מסכת סוטה ליום ה' באייר: דף כ

(סוטה כ,א)

קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא: התם אמר מחיקה מעכבא (את האונס: דכל זמן שלא נמחקה, אם אמרה 'איני שותה' - יכולה לחזור בה, ולא אנסינן לה להשקותה, אבל אם נמחקה המגילה - מערערין אותה על כרחה, ואפילו לא קירב הקומץ, דהא 'והשקה' קמא דקודם הקטרה - להכי דרשינן!), והכא אמר קומץ מעכב (את האונס: דכל כמה דלא קרב קומץ - אי אמרה 'איני שותה' - לא אנסינן לה להשקותה)!?

תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא.

איבעיא להו אמרה 'איני שותה' מחמת בריותא, וחזרה ואמרה 'שותה אני' - (לר"ע) מהו (להשקותה מרצונה)? כיון דאמרה 'איני שותה' - טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה לא מציא הדרה בה? או דילמא כיון דאמרה 'שותה אני' - גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא דאמרה?

תיקו.

אמר אבוה דשמואל: צריך שיתן (דבר) מר לתוך המים.

מ"ט דאמר קרא 'מי המרים' - שמרים כבר (קודם מחיקה; אלמא מחמת דבר אחר הם מרים, ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא, דהא מקמי מחיקה - לאו בני מיבדק נינהו).

משנה:

עד שלא נמחקה המגילה, אמרה 'איני שותה' - מגילתה נגנזת (בצדי ההיכל, דכל כתבי הקדש שאינן ראויין לקרות בהן - נגנזין שלא יתבזו), ומנחתה מתפזרת על הדשן (שהיא בעזרה, ששורפין שם פסולי קדשי קדשים ופסולי אימורים שמחיצתן לפנים מן הקלעים, כדאמרינן בשחיטת קדשים (קד,ב): שלשה 'בית הדשן' הם; דהואיל וקדשה בכלי - נשרפת בעזרה; והאי 'מתפזרת' - היינו נשרפת, כדאמר לקמן (כג,א): 'ואלו שמנחותיהם נשרפות', וקא חשיב להא: 'האומרת "איני שותה"'),

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת (דבעינן כתיבה לשמה, דכתיב 'ועשה לה הכהן': 'לה' - לשמה).

נמחקה המגילה ואמרה 'טמאה אני' - המים נשפכין (כיון דאמרה 'טמאה אני' - בדוקה ועומדת היא, ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק) ומנחתה מתפזרת על בית הדשן.

נמחקה המגילה ואמרה 'איני שותה' - מערערין אותה (דדלמא טהורה היא, ומחמת רתיתותה קאמרה) ומשקין אותה בעל כרחה.

אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין (הגידין שבלחייה נופחין ונראות כמליאה גידין, וגם בשרה נעשית שיטה שיטה של נפיחה; והכי תניא בספרי: כמין שרביטין מזורקין בה), והם אומרים 'הוציאוה שלא תטמא העזרה' (שערי נקנור או עזרת נשים, שתצא דרך שם). (ולקמיה פריך 'והא אמרינן בעלמא דשערי נקנור לא נתקדשו' וכל שכן עזרת נשים, ומת מותר ליכנס למחנה לויה!?)

אם יש לה זכות - היתה תולה לה.

יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים; מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה - תדע שהזכות תולה לה (תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה, דילפינן מ'ונקתה ונזרעה זרע': ונקתה - ע"י זכיות כדי זריעת זרע: תשעה חדשים, וי"א יותר, כדמפרש בגמרא).

ר"א[1] אומר: כל המלמד בתו תורה - <כאילו> לומדה תפלות (מפרש בגמרא).

רבי יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות (גרסינן ובגמרא מפרש מאי קאמר) מתשעה קבין ופרישות.

הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין (מפרש בגמרא שמכה את עצמו בכתלים להראות שהוא עניו וצנוע) - הרי אלו מבלי עולם.

גמרא:

א"ר יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי למד תורה אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר; כשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי: בני! מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר (סופר) אני. אמר לי: בני! הוי זהיר! שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת (כגון א' וה': אלהים אמת (ירמיהו י,י) [או יכתוב 'אלים' או יכתוב 'מת']) או תייתר אות אחת (כגון 'בראשית בראו אלהים') [ואם כותב בקנקנתום אי אפשר למחוק] - נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו!

אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו, וקנקנתום שמו (לקמן מפרש מאי תשובה היא זו).

אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? התורה אמרה 'ומחה' - כתב שיוכל למחות (ורבי ישמעאל סבר מוחקין לה מן התורה, ולא בעי כתיבה לשמה; ואפרשת סוטה לחודה קא קפיד)!

מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה (מאי קאמר ליה רבי ישמעאל דקא מהדר ליה ר"מ 'דבר אחד יש לי שעושה רושם ואינו נמחק'? מה ענין קנקנתום אצל חיסור ויתור)?

הכי קא"ל: לא מבעיא בחסירות ויתירות, דבקי אנא, אלא אפילו למיחש לזבוב: דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש (כגון דלי"ת דאחד[2]) – 'דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו' (ואינו נמחק לגמרי).

איני! והא תניא: 'אמר רבי מאיר: כשהייתי למד תורה אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר; כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי.'

קשיא שמוש אשמוש (דקאמר לעיל שימוש דר"ע קודם, ואמר הכא דר"י קודם!) קשיא אסרה אאסרה?

בשלמא שמוש אשמוש לא קשיא: מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא; כיון דלא מצי קם אליביה (על עיקרי טעמיה, שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים) - אתא לקמיה דרבי ישמעאל, וגמר גמרא (המשניות סתומות כמו שהן, כדגמיר להו מרבו ורבו מרבו); הדר אתא לקמיה דרבי עקיבא, סבר סברא (לעמוד על עיקר טעמי המשנה: מפני מה זה טמא וזה טהור, זה אסור וזה מותר, ועל מה כל דבר נסמך, ועל איזה מקרא; וזה 'תלמוד' שהיה בימי התנאים; ולהבין דבר מתוך דבר כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש: מהיכן ילמדוהו ולאיזה משנה ידמוהו); אלא 'אסרה אאסרה' קשיא!

קשיא [מדוע אין הגמרא מתרצת שר"ע סובר שבכתיבת ספר תורה לא ישים קנקנתום בפרשת סוטה, כפי שאומר תלמידו רבי מאיר להלן?].

תניא: רבי יהודה אומר: אומר היה רבי מאיר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו

(סוטה כ,ב)

חוץ מפרשת סוטה (ואפילו בספר תורה) בלבד.

רבי יעקב אומר משמו (של ר"מ): חוץ מפרשת סוטה של מקדש (של כל סוטה וסוטה).

מאי בינייהו (כלומר במאי קמיפלגי? באיזה טעמא)?

א"ר ירמיה: למחוק לה מן התורה (מפרשת סוטה שבספר תורה) איכא בינייהו (לת"ק מחקינן, לרבי יעקב לא מחקינן).

והני תנאי כי הני תנאי (דאיפלגו נמי בכתיבה לשמה), דתניא: אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחי בר יאשיה אומר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת.

אמר רב פפא: דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ת"ק התם אלא כיון דאינתיק (מכל נשים) לשום רחל (לשמה של זו) - לא הדרא מינתקא לשום לאה, אבל תורה - דסתמא כתיבה - הכי נמי דמחקינן!?

אמר רב נחמן בר יצחק (איהו נמי פריך דהני תנאי לאו כי הני תנאי ופריך לאידך גיסא ואית ליה נמי דרב פפא וה"ק): (איכא למיפרך להאי גיסא ואיכא למיפרך להאי גיסא:) דילמא לא היא: עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם אלא במגילה, דאיכתוב לשום אלות בעולם, אבל תורה - דלהתלמד כתיבה - הכי נמי דלא מחקינן.

ורבי אחי בר יאשיה לית ליה 'כתב (לה גט) לגרש את אשתו ונמלך (מלגרשה), מצאו בן עירו (ששמו כשמו והוא מאותה העיר) ואמר לו: "שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך (ובני עיר אחת אנחנו וגט זה ראוי לי תניהו לי ואגרש בו את אשתי)" - פסול לגרש בו' (דדרשינן 'לה' – לשמה, דכתיב 'וכתב לה ספר כריתות', והכא נמי כתיב 'ועשה לה הכהן')?

אמרי: התם (דברים כד,א) [כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר] וכתב לה [ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו] אמר רחמנא: בעינן כתיבה לשמה.

הכא נמי (במדבר ה,ל) [או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד את האשה לפני ה'] ועשה לה [הכהן את כל התורה הזאת]!?

- מאי 'עשייה'? – מחיקה.

אינה מספקת לשתות עד שפניה [כו']:

מני (הא דקתני דכיון ששתתה נבדקת)?

ר"ש היא , דאמר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה: דכמה דלא קרבה מנחתה (דאי לא אקרבה ברישא) לא בדקי לה מיא (לא הוה מיבדקה עד שתקרב מנחתה), דכתיב (במדבר ה,טו) [והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים; לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה, כי מנחת קנאת הוא:] מנחת זכרון מזכרת עון.

אימא סיפא: 'יש לה זכות היתה תולה לה' - אתאן לרבנן, דאי ר"ש - האמר אין זכות תולה במים המרים (במתניתין (לקמן כב,ב))!?

אמר רב חסדא: הא מני? רבי עקיבא היא, דאמר (לעיל (יט,ב)) מקריב את מנחתה ואח"כ משקה (משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה; אלמא מקרבי לה קודם שתשתה); ובזכות - סבר לה כרבנן.

והם אומרים הוציאוה וכו':

מאי טעמא? דדילמא מתה? למימרא דמת אסור במחנה לויה (בהר הבית; דהא עזרת נשים וגם שער נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה, והרי הן כשאר הר הבית)? והתניא: טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר (שמות יג,יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם] 'עמו' – במחיצתו (ובמדבר נמי היו שלש מחנות: לפנים מן הקלעים - מחנה שכינה, 'והלוים יחנו סביב למשכן העדות' (במדבר א) - זה מחנה לויה, והדגלים -שלש פרסאות - זה מחנה ישראל; ומשה היה לוי, וקאמר 'עמו')!?

אמר אביי: שמא תפרוס נדה (אגב ביעתותא דמים המרים; והנדה והזב והזבה ובעל קרי אסורים במחנה לויה, כדילפינן בפסחים בפרק אלו דברים (סז,א)).

למימרא דבעיתותא מרפיא?

אין, דכתיב (אסתר ד,ד) [ותבואינה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה] ותתחלחל המלכה מאד [ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, ולא קבל]; ואמר רב שפירסה נדה.

והא אנן תנן (נדה פ"ד מ"ז) 'חרדה מסלקת דמים'?1

פחדא (דאגה שאינה באה פתאום אלא דואגת שמא יבואו אויבים להורגה) צמית (צומת את המקור מלהוציא דם ואפי' בשעת וסתה), ביעתותא (הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה) מרפיא (הדמים פותח את המקור) (וכן באסתר שבאת לה שמועת מרדכי פתאום) (וההיא דנדה ('חרדה מסלקת דמים – נדה פ"ד מ"ז)- אדאגה איתמר, דקתני 'הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מפני שאורח בזמנו בא' רבי מאיר אומר: אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה – טהורה' [ומסביר רש"י:] אם בדקה אחרי כן ומצאתה טהורה' ולא אמר 'אורח בזמנו בא' שחרדה מסלקת את הדמים.).

יש לה זכות היתה וכו':

מני מתניתין (דקתני יש זכות תולה שלש שנים)?

לא אבא יוסי בן חנן, ולא ר"א בן יצחק איש כפר דרום, ולא רבי ישמעאל, דתניא: אם יש לה זכות תולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העובר (דדריש 'ונקתה' - ע"י זכות, כדי 'ונזרעה זרע': כשיעור שהעובר ניכר במעוברת) - דברי אבא יוסי בן חנן; ר"א בן יצחק איש כפר דרום אומר: תשעה חדשים שנאמר (במדבר ה,כח) [ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא] ונקתה ונזרעה זרע, ולהלן הוא אומר (תהלים כב,לא) זרע יעבדנו יסופר [לה' לדור] - זרע הראוי לספר (לחיות ולבא לידי סיפור שבחו של מקום); רבי ישמעאל אומר: שנים עשר חדש, ואע"פ שאין ראיה (גמורה) לדבר (דזכות תולה י"ב חודש) - זכר לדבר (ולקמן מפרש אמאי אינה ראיה) דכתיב (דניאל אמר לנבוכדנצר כשפתר לו החלום שיהא נטרד מן האנשים ולהיות עם בהמה וחיה) (דניאל ד,כד) להן מלכא (אמנם המלך) מלכי ישפר עליך (עצתי תיטב בעיניך להאמין לעצתי) וחטיך בצדקה פרוק (חטאך ע"י צדקה פדה) ועויתך במיחן ענין (ועונותיך בחנינת העניים)