגע לעולם הבא, [אלא היות שוודאי לנו שהתחרט], לכן מניחים אותו ב"בית החיים" בין כל היהודים שאסור להניח לידם שם אדם שאין לו חלק לעולם הבא.

וגם זו הלכה (הקודמת) בשולחן ערוך, בחלק "יורה דעה". מה לומדים מזה בנוגע לפועל? שאם יש ענין שקשור עם צער, ורואים שמעשיו הלא טובים הביאוהו למצב שציער אותו, אז אין ספק שאותו יהודי עשה אז תשובה. אף על פי שזה יהודי ש"אין לו חלק לעולם הבא" ברגע קודם. לא 'תינוק שנשבה לבין העכו"ם'! לא ענין של "מומר לתיאבון", אפילו "מומר להכעיס" יש לו חלק לעולם הבא!

כאן מדובר על יהודי שאין לו חלק לעולם הבא! ואומרים, שאם מספר דקות הוא הצטער והוא תפס שזה בא לו מצד מעשיו, יש לו חרטה! [=תשובה] וחרטה זו עוזרת שנהפך לו הדין "מן הקצה אל הקצה". כמו הדין על זה שאמר "על מנת שאני צדיק גמור" – "ספק מקודשת", ואחרי זה הוא "צועק" שהוא לא מתחרט [על הגזל, כאמור קודם], זה "מקרה אבוד", והוא לא יכול ע"י זה לבטל את הקידושין. זה ענין "אבוד".

המשך התנהגות "כרשע" לא מבטלת את פעולת הרהור התשובה.

מה הטעם בזה? - שאם באותו רגע הוא עשה תשובה, אז למרות שיתנהג [כרשע] מחר ומחרתיים, ושישה חודשים אחר כך זה לא מבטל ח"ו את התשובה! במילא, זה לא מבטל את הענין שקשור עם התשובה. כלומר, אם העניין הוא קידושי אישה פלונית, "הרי זו ספק מקודשת", אף על פי שאחר כך כל ימיו עשה ההיפך!

לא בודדים עשו תשובה, מיליונים!!

בנוגע לפועל, שמדובר על עדת יהודים שהם מאות אלפים, שהם כולם הזדעזעו, [=מהמלחמה] אלא מה חלק מהם הבינו, חלק מהם לא הבינו, חלק פירשו את הענין לא נכון חלק פירשו נכון, חלק פירשו טוב חלק פירשו לא טוב וכו'. כאשר בא מישהו מבחוץ להם, ושואלים אותו את השאלה על אותם מאות אלפי יהודים, במה הם נתעוררו, אז כאשר אחד מאותם יהודים צעק "על מנת שאני צדיק גמור", [=במברק ששלח רבין היה כתוב "יד ה' עשתה זאת, היא נפלאת בעינינו] אז לא רק "ספק מקודשת", אלא "ודאי מקודשת". למה? כי ה"ספק מקודשת" בקידושין, מדובר, שישנם שני עדים. והאישה שמסכימה לזה. "האישה נקנית" רק "לדעתה".

הוכחת הוודאות לגבי התשובה בארץ ישראל.

אצל שני העדים והאישה, אי אפשר לדעת בביטחון האם הוא הרהר תשובה או לא. במילא, זה ענין של ספק בעדות, וספק בדעתה, במילא זה ספק בקידושין. אבל אצלו עצמו אם הוא באמת "הרהר תשובה", אז אצלו זו "תשובה במילואה", והוא נהיה "צדיק גמור"!

וזה לא הפשט שבגלל שהוא לא הראה שום דבר [של חרטה] אז חסר בתשובה. חסר רק בידיעה של האישה המתקדשת ובידיעת העדים. אבל בנוגע אליו עצמו, אם הוא עצמו יודע שהוא הרהר תשובה, זו תשובה במילואה בענין זה, שאפילו אם עד אז הוא היה רשע גמור, הוא נהיה עכשיו צדיק גמור. וזו הגירסה של "אור זרוע" שמובאת על הענין.

ואיך שהוא יתנהג מחר או מחרתיים ויותר מאוחר, לא משנה שום דבר. זה כן משנה בנוגע ל[=איכות] עולם הבא שלו, זה משנה לגבי ההנהגת [הקב"ה] איתו מכאן ולהבא, אבל בהנוגע למעמדו ומצבו אז, אז הוא עשה תשובה, והוא אומר שהוא עשה תשובה, ואז לגבי עצמו זו תשובה במילואה. הגם שלגבי העדים ולגבי האישה "מידי ספק לא יצא", ולכן היא בדין "ספק מקודשת";

מאותם יהודים שעשו תשובה, לומדים על השאר שבינתיים לא רואים עליהם.

על אחת כמה וכמה כשישנם כמה שאצלם התשובה זה ענין של "סתם", ועוד, שאצל כמה מתוכם מהם התשובה כן התבטאה בענינים של מעשה בפועל; ועל זה יש כלל בהלכה, "ילמד סתום מן המפורש". היות שזה מאותה התעוררות, מאותו "רעש", מאותו מעמד ומצב. שלגבי חלק מהם לא יודעים מה קורה איתם [=אם עשו תשובה], ואצל חלק כן יודעים מה היה [=ברור שעשו תשובה] אז "ילמד סתום מן המפורש".

המסקנה לגבי עבודת ה' של כל אחד.

וכאמור לעיל, זה לא נוגע רק לענין "סכנתא", ולא רק בנוגע ל"איסורא", אלא זה נוגע גם לעבודת ה' של כל אחד. כי בשעה, שבנוגע לעבודת עצמו, כמדובר כמה פעמים, כאשר ישנו חיוב על יהודי לעורר יהודי שני לפעול לקרב לבו לאבינו שבשמים, וזה גם אפילו אם השני עדיין לא מוכן לכך, על אחת כמה וכמה שהחיוב נהיה כמה פעמים ככה, כשהשני "הזדעזע" לצאת ממעמדו ומצבו הקודם אז החיוב נהיה יותר גדול.

בנוסף לזה, הרי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה וטוב לבב, אז יותר קל לבוא לשמחה וטוב לבב בשעה שיודעים שהשני כבר עשה חלק מהעבודה, שהוא כבר נעמד בהתעוררות תשובה. וכאמור לעיל, אפשר להיכנס לדרושים וכו' וכו', שיכולים להיות מכוונים "ואלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל בנוגע לעניננו, נוגע מה שנוגע להלכה למעשה בפועל,

להתמסר לעבודה של הפצת מצוות מעשיות בין יהודים "חופשיים".

האם צריך להתמסר לעורר אותם לקיים מצוות מעשיות, והאם הם מוכנים לקבל את הדיבורים שאז החיוב הוא כמה פעמים ככה, והאם כלל ישראל עומדים במעמד ומצב שנשארו רק אותם "שבעת אלפים שלא כרעו" [=לבעל, לציונות], או שמאותם שבעת אלפים, ע"י אותה התעוררות נוספו עוד שני מליון יהודים!! [=מבצע תפילין וכו'].

ואז זו הלכה פסוקה, וברורה, ללא כל ספק, בשולחן ערוך, ובכמה מקומות, שהפסק דין הוא, שהם עשו תשובה! והיות שהם עשו תשובה, אז "אין לך דבר העומד בפני התשובה", ומה שבשעת מעשה הם "לא החזירו את הגזלה", צריך לשאול את ה"חלקת מחוקק" וה"ראשונים" על זה. ומה שאחר כך הוא התנהג ההיפך, הטענה היא לגמרא בקידושין ושולחן ערוך, למה הגמרא לא אומרת שצריך לראות ששה חודשים איך הוא התנהג, ורק אז נדע אם היא מקודשת אליו.

אבל הגמרא אומרת בפשטות ואין מה לחקור מה איתו יהיה מחר. האמור לעיל שההתלהבות בזה כי זה לא שנוגע למישהו אחר. זה ענין ש"אדם קרוב אצל עצמו", ועל פי דין, יהודי הוא "משוחד" אפילו יהודי דתי הוא גם "משוחד" לעניני עצמו, וזה נוגע לעבודת כל אחד ואחד. היות וצריך לעזור לכל יהודי לצאת מהבוץ שלו, ולגבי כל יהודי, כמדובר קודם, פיקוח נפש דוחה שבת, פיקוח נפש בגשמיות, על דרך זה בנוגע למי שיכול להביאו לחיי עולם הבא, ומה גם, אפילו אם בטוח שהוא לא יצליח, הוא צריך לקיים "הוכח תוכיח את עמיתך"; על אחת כמה וכמה שראו בפועל שעוררו בתשובה, וכמה וכמה שינו את דרכי חייהם, אז "ילמד סתום מן המפורש" שאלה שבאו אליהם ודיברו איתם בדברים היוצאים מן הלב, שחדרו ללב פתוח ולאזנים פתוחות, וראו שהצליחו.

מי אשם שעדיין לא כולם חזרו בתשובה.

ומה שכבר עברו ששה חודשים והם נשארו במעמדם ומצבם הנושן, את זה צריך לשאול, כמו שאומר הבעש"ט מי אשם בזה, האם ה'תינוק שנשבה לבין העכו"ם', או זה שיכל לבוא אליו ו"לנער" אותו ולומר לו, "שמע"! בוא נתחיל ביחד לקיים את מצוות השם בשמחה וטוב לבב, והוא לא עשה זאת!!

אלה מה, הוא היה עסוק בענינים אחרים, לכל הפחות לך אליו ותאמר לו שתבוא אליו בעוד שבוע. שישה חודשים כבר עברו!!

כאמור, בנוגע למדרשים וכו', אני לא רוצה להתערב, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. בהנוגע אבל להלכה פסוקה, שנוגע למעשה בפועל, ונוגע למאות אלפי יהודים שם [בארץ ישראל], ולכלל ישראל שנמצאים כאן, [ארה"ב] וקשורים איתם, באופן של "קומה אחת שלמה", על זה יש הלכה פסוקה שצריך לעשות כל שביכולתו לדאוג לבריאות של כל אחד, החל מאפילו מ"חוטב עציך ושואב מימך", ש"גזר עליהם משה" וכל הענין, כמו שהגמרא אומרת במס' יבמות;

חיוב ללמוד תורה אפילו אם הוא לא מצליח ושוכח אחרי חצי שעה.

וזה נוגע ל"אתם ניצבים היום לפני הוי' אלוקיכם" בשעה שזה "כולכם", כמו שאומר מדרש תנחומא. וכאן נוספת ההבטחה בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, שלא נוגע עד כמה יש בזה הצלחה. יהודי מחוייב ללמוד תורה כל ימיו ושעותיו ורגעיו הפנויים, אם הוא יבין הכל, יבין קצת, אפילו אם הוא שכחן, הוא מחוייב ללמוד תורה.

אפילו אם הוא ישכח אחרי חצי שעה. כפי שנפסק באריכות בהלכות תלמוד תורה. אף על פי כן, הוא חייב ללמוד. ועליו כתוב כל ה"רעש" על ביטול התורה שלו. שבין כך הוא ישכח את זה אחרי חצי שעה. וזה לא נוגע. בזמן שהוא יכול ללמוד תורה הוא חייב ללמוד תורה. ובאותו הזמן שהוא יכול לעשות מצוה, הוא חייב לעשות מצוה. אם הוא יצליח בשעה הקרובה, חצי שעה הקרובה, יהיה לזה תוצאות או לא - אבל עכשיו, זה מה שהוא צריך לעשות.

ומזה לומדים על החיוב להפצת מצוות מעשיות גם אם חוששים לא להצליח, ואמנם רואים את ההצלחה.

והסיוע בעבודת ה' בימינו אלו, הוא, שראו שזה הצליח. אלה שלא התביישו, ונגשו ליהודים אם זה היה בתל אביב, או בחדרה, אפילו בצרפת, וביקשו ממנו להניח תפילין ולהתחיל לחשוב על הקב"ה לברך על האכילה וכיוצא בזה, אז ברובא דרובא פעלו זאת. לא "המקדש אישה על מנת שאני צדיק גמור", לא הביאו לו שום שידוך, לא נתנו לו שום "מדליה", לא נתנו לו שום כסף, לא טפחו לו על הכתפיים. רק אמרו לו שיגיד את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו". והוא יודע את הפירוש ואת המשמעות של מה שהוא אמר!

ואז, בשעה שראו את ההצלחה בפועל, וראו את זה לא אצל אחד, ולא אצל שנים, אלא ברובא דרובא, היות שסוף כל סוף יהודים הרי פוסקים בכל מקום שהם, שזו התעוררות תשובה בעבר, והתעוררות תשובה בעתיד, והתעוררות תשובה בהווה;

שיהיה כבר "וזרקתי עליכם מים טהורים", שזה יביא את "וטהרתם", ואז יהיה ענין סיום הגלות, כאמור כמה פעמים, שעדיין נמצאים בגלות, ובגלות איום חושך כפול ומכופל, אבל בשעתא חדא וברגעא חדא, שזהו גם הגדר של תשובה, תשובה אינו ענין שדורש זמן, ואינו ענין שדורש הכנה, ומובן מאליו שלא דורש אריכות הזמן והתבוננות,

כמו שיש ארבעים יום לעשות תשובה מראש חודש אלול עד יום כיפור - זה בוודאי טוב,

אבל הגדר של תשובה על פי הלכה שבשעתא חדא וברגעא חדא, כמדובר קודם שאף על פי שהוא רשע גמור ואם הוא רק אמר "על מנת שאני צדיק גמור", אז אם בטוחים שהיה לו הרהור תשובה, הוא נהיה מיד צדיק גמור!

ואז פועלים ע"י אותו פסק דין שהתורה פועלת את אותה המציאות, אם צריך עוד לעשות משהו, ואז יהיה "היום אם בקולו תשמעו", ש"קאתי מר" – היום משיח צדקנו שעתיד לאתבא צדיקיא בתיובתא, ויוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלמה!

לחיים!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד