מעשה בפועל: עלו אל ההר וקחו עצי זית לבניית בית המקדש!

א. כשמחפשים היכן מוזכר ר"ח אלול בגלוי בתורה שבכתב, ד"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וע"ז בנוי' התורה שבעל-פה, אזי מובא באחרונים שר"ח אלול מוזכר בנביאים האחרונים, זכרי', חגי ומלאכי.

בנבואת חגי בתחלתה נאמר ש"בחודש הששי" - שבמנין החדשים הוא חודש אלול, "ביום אחד לחודש" שזהו ב' דר"ח אלול, בא חגי ומסר נבואה לבני ישראל, ונבואה זו באה גם בכתב, וכפסק הגמרא שנבואה שנכתבה זו הוכחה שהוצרכה לדורות, אף שתוכן הנבואה סובב לכאו' על הזמן בו עלו מגלות בבל ובקשר לביהמ"ק השני.

וכך אומר חגי בנבואה - ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" לבני ישראל (נבואה שהוצרכה לדורות):

"כה אמר ה' צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת-בא עת-בית ה' להבנות" שואל הקב"ה בתמי' גדולה: איך יתכן שישנם יהודים האומרים "לא עת בא עת בית ה' להבנות", שלא עתה הוא הזמן לבניית ביהמ"ק! היתכן שיהי' כדבר הזה?!

ב. וכאמור, זוהי נבואה שהוצרכה לדורות, וכפי שאכן רואים כעת, שישנם כאלו הזקוקים להבהרה זו.

וכאשר מראים להם שכבר הובהר במילים ברורות שתהי' כזו מציאות, אכן מציאות משונה... שאומר "אחכה לו בכל יום שיבוא", אך כאשר אומרים לו שהכוונה ליום זה בפשטות - צריכים מיד לבוא ב"שטורעמדיקע נבואה" (נבואה רועשת) - היתכן שיש יהודי או יהודים האומרים: "לא עת בא עת בית ה' להבנות"!

וממשיך תיכף (בנבואה שלאח"ז), שלא מסתפקים בשאלה ותמי' לבד [שאז במילא לא כל אחד יקבל זאת, ואפילו שסוף-כל-סוף כל אחד יקבל זו נבואת ה', אבל יחשוב שבזה שקיבל יצא ידי חובתו], אלא הוא תיכף ממשיך בנבואה, שזה צריך לבוא מיד במעשים בפועל: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית"!

זאת-אומרת, שאין כוונתו לומר נבואה ודברי מוסר, ולאחר שיתקבל המוסר ישוב כל אחד אל "תחת גפנו ותחת תאנתו", ויהי' עסוק בעניינים הכי נעלים - אלא מקשרים זאת מיד עם מעשה בפועל: שיקח את רגליו, ויעתיקם ("אַוועקטראָגן") לגמרי אל ההר, למעלה ממדרגתו וממעלתו לגמרי, שהרי זהו "הר" אפילו בגשמיות העולם;

ולא רק שיעלה להר כי זה טוב ונעים ("געשמאק") לעלות למקום גבוה בגשמיות שהוא גם גבוה ברוחניות - אלא עליו לעשות מעשה בפועל: לקחת עצים, ועם זה לרדת מההר ולהתחיל לבנות את הבית!

זוהי נבואה ברורה שנאמרה ביום ראשון של חודש אלול, וציוו לכותבה כי היא הוצרכה לדורות.

מיד הי' מובן שיתעוררו על-כך שאלות והסברות: היתכן, ו"אין סומכין על הנס" וכו' -

על כן הוא תיכף ממשיך (בנבואה הבאה): "ויאמר חגי מלאך ה' (שחגי הגיע עוד פעם) במלאכות ה' לעם לאמר (בשליחות המקום, והוא אמר ומסר לעם שהקב"ה אומר) אני אתכם נאום ה'"!

מובן ופשוט אפי' לקטן שבקטנים ולפחות שבפחותים, שכאשר הקב"ה אומר "אני אתכם", והוא עולה אתם "אל ההר", לוקח יחד אתם עצים ומתחיל לבנות אתם "את הבית" – בודאי שלא שייך בזה שום מניעות ועיכובים.

ג. אלא שהיות ומשיח עדיין לא הגיע בגלוי, אסור עדיין לבנות את ביהמ"ק כיון שלא יודעים את מקומו, וזקוקים למשיח צדקנו שהוא "בנה מקדש במקומו"; אבל הענינים שקודמים לזה - "עלו ההר" ולקחת שם עצים, להכין אותם, להביאם ולשמרם שיהיו מן המוכן, והעיקר, לצאת מהגלות הפנימי - בידו הם!

שהרי הוא עולה אל ההר, ולא יוצא אל ההר וצועק שבעומדו על ההר הוא עדיין בגלות; אומרים לו: לא! אתה עולה אל ההר כיוון שהנך הולך בשליחותו של הקב"ה, כדי לקחת משם עצים ולבנות את ביהמ"ק,

רק שהקב"ה צוה אותו לא לבנות את בית המקדש בפשטות ח"ו, זאת יעשה משיח צדקנו "בנה מקדש במקומו".

קודם לכן משיח "יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) ולחזק בדקה", הוא ידאג לזה ויתמסר בעצמו ("ער וועט זיך אַליין מיט עם אפגעבן") לראות שכל יהודי ילך בדרך הוי' ע"י קיום מצוות מעשיות.

וכאשר רואים שזה קשור עם מניעות ועיכובים, אזי "ילחום מלחמת ה'" - לא נבהלים מזה, ו"אל יבוש מפני המלעיגים", ובודאי ש"(י)נצח", משום שזוהי "מלחמת ה'" כמ"ש בנבואת חגי הנ"ל "אני אתכם נאום ה'"!

ד. [..] וע"ז בא זירוז מיוחד כאמור, שכאשר מגיע החודש הששי "באחד לחודש", פותחים את הנבואה שהוצרכה לדורות, ורואים שיום זה מגלה, מעורר ומעודד ונותן כח במיוחד שיהי' "עלו ההר", ומבטל לגמרי את כל הדברים הבטלים ומבוטלים לגמרי השאלה או התמי' האם "עת בית ה' להבנות" עתה.

וכיצד מבטלים תמי' זו – עי"ז שמתעלה למעלה ממעמדו ומצבו ("עלו ההר"), וזה מתבטא אצלו במעשה בפועל "והבאתם עץ", ובזה הוא מתכונן (כמובא בנבואה) לבנין בית ה'.

ואף שאומר שם בנבואה ש"הבית הזה חרב", וע"פ הלכה הוא חרב, וכמדובר לעיל שאסור לבנותו, וכשיבוא משיח צדקנו הוא קודם "ילחום מלחמת ה'" וינצח ואח"כ "בנה מקדש במקומו", ועלינו לחכות למשיח צדקנו שהוא יבנה את ביהמ"ק.

- אבל את כל ההכנות לזה, "מעשינו ועבודתינו", הם בזמן הגלות - ולא מדובר בהכנות שבלחש, שהוא לוחש לעצמו ("שושקעט זיך אַליין") או לוחש גם לשני, ומתבייש לומר זאת בגלוי ועאכו"כ שזה יצא בגילוי ובפרסום - הרי חגי הנביא פרסם זאת בתור נביא של הקב"ה!

ואח"כ באה הגמ' ופוסקת שזוהי נבואה שהוצרכה לדורות!

ובזה ניתוסף עוד יותר – שאע"פ שנבואה זו היא חלק מהתורה, והרי "התורה היא נצחית" במשך כל השנה כולה, אך כשמגיע היום המיוחד בשנה "בחודש הששי ביום אחד לחודש", היא מודגשת במיוחד ועומדת יותר בגלוי גם באותיות הכתב והדפוס, וכמדובר באופן ש"הוצרכה לדורות".

וכיון שהנבואה היא דבר הוי' - הרי בודאי שבלשון נבואת ישעי': "לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי", עד שנמשך באופן ד"הולידה והצמיחה", ויוצאים מזה פירות ופירות עושי פירות.

צריכים רק לקוות שהוא יעמוד על זה לעלות להר, ויעשה מעשה בפועל.

וכאמור, ידע איניש בנפשי' (מה עליו לעשות), ובאם לא ידע ישאל אצל הרב המרא דאתרא, והוא יאמר לו מהי המצוה שהזמן גרמא, איזה ענין צריך להיות עכשיו במקומו ביום פלוני, "בקעה מצא וגדר בה גדר", ועאכו"כ שזה לא רק ענין של גדר אלא ענין של פועל ומצוה ברורה, עם כל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בזה מפאת פשיטות הדברים.

ה. וזוהי ג"כ ההוראה בנוגע לפועל: שלא יתביישו ויאמרו: הייתכן שפתאום מתאספים יחד בנוגע להכרזת נשיא דורנו "לאלתר לגאולה" ביחד עם "לאלתר לתשובה" - הרי נמצאים ב"הו-הא" של העולם, ובחושך כפול ומכופל של הגלות?!

ואח"כ מתחילה הקושיא הידועה: הרי הכרזה זו נאמרה לפני ארבעים שנה ועדיין לא.בא?!...

אזי כמדובר כמ"פ, אותה השאלה ישנה גם על הקיצים שאמרו גדולי ישראל, מתחיל מהאגרת הארוכה של הרמב"ם, וישנם עוד קיצים אחריו ולפניו, רש"י וכו', ויש כבר ספרים שליקטו את כל הקיצים, וכפי שהגמ' עצמה אומרת "כלו כל הקיצין", קיצין לשון רבים,

[והביאור (בקצרה):] שאז אמנם הי' זה זמן מוכשר, רק שאח"כ התערב ה"קלוגינקער" [=היצה"ר], ובמילא ניתוסף עוד בגלות,

אבל הרי "כלו כל הקיצין" (כלשון הנ"ל), ובאם אז (בזמן הגמ') הי' כן, עאכו"כ עכשיו!

ובפרט עוד כשמגיע ר"ח אלול, "בחודש הששי ביום אחד לחודש", כמדובר לעיל הרמז הנפלא, שכלל אינו רמז אלא מובא בגלוי בנבואת חגי.

ו. ויה"ר שיתחילו מההחלטה הגמורה שדברי הקב"ה בסיום וחותם הנבואה ש"אתכם אני" (כמדובר לעיל), נאמרים לכל יהודי ולכל בני ישראל, ובמילא יכולים לפעול הכל באם רק מחליטים בתוקף המתאים.

ולעשות זאת (כמדובר לעיל) באופן דשבת [..] מתוך עונג שזה כולל בתוכו גם שמחה, ובמילא פורץ את כל הגדרים, ומוסיף עוד יותר בהצלחה הן בכמות והן באיכות, והן באחישנה ובאחישנה גופא.

ובפשטות: שכל יהודי יבנה את ביהמ"ק הפנימי שלו, שזה יוסיף בזירוז בניית ביהמ"ק הכללי והמשותף לכל ישראל, ע"י הנשמה כללית ומשותפת לכל ישראל - משיח צדקנו.

ולעשות זאת בשמחה ובטוב לבב, ויפה רגע אחד קודם, ובפרט שהמלך בשדה וישנה האפשרות לילך מיד עם המלך, בלי להמתין שבועות ואפי' לא ימים (ל' רבים), לבית המקדש, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ובל' הרמב"ם "נגאלין מיד".

לחיים!

(משיחת ליל ב' דראש-חודש אלול ה'תש"מ - בלתי מוגה)