מסכת סוטה ליום י"ט באייר: דף ל"ד

(סוטה לד,א)

וכיון שניטבלו רגלי כהנים במים (בשפת מזרחית בכניסתן לתוכו) - חזרו המים לאחוריהם (שלא היו יורדין מן הכהנים ולמטן) שנאמר (יהושע ג,טו) וכבוא נושאי הארון עד הירדן וגו' [ורגלי הכהנים נשאי הארון נטבלו בקצה המים; והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר ] [פסוק טז:] ויעמדו המים היורדים מלמעלה (אלא שם עומדים והמים הבאים תמיד נגבהים ועולין למעלה, כדכתיב) קמו נד אחד [הרחק מאד באדם העיר אשר מצד צרתן והירדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו; והעם עברו נגד יריחו] (והכהנים עמדו שם עד שעברו כולם); וכמה גובהן של מים ('כמה גובהן של מים' גרס)? שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל (שהיו שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, והם עברו כחנייתם: רוחב מחניהם עברו יחד כמות שהוא, רוחב שנים עשר מיל! נמצאו שלא שהו בעברן אלא מהלך שנים עשר מיל של

אורך מחניהם עד שעלו אחרונים של סוף המחנה, וכנגדן גבהו המים) - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון: לדבריך אדם קל או מים קלים? הוי אומר מים קלים (לרוץ מן האדם)! אם כן (וא"כ שהמים לא גבהו אלא שנים עשר מיל וחזרו למקומם נמצא שעדיין לא הספיקו לעבור, ו)באין מים ושוטפין אותן!?

אלא מלמד שהיו מים נגדשין ועולין כיפין (אולמות ארוקוולו"ד) על גבי כיפין יתר משלש מאות מיל עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב שנאמר (יהושע ה,א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל; ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע (קודם שעברו את הירדן, שעל קריעת ים סוף היו מתפחדין עדיין) (יהושע ב,י) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' [מפניכם, בצאתכם, ממצרים; ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן, לסיחן ולעוג--אשר החרמתם, אותם], וכתיב (יהושע ב,יא) ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד וגו' [רוח באיש מפניכם, כיה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.]

עודם בירדן (כדכתיב 'והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן עד תם כל הדברים אשר צוה ה' את יהושע לדבר אל העם') אמר להם יהושע: "דעו על מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם שנאמר (במדבר לג,נב) והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו' [ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו] (וזהו הדבר' דהכי כתיב במשה 'כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם וגו' כלומר: כשיעברו את הירדן - ה?ת?נ?ה עמהם על מנת להורישם:) - אם אתם עושין כן מוטב ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם" ('ושוטפין אותיכם' גרסינן בברייתא.)

מאי "אותיכם" - אותי ואתכם.

עודם בירדן אמר להן יהושע: [יהושע ד,ה: ויאמר להם יהושע: עברו לפני ארון ה' אלקיכם אל תוך הירדן; ו]הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי [בני] ישראל, וכתיב (יהשע ד,ו) למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, וגו' [יהושע ד,ז: ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה' בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם.] סימן לבנים שעברו אבות את הירדן (הם האבנים שהקימו תחת מצב רגלי הכהנים לזכרון, להיות סימן לבנים שעברו אבות את הירדן).

עודם בירדן אמר להן יהושע (יהושע ד,ג) [וצוו אותם לאמר:] שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים, והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה, (הם [אבנים אחרים], שהקימו בהר עיבל ובנו המזבח וקפלום וקבעום בגלגל) וגו' - יכול בכל מלון ומלון ת"ל 'אשר תלינו בו הלילה'.

אמר רבי יהודה אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי: עמדו על אותן אבנים ושיערום: כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה, וגמירי: דטעונא דמדלי איניש לכתפיה (שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו) תילתא דטעוניה הוי (אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר; נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק"ך סאין); מכאן אתה מחשב לאשכול (כמה היה באשכול, שנשאוהו שמנה אנשים, והיו מסייעין זה את זה כשמרימין אותו על כתיפן) שנאמר (במדבר יג,כג) [ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד] וישאוהו במוט בשנים [ומן הרמנים ומן התאנים]; ממשמע שנאמר '(וישאוהו) במוט' איני יודע שבשנים? מה תלמוד לומר 'בשנים'? - בשני מוטות!

אמר רבי יצחק: טורטני וטורטני דטורטני (משאוי ומשאוי תחת משאוי, שהתחתונים מסייעין את העליונים, ובכל אחד היו שני מוטות) הא כיצד שמנה נשאו אשכל אחד נשא רימון ואחד נשא תאינה (כיצד? שני מוטות הולכין זה אצל זה, וארבעה נושאין אותם; ושני מוטות אחרים וארבעה בני אדם נושאין אותם, והם באלכסון מתחת שנים העליונים: מוט אחד לראש האחד ומוט אחד לראש השני, והולכין באלכסון. ורבי יצחק לאו מקרא שמיע ליה, אלא דפשיטא ליה דרימון ותאינה סגי בשנים) יהושע וכלב לא נשאו כלום (ויהושע וכלב לא נשאו כלום - פשו להו תמניא לאשכול; ואם לאו מדרש הראשון המלמדנו דלאו מוט אחד קאמר קרא - לא היינו יודעים לכוין שמנה בני אדם למשאו, אלא דשמעינן מיניה דשני מוטות היו, ואתא רבי יצחק לאשמועינן דשני משאות היו שם, וכל אחד שני מוטות).

[מדוע לא נשאו כלום?] אי בעית אימא משום דחשיבי, ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה (להביא אשכול משונה כזה; שהמרגלים לרעה נתכוונו, לומר: כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים וגבורים וגבוהים).

פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר לדברי רבי יהודה (שאמר לא גבהו המים אלא שנים עשר מילין כאורך מחניהם, דרך חנייתם עברו בירדן כל רחב מחניהם עברו יחד, הילכך לא היה אורך העברה אלא שנים עשר מילין) -

(סוטה לד,ב)

כחנייתן עברו, לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון (דאמר: יותר משלש מאות מיל) - בזה אחר זה עברו (איש אחר איש; נמצאו ששהו הרבה לעבור, דאי כחנייתן עברו משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך); וחד אמר בין מר ובין מר כחנייתן עברו.

מר סבר אדם קל (לרוץ כמו המים), ומר סבר מים קלים (הרבה הם קלים מן האדם).

(במדבר יג,ב) שלח לך אנשים [ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם] - אמר ריש לקיש: 'שלח לך' – מדעתך (אני איני מצוה אותך, אבל ישראל הם אומרים לך, כדכתיב (דברים א) ותקרבון אלי כולכם וגו' - אני איני מעכב על ידך), וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו (כלומר אם הקב"ה צוה - כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה) והיינו דכתיב (דברים א,כג) וייטב בעיני הדבר [ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט].

אמר ריש לקיש: 'בעיני' - ולא בעיניו של מקום.

(דברים א,כב) [ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו] ויחפרו לנו את הארץ [וישבו אתנו דבר: את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן]; אמר רבי חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו (אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח המרגלים) אלא לבושתה של ארץ ישראל: כתיב הכא 'ויחפרו לנו את הארץ' וכתיב התם (ישעיהו כד,כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' [כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד].

(במדבר יג,ד) ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור; אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו (אין אנו יודעין לדרוש) אלא אחד: (במדבר יג,יג) [למטה אשר] סתור בן מיכאל: 'סתור' - שסתר מעשיו של הקב"ה (הכחיש ועשה שונאו [של הקב"ה] בדאי), 'מיכאל' - שעשה עצמו מך (שעשה שונאו של הקב"ה מך': חלש, כדאמרינן לקמן: 'אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם').

אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר: [במדבר יג,יד: למטה נפתלי] נחבי בן ופסי: נחבי - שהחביא דבריו של הקב"ה (ולא אמרן כמות שהן), 'ופסי' - שפיסע על מדותיו של הקב"ה ('שפיסע' – דילג, שלא אמרן כאשר הם).

(במדבר יג,כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון [ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק, וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים] ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". יהושע (לא הוצרך לילך:) כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר (במדבר יג,טז) [אלה שמות האנשים, אשר שלח משה לתור את הארץ] ויקרא משה להושע בן נון "יהושע" - יה יושיעך מעצת מרגלים, והיינו דכתיב (במדבר יד,כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' [וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה] ('והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה' - והיא חברון כדכתיב (יהושע יד) ויתן את חברון לכלב; שמע מינה כלב הוא דאזיל לחברון).

(שם)'ושם אחימן ששי ותלמי וגו':

'אחימן' - מיומן שבאחיו (גבור שבהם כמו שיד הימין חשובה מן השמאל);

'ששי' - שמשים את הארץ כשחתות (שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו, וניכר שם כגומא וכשחת. ולשון 'ששי' לא פורש לנו מאי דמי לשחיתות; ונראה לשון 'עמודי שש', שהם כבדים, ומקום מעמדם ניכר).

'תלמי' - שמשים את הארץ תלמים תלמים (כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ).

דבר אחר:

אחימן בנה ענת, ששי בנה אלש, תלמי בנה תלבוש

'ילידי הענק' - שמעניקין חמה בקומתן (מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו).

'(שם) וחברון שבע שנים נבנתה' [מאי 'נבנתה'?] אילימא נבנתה ממש - אפשר אדם בונה בית לבנו קטן (כנען קטן הבנים של חם היה) קודם לבנו גדול (ומצרים שני לבנים), דכתיב (בראשית י,ו) ובני חם כוש ומצרים וגו' [ופוט וכנען], אלא שהיתה מבונה (לשון 'א?ב?נ?ה ממנה' (בראשית טז), כלומר: מיושבת בפירות) על אחד משבעה בצוען; ואין לך טרשים (סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה) בכל א"י יתר מחברון, <משום> דקברי בה שיכבי (לא גרסינן 'מאי טעמא' אלא הכי קאמר: ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ, לפיכך יחדוה לקבורת מתים), ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים שנאמר (בראשית יג,י) [וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה] כגן ה' כארץ מצרים [באכה צער], ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען דכתיב (ישעיהו ל,ד) כי היו בצוען שריו [ומלאכיו חנס יגיעו] (שריו של מלך ישראל, ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור; אלמא פרעה בצוען יתיב, ושם הולכין לבקשו), ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

וחברון טרשים הוי? והא כתיב (שמואל ב טו,ז) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו' [ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון] (אלכה נא בחברון, ואשלם הנדר שנדרתי בגשור, כדכתיב בתריה: כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור; ובחברון מאי בעי? והלא לא היה שם המזבח, כי אם בגבעון?), ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים (לעולה) מחברון (דאמר מר במסכת מנחות: 'כבשים מחברון' - אלמא ארץ מרעה היתה), ותניא: אילים ממואב כבשים מחברון?

מינה (כלומר: מתשובתך אתה מסייעני, שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ, מאחר שהיא בת טרשים, כדאמרינן בבבא מציעא בהשוכר (פ,א): ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין]): איידי דקלישא ארעא (עפר של טרשים דק וקלוש ומועט, הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם) - עבדה רעיא (מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן) ושמן קניינא (המקנה: הצאן, שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה).

(במדבר יג,כה) וישובו מתור הארץ [מקץ ארבעים יום],