היתכן?! חוטא נשכר?!

 

 00:00 תמיד רגיל לקשר התוועדות זו גם עם סיום והתורה הרי נצחית, ואחד הפירושים בזה הוא, שבכל הזמנים היא בתקפה בכל החלקים שלה, כי על השלימות של כל חלק בתורה, תלוי כל ענין התורה, כפי שהרמב"ם פוסק, שאם אחד אומר רח"ל שישנו ענין אחד בתורה, בתורה שבכתב או ב"פירושה" - בתורה שבעל פה, והוא אוחז מאותו ענין, אבל אומר שזה לא מן השמים, במקרה כזה הוא רח"ל מנותק מכל ענין "תורה מן השמים".

ועל פי זה יוצא, שבכל ענין שמדברים עליו בתורה, בזמנו הוא, וכן בנוגע לברכת התורה, אז מחוייבים שענין שלומדים ב"קדשים" אפילו בלילה, ובחוץ לארץ, ובלי כהן וכו', אעפי"כ, על פי תורה עצמה ישנם ענינים של קדימה, ולדוגמה כששואלים שאלה, אז קודם צריך לענות על הענין שקשור עם "הלכות החג בחג", שזה נוגע למעשה, ובפרט באותו זמן, ומזה מובן, שיחד עם האמור לעיל, שאומרים שכל הענינים בתורה, הם חלקים מהתורה, ומה הכוונה ב"תורה" - מלשון "הוראה", ענין של הוראה עד למעשה בפועל, ומזה מובן, שענינים קשורים ל"הזמן גרמא", יש להם קדימה על פי תורה, בענין לימוד התורה, ועל דרך זה גם בנוגע לסיום התורה.

 2:35 ועל פי זה, עכשיו הוא זמנה, של אותה מסכת ששייכת במיוחד לימים אלו, אותה מסכת שבסיומה מדברת על יום הכיפורים והתחלתה של המסכת, מתחילה מההכנות ליום הכיפורים, כפי שמתחילה ש"שבעה ימים לפני יום הכיפורים מפרישים כהן גדול". והפרק האחרון נקרא על שם התחלתו "יום הכיפורים", שזה בכללות ענין התשובה.

וכפי שכתוב ברמב"ם שאף על פי שתשובה וצעקה כל השנה יפה היא לעולם, אבל בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא "יפה יותר, ומתקבלת יותר". ומזה גם מובן, שבעשרת ימי התשובה, שאז "ענין שהזמן גרמא" הוא ענין התשובה, שלכן הם נקראים "עשרת ימי תשובה", ובפרט כשזה נופל באחד משבעת הימים שלפני יום הכיפורים, שאז מתחילה ההכנה ליום הכיפורים, שאז יש לזה שייכות קרובה יותר ליום הכיפורים, שאז הוא זמן התשובה במיוחד, כפי שאומר גם הרמב"ם שבתוך עשרת הימים עצמם, שיום הכיפורים הוא ענין התשובה עד ש"עיצומו של יום מכפר", עם כל פרטי הדברים כמבואר בגמרא ובמפרשים, עד לאחרונים, ועד לאחרוני אחרונים. ולכן גם, בנוגע לסיום, אז קודם לשאר הענינים, לשאר מסכתות, מסכת יומא.

ואף על פי שפעם כבר עשינו עליה סיום, הרי בתורה כתוב "לאפשא לה", שצריך להוסיף כיד ה' הטובה עליו, כפי שורש נשמתו וכו', עם כל הפירושים בזה, עד כפי הדין בהלכתו תלמוד תורה, שצריך להוסיף בלימוד התורה כל אחד – עד אפילו, שגם אם צריך לזה יגיעה, הרי זה חיוב מן התורה שלימודו יהיה באופן של "יגעת"; על דרך זה גם, יש מקום להוסיף כהנה וכהנה לכל אחד ואחד לפי ערכו, ובפרט מכיוון שזה ענין ש"הזמן גרמא", אז ישנו סיוע מיוחד מלמעלה, עם אותו לימוד שקשור עם אותו יום.

ובלשון הזהר, כל יומא ויומא עביד עבידתיה, כל יום יש לו את עבודתו עם המלאכה המיוחדת אליו, ועל זה נאמר בהוספות לזהר בחלק א', ש"כל יומא ויומא יש לו כחו", וזה מובן, היות שהקב"ה מצווה, לעשות בכל יום ויום את עבודתו המיוחדת לו, אז לפני כן הוא נותן מידו המלאה הפתוחה הגדושה והרחבה את הכוחות שיוכלו לבצע את אותה עבודה, ובגלל שזו עבודה מיוחדת לאותו יום לכן צריך להיות שכל יומא ויומא יש לו כחו שמיוחד לאותו יום.

06:59 וכאמור לעיל, הסיום של מסכת יומא, זה בפרק "יום הכיפורים", ועד שגם המשנה האחרונה בפרק, גם היא מדברת על "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל", מי מטהר אתכם ולפני מי אתם מטהרים" - הקב"ה, ומביא על זה שני פסוקים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים", והפסוק השני "מקווה ישראל הוי', מה מקווה מטהר" כך הקב"ה מטהר את בני ישראל.

שענין הטהרה בנפש האדם, הוא הרי ענין התשובה. כשאומרים "טהרה", זה סימן שצריך להוריד את ענין "היפך הטהרה", שזו עבודת התשובה, לבטל את ענין החטא, וכו'. כמדובר כמה פעמים, בכל ענין ישנו דיוק, על אחת כמה וכמה במשנה, כפי שאומר הרמב"ם שהמשנה היא ב"דרך קצרה", ויש בה כמה וכמה ענינים, ורבי עקיבא אומר שני ענינים "מי מטהר אתכם, ולפני מי אתם מטהרים", זה סימן שהוא אומר כאן שני ענינים ב"אשריכם ישראל" שזה ענין התשובה, והביאור בזה מובן מההוכחות שהוא מביא: פסוק אחד "וזרקתי עליכם מים טהורים", פסוק שני "מקווה ישראל", שמזה גם מובן החידוש בכל ענין לגבי חברו: הענין של "וזרקתי עליכם מים טהורים" הוא ענין של הזאה, שזה הרי "וזרקתי". הענין של "מקוה ישראל", הוא ענין של טבילה. שטבילה, ענינה הוא, שהיא מבטלת את הטומאה, מטהרת מהטומאה, אבל, ע"י ההזאה נוספת טהרה וקדושה מיוחדת, שלכן ישנם כמה ענינים, שאפשר לעשותם מיד לאחרי הטבילה, אף על פי שהענין דורש גם הזאה, ואחרי זה שהולכים לענינים נעלים וקדושים יותר, צריך גם הזאה ביום השלישי והשמיני.

וזה גם הקישור לסיום והתחלת המסכת, שבשעה שמפרישין כהן גדול לפני יום הכיפורים, שאז הסדר היה, שמזים עליו, לפי שתי הדעות, או בשלישי ושביעי, או בכל יום משבעת הימים, על כל פנים היה ענין הההזאה, ובוודאי שהיה ענין הטבילה אבל זה לא חידוש, בגלל שהוא הקריב קרבנות, אז בוודאי שהיה צריך טבילה. החידוש הוא ענין ההזיה.

וזה גם הקישור בין המשנה הראשונה למשנה האחרונה, כפי שמסיים בשני ענינים של הזאה וטבילה, וגם בשבעת הימים שמפרישין, גם אז היה, שבהוספה לענין הטבילה שבזה אין חידוש מיוחד, נוסף ענין "מזין עליו".

10:56 אחרי זה, זו גם מסכת שיש עליה פירוש המשנה בגמרא, ובגמרא, אחרי המשנה האחרונה אריכות עם כמה פרטים בעניני התשובה, עד שמסיים בענין שלכאורה אין לו שום שייכות לענין התשובה, שהרואה [קרי] ביום הכיפורים, ואחרי זה עברה עליו שנה, אז "יראה זרע יאריך ימים" "סגי ומסגי" כפי שרשי מפרש זאת יהיה לו אריכות ימים ובנים ובני בנים! שאמת אמנם, זה שייך להתחלת המסכת, לעניין של "מפרישין" כדי שלא יוסיף בכל עניני טומאה, אבל לכאורה אין לזה שייכות למשנה, של סיום המסכת, ששם מדובר על ענין התשובה בכללה, והמשנה מסיימת לכאורה בענין הפוך, ש[הרואה קרי ביום הכיפורים]זה סימן טוב, יש לו זכויות גדולות שהגינו עליו, ועוד מוסיפה ענין חדש, ש"יראה זרע יאריך ימים", וכפי שהגמרא מסיימת, שיהיו לו "בנים ובני בנים"!

וזה כל כך נוגע, עד שאדמו"ר הזקן בשלחן ערוך, מביא לא רק את כללות הענין, אלא גם את הפרטים,שיש לו זכויות שמגינות עליו, וכן שהוא זוכה לאריכות ימים. שגם בזה ישנם שני הענינים, בדוגמת ענין הזריקה וענין הטבילה, כמדובר, שענין הטבילה הוא רק מבטל את ענין הטומאה. ולכן גם בטבילה לא נוגעת הכוונה, עד שאומרים שאפילו בלא כוונה, גם אז טהור מטומאתו, אלא רק שיש מעלה ב"קדשים" וכיו"ב, שמצריכה טבילה. מה שאין כן ענין ההזאה, כפי שהמשנה אומרת בפרה אדומה ומובא בפוסקים, שההזיה צריכה כוונה.

13:49 וזה גם הדיוק, ומזה גם רואים שמכל מילה במשנה אפשר ללמוד ענין, שענין "וזרקתי עליכם מים טהורים", הולך על הקב"ה, "מקוה ישראל הוי" ' גם זה הולך על הקב"ה. כפי שמסיים "מה מקווה מטהר", כך הקב"ה מטהר. אעפי"כ נאמר בפסוק בנוגע להזאה, כתוב "וזרקתי", שזה ענין שמראה ומדגיש את ענין הכוונה, מה שאין כן, "מקווה ישראל הוי" בפסוק אין את עניין הכוונה. יכול להיות שישנו "מקוה ישראל הוי' ", שיהודי יפול לתוכו, כמו שהוא נופל למקווה. ומה זה בנוגע לעבודת השם בפועל, שזו תשובה עם כוונה, או תשובה על פי הכרח.

כפי שהראגאטשאווער מאריך בהלכות תשובה בצפע"נ על הרמב"ם, שישנה בתשובה תשובה מאהבה, אחרי זה יש למטה מזה, תשובה מיראה, והסוגיה בסיום המסכת מאריכה בכמה פרטים בזה, ואחרי זה יש תשובה מתוך יסורים. שתשובה מתוך יסורים רח"ל אין בזה כוונה. זה אינו עניין של "רצונו", אלא שזה מתוך יסורים. אמת, אמנם, "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" מכונה "לרצונכם", אבל זו אינה אותה כוונה מעולה ובשלימותה, איך שכוונה צריכה להיות.

ובזה ישנו גם מה שמוצאים בנוגע לקב"ה, שישנו הענין של "ישראל עושים תשובה ומיד הם נגאלים", ובזה, לפי הגמרא בסנהדרין, ישנם שני אופנים: שישראל עושים תשובה - מעצמם. אחרי זה ישנו רח"ל ש"מעמיד להם מלך קשה כהמן", במילא גם אז יעשו תשובה כי הגאולה חייבת לבוא ע"י התשובה!

וזה גם בדוגמה לשני הענינים וזרקתי עליכם מים טהודים שהזריקה באה ישר מהקב"ה, ומובן ש"מפי עליון לא תצא" - אך ורק טוב, - זה ענין בתכלית השלימות. בדומת הזאה שצריכה כוונה. אחרי זה יש את האופן השני, של "מקוה ישראל הוי'",שבזה יכולים להיות כמה פרטים, תשובה מיראה, ועוד למטה מזה וכו.'

17:02 ועל פי זה מובן גם, כמדובר כמה פעמים, שזה שכתוב שבפירוש רשי על התורה יש "נפלאות", ומזה מובן גם בנוגע לרש"י בפירושו על הש"ס, וכאן זה, בשעה שרש"י מביא "יראה זרע יאריך ימים", אומר רש"י את הלשון "שלא במתכוון", שזה לשון בלתי רגיל בנוגע לאותו ענין. במסכת ברכות ישנם כמה ענינים בנוגע לזה, ובכל מקום שם לשון הגמרא הוא "לאנסו". כאן לא אומר רש"י "לאנסו", אלא "שלא במתכוון". וכאן גם נמצא הרמז והקישור שזה היפך מהכוונה שצריכה להיות בהזאה שעליה מדבר רבי עקיבא "וזרקתי עליכם מים טהורים", איך יכולה להיות הכוונה בענין הטוב - מתי שאין ענין כוונה שקשור לעניין ההפכי. ולכן ישנו פה הדיוק "שלא במתכוון". ולכן יכול לצאת מזה "יראה זרע יאריך ימים".

18:20 וכאן יש לכאורה דבר בלתי מובן לגמרי. על התורה אומרים ש"היא חכמתכם ובינתכם", עד שזה אפילו "לעיני כל העמים", שאפשר להסביר את התורה אפילו לעיני כל העמים שגם הם יראו שזה ענין של חכמה ובינה - חכמתכם ובינתכם, ואיך יכול להיות שמעניין כזה שעליו נאמר "ידאג כל השנה", ועליו נאמר בתחילת המסכת שמפרישים כהן גדול שבעה ימים לפני יום הכיפורים כדי למנוע את זה!

ואחרי זה אומרים בדיוק ההיפך, שזה סימן שיאריך ימים, ועוד שמתבטא בבנים ובני בנים ש"עטרת זקנים בני בנים", שאז זה שלימות האדם כשישנם שלושה דורות, שהולכים בדרך הוי', "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", שעל זה אומרת הגמרא בבבא מציעא שה"תורה מחזרת על אכסניא שלה", מכיוון שהיה "פיך" בדברי תורה, ומפי זרעך וזרע זרעך, אז מובטח שהתורה לא תשכח, כפי שמובא בפסוק ש"מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", זה "עד עולם". כאשר ישנם בנים ובני בנים ויש לו זכויות גדולות, אז זה תכלית השלימות שישנה בו. וממה לומדים את זה? מענין שמלכתחילה, הוא בדיוק ההיפך, "ידאג כל השנה"!

על דרך זה ישנו בכל סוגית התשובה, כמדובר קודם ששלימות התשובה היא תשובה מאהבה, אומרת הגמרא, שתשובה מאהבה, שבזה גופא יש כמה דרגות כמובן ופשוט, בתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות. שואל המהרש"א קושיה שבאה מצד שכל הפשוט, - היתכן, החוטא נשכר?! אם לא היה לו חטא, לא היו לו זכויות נוספות. היות שהיה לו לא סתם חטא, אלא "זדונות", לכן זה "נעשה לו כזכיות"!?

שזה גם נמצא גם בסיום הסוגיה בסוף מסכת יומא. ועונים על זה, שהיות שאחר כך הוא "מרבה בצדקה ומשפט", כלשון הפסוק שמביאים משם את ההוכחה, "וחי הוא לעולם" כי "עשה צדקה ומשפט", במילא מכיוון שהוא עושה [אחר כך] הרבה זכיות כלומר זה נעשה לו כזכויות כיוון שהוא עשה הרבה זכויות מצד שעשה תשובה מאהבה. אבל לשון הגמרא היא, לא שהוא "יעשה" הרבה זכויות, אלא לשון הגמרא הוא שהזדונות עצמן נעשים לו כזכויות. וזה בדוגמא האמורה לעיל, ענין שהוא לא סתם חטא בשוגג, אלא חטא שנקרא בשם "זדונות", מתהפך לענין של זכויות, ובפרט עוד, כפי שהמפרשים מקשרים זאת לדעה שאומרת שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי צדיקים גמורים שמעולם "לא חטא ופגם ועבר את הדרך", יש לו זכויות, מה שאין כן, בעל תשובה יש לו זכויות כי הוא עשה תשובה, תשובה מאהבה, ואחרי זה יש לו גם את הענין של הזדונות שנעשו לו כזכיות. שזה לא רק הוספה בכמות, זה סוג אחר לגמרי, "סדר" חדש בזכיות, איכות חדשה.

ולכן "אין יכולים לעמוד שם", כי זה לא סדר עבודתם, במילא לא שייך לומר שבגלל שהוא יעשה יותר מצוות, כמו שאומר מהרש"א הוא יגיע ל"זדונות נעשו לו כזכיות", כל הזכויות שלו זה רק ריבוי מאותו סוג; "זדונות נעשו לו כזכיות", זה סוג אחר של זכיות, במילא מובן, שעד כמה שהצדיק עולה בשלימותו בעבודתו, בקיום המצוות ובלימוד התורה, וכל זה מוסיף בזכיות הן בכמות והן באיכות, אבל כל זה לא מסוג הזכויות שיש לבעל תשובה! וכאמור, גם יוצא, שמענין הפכי של זדונות, נהיות זכיות, בדוגמת הענין שדובר קודם ממש בסיום המסכת, שמהענין של "ידאג כל השנה", זה אחר כך מתהפך ל"יאריך ימים סגי ומסגי , בנים ובני בנים", וזה גם בדוגמא כמדובר קודם, שזדונות נעשו לו כזכיות שבזה ישנה גם השאלה, איך אפשר להסביר זאת, ולא אומרים על זה שזה ענין של "חוקה", שהזדונות יהיו כזכויות, כשאלת המהרש"א, ועל דרך זה בסיום המסכת, שמזה יוצא בדקות, בענין התחלת המסכת, שמפרישין כהן גדול ששבעת ימים, לפני יום הכיפורים מפרישים אותו מתוך העם.

= = = =

להמשיך את ההדרן על מסכת יומא שהתחלנו קודם, והנקודה המחברת, וצד השווה של הענינים בנוגע למה שדובר קודם ששאל המהרש"א, שבתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, ובלשון המהרש"א היתכן – חוטא נשכר?! שזה שמעולם לא היה לו עבירות על אחת כמה וכמה שום ענין של זדונות שיחסר לו סוג זה של זכויות, עד שאין שום מציאות, אפילו יחיה אלף שנים ילמד תורה ויקיים מצוות, יש לו אותו סוג של זכויות ומצוות של "מלכתחילה", אבל אין לו את הסוג שזדונות נעשו לו כזכיות.

ומובן, שזה ענין חדש לגמרי לא רק בכמות, אדרבה, באיכות אחרת לגמרי. שמוצאים את זה בדקות בכמה וכמה ענינים, אבל לא באופן של מן הקצה אל הקצה, כמו המעלה של "שטר שיצא עליו ערעור", שאעפ"י שעדים שחתומים על השטר הם כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וסתם שטר הוא כשר, אבל שטר שיצא עליו ערעור, ונתקיים בבית דין, אז יש לו תוקף מחודש, שאין אותו לשטר שלא היה עליו ערעור.

על דרך זה מוצאים גם, במסכת יומא בתחילתה שמדובר על כהן שעוסק בפרה אדומה, שטימאו אותו כדי להוציא מלבן של צדוקים. כלומר שעשו ענין גרוע, שהיה מורידו מקדושתו, שלכן אחרי זה היה צריך טבילה, ולכן זה היה לעת ערב, אחרי שגמר כל עניניו כמו שאומרים מפרשי הש"ס, ואעפי"כ זה היה הסדר המסודר בכהן זה, שצריך לעשות את הפרה האדומה שהיא מטהרת כל הטמאים, שכדי להוציא מלבן של צדוקים, לא היתה דרך אחרת, אלא רק על ידי שעשו ענין של ירידה מקדושתו, ואחרי זה, על ידי נהיה הענין בשלימותו, להוציא מלבן של צדוקים. ועל דרך זה ישנו בכמה וכמה עניני התורה.

אבל לא מוצאים שמעניין הפכי, כל הנ"ל אינם ענינים הפכיים; אפילו הטומאה שטימאו את הכהן העוסק בפרה, היתה רק טומאה קלה, לא טומאה מן התורה, כמבואר במפרשים. אפילו אלו שמחזיקים שזו טומאה מן התורה, זו טומאת ערב וכו' וכו'. אבל כאן הענין הוא, לא שהשגגות נעשות לו כזכיות, אלא אומרים שהזדונות, שהן הקצה הכי תחתון, זה נהיה כזכויות, בקצה הכי עליון, כי אומרים על זה שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם.

ועל פי זה נהיית השאלה של חוטא נשכר ששואל המהרש"א, יותר חזקה ויותר דורשת ביאור.

ונקודת הביאור בזה מובנת עפ"י מה שאומר אדמוה"ז בתניא. והוא אומר מה הטעם שזדונות נעשו לו כזכיות, כי דווקא על ידי זה שהיה בארץ ציה ועיף, בקצה הכי תחתון, עד שגם היה בזדונות, על ידי זה הוא יכול לבוא לאהבה רבה כזו, שיכולה להפוך אותו לגמרי, במילא היא מהפכת אחרי זה עד שזדונות נעשים לו כזכיות. שזה ביאור למה האדם יכול להתהפך, אבל עדיין אין כאן שום ביאור איך מעשי הזדונות, איך הם נהיים כזכיות.

זה אמנם ביאור שמכיוון שהאיש היה "בארץ ציה ועיף" וזה מצב כזה שמתי שהוא תפס איפה הוא היה, הוא חייב לקפוץ משם, עד לקצה העליון, דרך אחרת לא כל כך מושכת אותו אבל הגמרא אומרת יותר מזה, הגמרא לא אומרת שהאיש נהיה צדיק גמור, אלא יותר מצדיק גמור. ועל זה אפשר לומר את הביאור למה הוא יותר גדול, כי קודם הוא היה בארץ ציה ועיף, ולכן הוא יכול לקפוץ יותר גבוה. מה שאין כן מי שאינו רואה את הנחיצות בדבר. אבל הגמרא אומרת, שמעשה הזדונות נעשה לו כזכיות.

וזה לא רק ענין בדרשה, באגדה. כמאמר הראגאטשאווער שאגדה בתורה היא גם תורה, גם הלכה, אלא שיש לה את הכללים שלה, בדיוק כמו שיש כללים בדיני ממונות שהם לא אותם כללים שבדיני איסור, על דרך זה יש כללים באגדה שהם לא הכללים בחלקי תורה אחרים, אבל בגלל שזה תורה, לומדים מזה דין! וכשיש סתירה בין הלכה לאגדה, אז בדיוק כמו שיש סתירה בין בבלי לירושלמי, אז הדין כבבלי. על דרך זה הדין בחלק ההלכה. אבל זוהי מחלוקת בהלכה, כמו שהוא מבאר בארוכה. והדין הזה של זדונות נעשו לו כזכיות, זה ענין שנוגע להלכה בפועל, בדין "המקדש את האישה".

הגמרא אומרת בכתובות, ש"המקדש את האישה על מנת שאין עליה מומין", ואחרי הקידושין נתרפאה, קידושיה בטלין, כי רופא מרפא מכאן ולהבא. במילא, בשעת האירוסין היתה בעלת מום, והקידושין בטלין. אבל "המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים", אז יש חילוק, אומרת הגמרא, האם את הנדרים מפר הבעל, שזה [רק] מכאן ולהבא, או שחכם עקר את הנדרים מעיקרא. היות שהחכם עוקר מעיקרא, אז לכתחילה בשעת הקידושין, היא לא היתה בעלת נדרים, ואז הקידושין חלים. ולכן אומר הראגאטשאווער וכמה מפרשים, בדין ה"מקדש את האישה על מנת שאין עליה עבירות". ואחרי הקידושין עשתה תשובה. אז החילוק הוא, איזה תשובה היא עשתה כמו שאומרת הגמרא בסוף מסכת יומא. אם זו היתה "תשובה מיראה", על זה הגמרא אומרת "שמה עליה", זה נקרא "שובו בנים שובבים". זו אמנם רפואה, ומכאן ולהבא הוא בריא, אבל "שמה עליה", זה "חולה שנתרפא". ויוצא שמתי שהוא קידש אותה, היו עליה עבירות.

אבל מה הדין אם עשתה "תשובה מאהבה"? שאז זדונות נעשו לו כזכיות, כפי שרש"י שם אומר בפירוש, שעוקר מעיקרא – אין שמו עליו, אז מלכתחילה בשעת הקידושין, היא לא בעלת עבירות, בדוגמת "החכם עוקר מעיקרא", כך "תשובה מאהבה" גם עוקרת מעיקרא. אבל בענין זה ישנו שזה רק עוקר מעיקרא - אין לו זדונות. אחרי זה יש בתשובה מאהבה דרגה יותר גבוהה, לא רק שאין לו זדונות, אלא נוספות לו זכויות!

וכאן המקום לקשר את המשנה בסוף יומא, שיש בענין התשובה שני ענינים. ש"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם," ש"לפני מי אתם מטהרים" יכול להיות אפילו "בעל כרחו", "לאנסו," מעמיד להם מלך רשע כהמן וכו', מי מטהר אתכם הקב"ה, לקב"ה עצמו יש בזה כוונה. אין פה ח"ו ענין של "במקרה", זה הכל ברצון, היפך מ"הסתר אסתיר פני", הרי מדובר שהוא בא לטהר ואוחז מענין התשובה. שאלו הן שתי הדרגות החלוקות שדובר עליהן מקודם, הפסוק של "וזרקתי עליכם מים טהורים" שזה בדומת הזאה, "וזרקתי עליכם" - שהזאה צריכה כוונה, ואחרי זה "מקוה ישראל הוי'", המקוה יכול לטהר לאנסו, בעל כרחו, לא לדעתו וכו', אם רק יודעים שאין "חציצה" וכל הענינים שצריך לדאוג להם במקווה, שזה אינו נוגע לכוונה ודעת!

על דרך זה ישנו בתשובה, בדיוק כמו בתשובה מיראה, יש כמה דרגות כמבואר בספרי מוסר, האם זו תשובה מיראת העונש, או מיראת אלוקים, ועד "ירא בושת," מרוממות המלך כמבואר בארוכה בספרי מוסר.

על דרך זה מובן, שישנן כמה וכמה דרגות באהבה, ולמשל שאומרים "ואהבת" את הוי' אלוקיך יכול להיות בכמה אופנים: תובעים שזה יהיה "בכל לבבך", אחר כך זה לא מספיק וצריך דרגה יותר גבוהה "בכל נפשך". ובפרשה שניה של קריאת שמע, אין יותר תביעות! כי זה "חורש וזורע", שאז האהבה על "אספת דגנך ותירשך ויצהרך" רק בכל לבבך ובכל נפשך! בפרשה ראשונה של קריאת שמע יש דרגה נעלית יותר ב"ואהבת", עד "ובכל מאדך" ככל הפירושים שהגמרא אומרת במסכת ברכות, ואחרי זה מפרשי החומש, עד לביאורי החסידות באריכות גדולה בדרגות האהבה החל מספר התניא, ובמאמרים איפה שמבארים את הדרגות באהבה.

אז בדרגות תשובה מאהבה, שכללות ענין התשובה מאהבה עוקר את החטא מעיקרא, כפי שמוכיח רש"י מהפסוק שתשובה מאהבה מסירה את 'שם' החטא מהעבירה באופן שמעולם לא היה לו עסק עם שום עבירה. אבל עדיין אין לו את ענין הכוונה הראויה לתשובה מאהבה בשלימותה, בשביל שהוא יגיע לדרגה נוספת שזדונות נעשו לו כזכיות, הוא רק הגיע לדרגה של בעל תשובה.

שעל פי זה ניתן לבאר עוד שאלה ששואלים בהלכות קידושין. כשאומרים "המקדש את האישה על מנת שהוא צדיק גמור", הגם שאפילו הוא היה היפך מזה - רשע גמור, אז "הרהר תשובה" נעשה כפי הגירסא באור זרוע, צדיק גמור. שואלים על זה שאלה, שהדין הוא, ש"המקדש את האישה" על מנת שהוא אינו עשיר - [על מנת ש]הוא עני, ואחרי זה התברר שהוא עשיר – אינה מקודשת! בגלל שישנם בזה חסרונות שהיא צריכה להתבייש ממנו, לוותר לו, לשמוע בקולו, כמה וכמה טעמים בזה. ובגלל שאומרים על בעל תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם זה בדוגמת "המקדש את האישה על מנת שהוא צדיק גמור"! אם עשה "הרהור תשובה" ונהיה בעל תשובה! ואז "אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", זה יותר מידי בשבילה, והיה צריך להיות שהקידושים לא תופסים! וכפי שהשאלה מבוארת באחרונים!

על פי האמור, כאן נמצא ההסבר: בתשובה מאהבה שלא צריכה כוונה מיוחדת, אז כמו שרש"י אומר, זה רק מסיר את ה'שם', עוקר את הענין מעיקרא לא כמו רפואה שמכאן ולהבא, אלא עוקר מעיקרא. במילא אז אין לו עבירות, מה הוא? –בדרגת צדיק. אבל הוא אינו באותה דרגה ש"אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" שזה בגלל שבעלי תשובה יש להם איכות מיוחדת זו של שכר מצווה, של מצוות שנהיו מזדונות, לזה הוא עדיין לא הגיע! זה רק "תשובה מאהבה" שיכולה להיות בשעתא חדא וברגעא חדא, ועל זה לא צריך כוונה. מספיק "הרהור," שזה יכול להיות "ברגע כמימרא" ולכן היא מקודשת, הגם שאפילו ברגע לפני זה, הוא היה היפך מזה. ועוד לא היה ?? עם כל הענינים שנצרכים בשביל שלימות התשובה!

כדי שתהיה אותה דרגה של "זדונות נעשים לו כזכיות", וזה, כמו שאומר אדמוה"ז בתניא, מצריך ענין של כוונה, שהוא מתבונן שהוא היה "בארץ ציה ועייף", וכעת הוא מגיע לאהבה רבה ועזה וכל הלשונות שהוא מזכיר, מן הקצה אל הקצה, אי אפשר לעשות זאת בשעתא חדא וברגעא חדא! במילא, "הרהור תשובה" יכול להביאו לדרגה של "עוקר את השם [=העבירה] מעיקרא", אבל זה לא יכול להביאו לדרגה של "זדונות נעשו לו כזכיות". במילא, אין על זה גדר "המקדש את האישה על מנת שהוא עני" והתברר שהוא עשיר.

על פי האמור, עדיין אין את ההסבר למה שדובר קודם, איך יכול להיות מענין הפכי, לא שהאדם משתנה, אלא שהענין עצמו נהפך לזכיות?! וכפי הלשון ש"זדונות נעשו לו כזכיות" שמעשה הזדונות עצמו נהיה זכיות, ובפרט עוד על פי הביאור, שזו הטעם, ש"אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" כי אין להם את אותו סוג עבודה, בדוגמת מה שהגמרא אומרת בבבא בתרא, שלעתיד לבוא לכל צדיק תהיה "חופה", וכל אחד נכווה מחופתו של חברו, למה "נכווה", שירשו לו להיכנס לשם! אלא שאינו יכול להיכנס לשם, זה לא סוג עבודתו! עבודתו היתה באופן של מצוות, ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואצל הבעל תשובה נוסף עוד ענין של מצוות שנהיו מזדונות!

על דרך זה ישנו גם בלימוד התורה וקיום המצוות, כמה וכמה דרגות, שלכן אפילו אצל צדיקים עצמם "נכווה מחופתו של" חברו", כי זה – היתה עבודתו יותר באהבה, וזה – יותר ביראה, בדוגמת לימוד התורה שהלכה כרב באיסורא, וכשמואל בממונא, כמו שמפרש ב?? שעיקר עסקו של רב היה ב"איסורא", ושמואל - עיקר עסקו היה ב"ממונא". כל אחד מהם למד את שני הענינים. כמו שרואים בש"ס גופא באותה מחלוקת, כשאומרים "הלכה כ" זה עצמו נותן להבין שיש דעה של רב ו[דעה של] שמואל הן באיסורא, והן בממונא, אבל הלכה בכל מקום, לפי אותו ענין שבו היה עיקר עסקו. ולכן יש ש"נכווה מחופתו" של חברו" אפילו אצל צדיקים עצמם, על אחת כמה וכמה בשני סוגי תשובה שכל אחד נבדל בפני עצמו, שזו דרגת-עבודת הצדיקים, וזו עבודה של "זדונות נעשו לו כזכיות".

אבל עדיין אין את ההסבר כמדובר לעיל, איך יתכן שמענין הפכי, שהענין עצמו, שיהיה ממנו דבר טוב. ובפרט לפי הגדר של "מצוה הבאה בעבירה." "ובוצע ברך – ניאץ הוי."' וכאן אומרים על הזדונות, שהזדונות עצמם נהיים זכיות.

וכאן בא הביאור בזה, כל כל פנים בקצרה, שישנו ענין כללי בתורה: וזה הוא, בנוגע למעשה, הן במעשה טוב, ענין של מצוה, ועל דרך זה בהפכו, אז בכמה וכמה מעשים, וכמה וכמה פעולות, ישנו לפני כן הענין שמכין את הפעולה, עד שיש את הדרגה שנקראת "מכשירי מצוה", ועל דרך זה מה שיוצא על ידי הפעולה, עד לדרגה, כפי שהגמרא אומרת ב'יומא' שאנו כעת מסיימים אותה שבמקדש יש שני סוגי עבודות: ישנה "עבודה תמה", ו"עבודה שאינה תמה". החילוק הוא, ש"עבודה שאינה תמה" היא אמנם עבודה, וצריכים להיות בה כל הגדרים של קדושה וטהרה, וכהן, ובית המקדש, וכו וכו'. אבל היא אינה עבודה תמה, למה – כי אחריה צריכה לבוא עוד עבודה. אחרי זה יש עבודות שבהן מסתיימת אותו סוג עבודה, אף על פי שלכהן גדול, לדוגמה, ביום הכיפורים אחרי זה יש לו עוד עבודה, אבל מסוג אחר. כי סוג העבודה הראשון הסתיים, ובסיום אותו סוג עבודה, היא נקראת "עבודה תמה."

במילא רואים שיש כאן ענין של מצוה ויש גם את ההכנה שלפני זה, ואחרי זה יש את התוצאות שלאחרי זה. ועל דרך זה ישנו גם בנוגע להפכו, בנוגע לעבירה. ובזה יש כמה דרגות: שעל ידי הקשר של הפעולה למצווה, אף על פי שהפעולה עצמה אינה נקראת מצווה, והגם אפילו שזו פעולה מוכרחת, ובלעדה אי אפשר לקיים את המצווה, אף על פי כן זה לא נהיה מצווה. זו רק הכנה למצווה.

שזו בכללות הפלוגתא בין רבי אליעזר ורבנן, שרבי אליעזר אומר שגם "מכשירי מצווה" [למילה] דוחים את השבת. בגלל שהמצווה דוחה שבת, ובלי מכשירי המצווה אי אפשר לעשות את המצווה, מקבלים ה"מכשירי מצוה" את אותו גדר של דחיית שבת. את הגדר של המצווה עצמה. ויכול להיות עוד יותר, שהמצווה נהיית מצוה בדוגמת מה שהוזכר קודם, שזו "עבודה שאינה תמה", זה איננו סיום אותה עבודה, אעפי"כ יש לה את הגדרים של "עבודה" וכל שאר הענינים, חוץ מדבר אחד ויחיד שהיא לא בגדר "עבודה תמה" שאין אחריה [עוד] עבודה. שזה עוד יותר, "מכשירי מצווה" אמנם דוחים שבת, אבל הם נשארים בגדר "מכשירים". וכאן אומרים, שאמנם שסיום העבודה ושלימותה היא עבודה תמה, אבל מצד שישנה לפניה עוד עבודה, שהיא בדרגה כזו שנקראת "עבודה" עם כל הגדרים של דחית שבת אפילו לרבנן וכו' וכו'.

עד שיש עוד לפני זה, שאף על פי שבלי זה אי אפשר לקיים את המצווה, זה אפילו לא בגדר מכשירי מצוה. עד כפי שהענין כפשוטו, ש"אספת דגנך ותירשך ויצהרך", שבלי זה לא יתכן קיום כל המצוות התלויות בארץ, כמו תרומות וחלה ומעשרות וכו', אעפי"כ אומרים על זה שזה דגנך [שלך] ותירשך ויצהרך [שלך] "אדם חורש אדם זורע" - לא רק שאינו בגדר מצוה, ולא רק שאינו בגדר מכשירי מצוה, אדרבה, רבי שמעון בר יוחאי אומר שזה ענין "המבלבל". "כלום אדם חורש אדם זורע - - תורתו מתי נעשית"?! ועל דרך זה גם בהפכו.

אחרי זה השתוקק הקב"ה, שיהיו ענינים כאלה, שההכנה למצוה תהיה לא רק מעניני הרשות, אלא אפילו מענין הפכי. שבכללות זהו ענין הנסיונות, הדין הוא, שאסור לאדם להעמיד את עצמו בנסיון. בהלכות שמירת הגוף והנפש. בדיוק כמו שאסור ללכת למקום סכנה גופנית, כך אסור ללכת למקום סכנה רוחנית. כמו שמספרת הגמרא שהיו שתי דרכים, אחד דרך שוק של עבודה זרה, השניה דרך שוק של זונות, האם ללכת מדרך זו או זו, עד "לא ילך אחורי אישה" וכמה וכמה ציווי חז"ל. אסור להעמיד עצמו בנסיון!

אבל אחרי שהקב"ה העמיד אותו בנסיון, ועמד בנסיון, אז זהו עילוי, ושכר גדול ביותר. אבל מלכתחילה להיכנס לזה – זאת אסור לעשות. וזהו גם ההסבר בגמרא בסוף מסכת יומא, לענין ,ל"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". רוב ה"עולם" לומדים שמדובר ב"רשיעי" [רשע] רח"ל. אחד שיש לו חשק, יש לו תאוה לאכול דבר איסור! אלא היות שהוא דתי, במילא הוא טוען "שלום יהיה לי", כי אחרי זה "אשוב". לכאורה איך זה מתאים עם הכלל "לאו ברשיעי עסקינן"!? מדוע חייבים לומר שמדובר דווקא ביוצא מן הכלל!?

אז יש בזה עוד נקודה: על ידי ה"אחטא ואשוב" הוא רוצה שזדונות יעשו לו כזכיות. איך מגיעים לדרגה של "בעל תשובה?" אתה אחד שהיית צדיק כל ימיו! לומד תורה ומקיים מצוות, והוא יודע שבמקום שבעלי תשובה עומדים, לשם הוא לא יכול להגיע! ומה העצה לזה? האומר אחטא ואשוב! אז הגמרא מזהירה אותו שזה לא יעזור לו! איך מגיעים לדרגה זו? אם העבירה היתה מצד "נורא עלילה על בני אדם", ומאיזה טעם שיהיה "יצרו תקפו, יצרו אנסו" וכל הלשונות שבזה, אז נותנים לו חיזוק ועידוד ותוספת כח שיעשה תשוובה, כמו שהרמב"ם מבהיר בהלכות תשובה. לא רק שאסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים", אלא אדרבה, צריך לדעת שהוא "חביב ומרוצה", "טרם יקראו ואני אענה" וכל הפלאת הענינים שהוא מזכיר שם. שזה כעידוד, אחרי שרח"ל הוא נפל, שיעשה תשובה, ושהוא יכול לעשות תשובה! ושיעשה זאת בפועל!

אבל זה שרוצה שהחטא יביא אותו ל"אחטא ואשוב", הגמרא צריכה להזהיר את הצדיק, לא רק את הרשע. כי יכול להיות שצדיק ירצה שזדונות ייעשו לו כזכיות! ועל זה אומרת הגמרא שזה לא יעזור לו, כי "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ועל פי זה יובן ההסבר בנוגע ל"זדונות נעשו לו כזכיות". היות שאינו יכול, כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא, הוא לא יכל לבוא לכזו "אהבה רבה גדולה ביותר", אלא אם כן היה "בארץ ציה ועיף" בגלל העברות, נכון אמנם, שאסור לו להכניס עצמו לשם, אפילו [הצדיק] כשהוא לומד אגרת התשובה, ויודע שהאומר "אחטא ואשוב, רק אין 'מספיקין' בידו לעשות תשובה", אבל אם 'דחק ונכנס', אז התשובה כן מתקבלת, כי "אין לך דבר העומד בפני התשובה כנאמר" בלתמוד ירושלמי מס' פאה, אבל אסור לו להכניס עצמו לשם, כי בינתיים הוא 'נפרד' מהקב"ה, בינתיים הוא עשה עבירה! וכפי שכתוב בחלק הראשון בתניא, שענין העבירה זה בדוגמת האוחז בראשו של מלך, ומכניס אותו במקום זה וזה, [טומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה], אפילו לרגע, הרי אין בזיון גדול מזה!

מה שהוא יגיע אחרי זה לדרגה נעלית ביותר, אבל בינתיים הוא עשה את אותו העניין! בגלל שאותם זדונות הביאו אותו למצב "ארץ ציה ועיף", ועד שבגלל שהזדונות הוא הגיע לאהבה גדולה ביותר, אז הזדונות הם בדוגמת מה שדובר קודם, הכנה למצוות. אלא מה, שזו הכנה קודמת לזה, לא רק הכנה מדברי הרשות, אלא הכנה מענין של עבירה, ולכן לכתחילה אם הוא רוצה להיכנס לשם, אז אומרים "אל תביאני לידי נסיון" אפילו בדברי רשות, על אחת כמה וכמה מצווה הבאה בעבירה

אבל בשעה שמאיזה סיבה שתהיה הוא נפל לשם, אז זה נכנס בגדר בדוגמת מה שאומרים בענינים של "טוב", כמו ש"עבודה שאינה תמה" יש לה גדר של "עבודה", ו"מכשירי-מצוה" לדעת רבי אליעזר יש להם גדר של דחיית שבת, אם אלו מכשירי מצווה של מצווה שדוחה שבת, עד ש"אספת דגנך ותירשך ויצהרך" יכול להיות בזה ההנהגה של "זבולון", שע"י שהוא נותן זאת ל"יששכר", יש לו ע"י זה חלק בתורה של יששכר אם הם עשו על זה תנאי לפני המעשה, כמבואר בהלכות תלמוד תורה, ובכמה מקומות.

ועד לדרגה שאחרי שהגמרא מסבירה, שאמת אמנם, שהתחלת העבודה בתשובה מאהבה עוד לפני שיש לו בזה כוונה, או בלשון הראגאצ'אווער שנאמר קודם בהלכות תשובה, הוא אומר שבתשובה ישנם שני ענינים: להסיר החטא, שהוא כבר איננו "בעל חטא", לבטל החטא; אחרי זה יש "לתקן החטא". והחילוק הוא, שלהסיר החטא זה בדומת מקווה, שלא צריך לזה שום כוונה. איך יכול להיות? הרי תשובה בלי כוונה לא יכולה להיות!

והביאור בזה, שזו לא כוונה בדוגמת הכוונה כמדובר בנוגע ל"קדשים" שמי שנשמר מטהרות - לענין "תרומה", זה לא עוזר ל"קודש", הוא עדיין טמא ל"קודש". וכשהוא שומר גדרי טהרה ל"קדשים" הוא "טמא לגבי עשיית "חטאת", לגבי עשיית "פרה אדומה". על אחת כמה וכמה אם הוא שומר טהרה רק ל"מעשר", או רק ל"חולין", כפי שהגמרא אומרת את כל הגדרים במסכת חגיגה. על דרך זה משווה הגמרא את שני הענינים "וזרקתי עליכם מים טהורים", שזריקה - הזאה - צריכה כוונה, שזה פועל לא רק ענין של "לבטל החטא" אלא גם "לתקן החטא", כמדובר קודם, שאת זה אפשר לומר בביאור "זדונות נעשו לו כזכיות", או הענין שלא מצריך כוונה בדומת הענין השני של "מקווה ישראל הוי,", שזה עניין הטבילה, שטבילה לא צריכה כוונה.

ולכן בתשובה מאהבה לא בשלימות הכוונה, פועלת, כפי שאומר רש"י בתחילת הסוגיה שזה "עוקר את השם" [אין כאן עבירה] במילא הוא נהיה בדרגת צדיק, אין לו שום עבירות! עוקרת את שם העבירה מעיקרא, בדוגמת "המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים" שהחכם עוקר [=לה הנדר] מעיקרא. אחרי זה יש אופן נעלה יותר, שלימות הכוונה, שאז עושים מהזדונות זכיות, אבל על זה צריך כוונה, עם התבוננות וזמן, זה לא יכול להעשות ב"הרהור" אחד, שעל ידי זה הזדונות נעשים לו כזכיות.

עד כאן בנוגע ל"הדרן" בנוגע למסכת יומא, שזו גם ההסבר שלכן מביאים שם את הדוגמה של "יראה זרע יאריך ימים". ולכן רש"י שם מדייק, רש"י לא אומר את הלשון הרגיל בש"ס לעניין זה "הרואה [קרי] לאנסו", אלא רש"י אומר על זה את הלשון "שלא במתכוון". כי זה קשור עם הסוגיה של תשובה שדובר עליה לפני כן, ובא בדוגמת זה באותו ענין. זה דבר בלתי רצוי! עד שאומרים "ידאג כל השנה"! אפילו "שלא במתכוון גם אז זה בלתי רצוי, ולכן צריך טבילה, ולכן צריכים להיות כל הגדרים!

אבל בגלל שזה היה "שלא במתכוון", אמת אמנם, ש"ידאג כל השנה", אבל בגלל שאחרי זה הוא ראה שיש לו זכויות, אז זו גופא הוכחה שלא רק שבטלה הדאגה, אלא שיש לו עוד הוספה, יאריך ימים, ועד "סגי ומסגי בנים ובני בנים", שזו השלימות של "לא תישכח מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך", עד עולם, חזקה על תורה מחזרת על אכסניא שלה, יש לו בנים ובני בנים!

דרך מה זה הגיע, על ידי דבר בלתי רצוי, שזה ההמשך וסיום כל הסוגיא ב"יראה זרע יאריך ימים" עם מה שכתוב לפני זה באריכות הביאור בדרגות התשובה שישנן דרגות תשובה מיראה, ולמעלה מזה דרגות תשובה מאהבה, ובזה גופא כפי התחלת הסוגיא, שרק "עוקר את השם", עד לסיום תשובה מאהבה, ענין שזדונות נעשו לו כזכיות, שמדבר בלתי רצוי, עד לדבר הפכי, נהיה יראה זרע; ממצב של "ידאג כל השנה" נהיה הפכו לא רק שהוא עבר את השנה כתיקונה, אלא נהיה אריכות ימים ושנים טובות "יאריך ימים סגי ומסגי, בנים ובני בנים".

= = =