כ"ג סיון - סופרי המלך כותבים בהוראת כל יהודי

מתוך התוועדות כ"ג סיון שבת פ' שלח, מבה"ח תמוז תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג חלק ג' עמ' 1651 ואילך)

"נוסף על ההוראה הנלמדת מפרשת השבוע פ׳ שלח, ישנה גם הוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בימי החודש — בכ״ג סיון:

ישנם ספרים שבהם מלוקטים המאורעות שאירעו בכל ימי השנה — "דבר יום ביומו", ובספרים אלו מצויין (לאלו שלא היו זוכרים בלאה״כ) שהתאריך דכ״ג סיון מפורש במגילת אסתר (ח, ט): "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו".

וממשיך בכתוב אודות המאורע דיום זה: "ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש גו׳״ — לטובתם של בנ״י, בהתאם לרצונו של מרדכי.

וממשיך בכתוב: ״הרצים .. יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך גו׳", ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות .. והעיר שושן צהלה ושמחה" (לא רק היהודים אשר בשושן, אלא "העיר שושן" בכללותה), "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

והנה, מפשטות הכתובים משמע שכל זה הי׳ בכ״ג סיון — הן בנוגע לשליחותם של "הרצים", דמכיון שענין זה הי׳ צריך להעשות במהירות רבה (שלכן "הרצים יצאו מבוהלים ודחופים"), מובן שעשו זאת תיכף ומיד לאחרי כתיבת הספרים (בכ״ג סיון), והן בנוגע לבשורה אודות ענין זה, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות .. והעיר שושן צהלה ושמחה״ — שהרי לא מסתבר לומר שמרדכי עיכב את פירסום הבשורה הטובה, אלא ודאי פירסמה תיכף ומיד בכ״ג סיון.

(ואפילו אם מישהו ירצה להתעקש ולומר שהמשך המאורעות היו לאחרי כ״ג סיון — הרי: (א) מאורעות אלו היו בסמיכות לכ״ג סיון, (ב) ועיקר: ההתחלה וסיבת הדבר היתה בכ״ג סיון].

יד. והנה, כל עניני התורה (כולל סיפורי התורה) נצחיים הם. ומזה מובן, שבכ״ג סיון מידי שנה בשנה נפעל מחדש הענין המסופר בתורה אודות כ״ג סיון.

(ואע״פ שמגילת אסתר נקראת בשם "אגרת", והרי ידוע החילוק שבין ״אגרת״ ל״ספר״, ש״ספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם .. אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כללכו״׳ (תו״א קיט, א) — הרי המגילה עצמה נקראת גם בשם ספר, כמארז״ל (מגילה יט, סע״א) "מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת". ועד כדי כך, שמגילת אסתר היא א׳ מכ״ד כתבי קודש, כ״ד קישוטי כלה, היינו, שישנו צד השוה בינה לבין שאר כתבי קודש. ומזה מובן שגם הענינים דמגילת אסתר נצחיים הם].

כלומר בכ״ג סיון מידי שנה בשנה נקראים ״סופרי המלך״ — מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו, והם כותבים ״ככל אשר צוה מרדכי גו׳״ — דקאי על כאו״א מישראל, "עם מרדכי", מכיון שהנהגתו היא באופן ד״לא יכרע ולא ישתחווה", שהוא נעשה הבעה״ב המצווה מה לכתוב — "ככל אשר ציווה מרדכי".

וכל זה נפעל באופן של מהירות — "עד מהרה ירוץ דברו", כמ״ש "הרצים יצאו מבוהלים ודחופים״, ונמשך למטה מטה — בעניני ודרכי הטבע דוקא, ע״ד המסופר במגילה "וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רוכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים״ — ענינים של טבע דוקא.

[במדרשי חז״ל מצינו אמנם מציאות של רכיבה על "גמלא פרחא" (נשר), באופן נסי כוי, אבל בפשוטם של כתובים כאן מדובר אודות עניני ודרכי הטבע דוקא, כמובן].

״והימים האלה נזכרים ונעשים״ — כמבואר בכתבי האריז״ל שכאשר "נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" שוב אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה. ועד״ז בעניננו - שכאשר "נזכרים" כדבעי אודות המאורע הנ״ל שאירע בכ״ג סיון, אזי "נעשים" כל ענינים אלו מחדש.

סו. ביאור ההוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בכ״ג סיון — בנוגע לפועל:

כאשר תובעים מיהודי לעסוק בהפצת המעיינות חוצה במקום רחוק כוי, באופן של ״שלח״, כנ״ל בארוכה — יכול לטעון: מכיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, כיצד יכול להיות בטוח שיצליח בכל פעולות אלו, לכאורה, עצם היציאה לפעול במקום רחוק היא בבחי׳ הליכה למקום של סכנה, והרי אין סומכין על הנס!...

הנה על זה ישנה נתינת כח מיוחדת מהקביעות דשבת מברכים חודש תמוז בכ״ג סיון — שאז נקראים "סופרי המלך", מלכו של עולם, וכותבים "ככל אשר צוה מרדכי״, היינו, שכאו״א מישראל — ״עם מרדכי״ — נעשה בעה״ב על כללות הנהגת העולם, כך שכל הענינים נעשים בהתאם לרצונו, "ככל אשר צוה מרדכי".

כלומר: מבלי הבט על המעמד ומצב שהי׳ עד עתה — אומרת "תורת אמת" שבכ״ג סיון נפעל העניו ד״ויקראו סופרי המלך .. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו׳", עד לסיום הענין: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

וכפי שהי׳ בימים ההם — שלמרות שפל המצב שבו היו נתונים בנ״י, ועד שהי׳ מקום לטענה ש״ישנו מן המצוות", ועד כדי כך, שהי׳ ב״ד מסויים שפסק גזירה איומה על בנ״י, רחמנא ליצלן, אעפ״כ, כאשר בא התאריך דכ״ג סיון — הנה לא זו בלבד שנתבטלה הגזירה שנכתבה באגרות הראשונות [ע״ד מ״ש בפרשתנו "סלחתי כדברך״], ועד שלא נשאר ממנה רושם כלל, אלא עוד זאת, ״ויקראו סופרי המלך.. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו"׳, היינו, שנשלחו אגרות שניות שתוכנם הי׳ מן הקצה אל הקצה, באופן של אתהפכא, "אשר ישלטו היהודים גו"׳, ובאופן ש״רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

ודוקא ע״י גודל הירידה דגזירת המן כו׳ — נפעל העילוי דימי הפורים בתכלית העילוי, באופן ד״עד דלא ידע", למעלה משמחת שאר המועדים, ועד כדי כך, שלעתיד לבוא יבטלו כל המועדים חוץ מימי הפורים. וכמבואר בדרושי חסידות שהגילוי דכל המועדים יהי׳ בטל כ״שרגא בטיהרא" לגבי הגילויים שיהיו לעתיד לבוא, משא׳׳כ בנוגע לגילויים דימי הפורים, שמפני גודל העילוי שבהם, הנה לא זו

בלבד שלא יהיו בטלים כשרגא בטיהרא, אלא עוד זאת, שעל ידם יתוסף עילוי באור ד״טיהרא״, שמזה מובן גודל העילוי דימי הפורים. וכאמור — כל זה נפעל דוקא ע״י גודל הירידה כוי.

ועד״ ז מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה — שלמרות חשכת הגלות באופן דחושך כפול ומכופל, הנה בשבת מברכים חודש תמוז שחל בכ״ג סיון ישנה נתינת כח מיוחדת שכל הענינים יהיו בהתאם לרצונו שלכאו״א מישראל — "ככל אשר צוה מרדכי", ובאופן ד״ליחודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ועד ש״רבים מעמי הארץ מתייהדים גו׳״, ואלו שנשארים גוים — מקיימים את המצוות שנצטוו בני נח, באופן המתאים.

וכשם שבימי הפורים נפעל עילוי מיוחד ע״י גודל הירידה, כמו כן מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה בחשכת הגלות, שדוקא מצד גודל הירידה שצריכים ללכת ולפעול במקום רחוק דוקא, עי״ז באים לתכלית העילוי.

וכל זה נפעל כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות — בדוגמת הנס דפורים שהי׳ במעמד ומצב ד״אכתי עבדי אחשורוש אנו".

טז. ויש להוסיף בזה:

בנוגע לימי הפורים — הרי גם לפני שנתבטלה הגזירה, כאשר הי׳ מעמד ומצב ד״אנכי הסתר אסתיר פני" [שענין זה מודגש ביותר במגילת אסתר, כמארז״ל "אסתר מן התורה מניין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני גו׳"], היתה כבר אסתר בבית המלכות, וכבר היתה האפשרות לביטול הגזירה כו׳, אלא שכל זמן שבחיצוניותם היו בנ״י במעמד ומצב בלתי־רצוי (כמארז״ל (מגילה יב, א) "הם לא עשו אלא לפנים כו׳"), עדיין לא התגלה הדבר במציאות העולם באופן גלוי, עד שמצבם של בנ״י נעשה כדבעי — באופן ד״לא יכרע ולא ישתחווה״ — גם בגלוי, שאז נפעל הנס דפורים באופן גלוי, במציאות העולם, החל מכ״ג בסיון.

ועד כדי כך, שכל עיקרה של הגזירה היתה אך ורק כדי לפעול את העילוי דימי הפורים, ובלשון הגמרא (שם): "אף הקב״ה לא עשה עמהן אלא לפנים", וכמודגש גם בזה שכללות המגילה נקראת בשם "אסתר" [לא מגילת מרדכי ואסתר, ואפילו לא מגילת אסתר ומרדכי, אלא מגילת אסתר בלבד] — ע״ש "הסתר אסתיר גו"׳, כלומר, שענין ההסתר מודגש בכללות המגילה, מכיון שהסתר זה גופא כוונתו — העילוי דימי הפורים.

ועד״ז מובן בנוגע לכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה במשך זמן הגלות, שגם בעת שנעשית העבודה במקום רחוק כו׳ (באופן שישנם העלמות והסתריסכו׳) — הנה בעצם ישנו כבר אז כללות המעמד ומצב ד״ליחודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אלא שבזה גופא ישנו עילוי מיוחד הנפעל בכ״ג סיון, שאז בא הדבר באופן גלוי לעין כל: ״ויקראו סופרי המלך .. ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו"׳, ועד לכללות הענין ד״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" באופן גלוי. ועד כדי כך, שהכוונה דכללות ההסתר היא — העילוי שיבוא לאח״ז.

ומה שלא רואים זאת באופן גלוי — הרי ידוע הפתגם שמה שה״סוסים" ואפילו "בעל־העגלה" אינם יודעים אודות המציאות שאודותי׳ מדברים החכמים שיושבים בעגלה, אין זה משנה כלל את מציאות הדברים!...

ולאלו ש״תואנה הם מבקשים״ ושואלים: מכיון שבשנה זו חל כ״ג סיון ביום השגת, כיצד יכול להיות העניו ד״ויקראו סופרי המלך .. ויכתב גו׳״!! — הרי המענה לזה בפשטות: מכיון שמדובר אודות פיקוח נפש, הרי זה ענין שדוחה את השבת! ולא זו בלבד שמותר לעשות זאת ביום השבת, אלא אדרבה: "מצוה בגדול" דוקא.

וכמדובר כמ״פ בנוגע לענינים כיו״ב, שלא זו בלבד שחשיבות הענין דוחה את השבת, אלא עוד זאת, דחי׳ זו גופא היא כבודה של השבת. ובלשון חז״ל: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", שמזה מובן שענין זה גופא קשור עם קדושת השבת. ואם הדברים אמורים ביחס לשאר השבתות (כדי שישמור שבתות הרבה), הרי עאכו״כ שכן הוא בנוגע לשבת זו גופא.

יז. וזוהי כללות ההוראה הנלמדת מהקביעות דשבת מברכים תמוז בפי שלח ובכ״ג סיון — שבנוגע לכל הפעולות הקשורות עם הפצת היהדות והמעיינות חוצה (שזהו התוכן ד״שלח" והתוכן דימי הגאולה י״ב־י״ג תמוז), אין מה להתפעל מחשכת הגלות כו׳, מכיון שישנה נתינת כח מיוחדת הנפעלת ביום זה, כמ״ש "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי גו׳", ועד שנפעל הענין ד״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״ — באופן גלוי.

וכמדובר כמ״פ שע׳׳פ המבואר בלקו״ת פ׳ ברכה (צח, ב) בנוגע להשפעה דעלי׳ לרגל ביו״ט, ש״מכל רגל ויו״ט הי׳ נמשך הביטול עד הרגל הבא לאחריו״ — מובן, שכן הוא גם בנוגע לנתינת כח הקשורה עם קביעות מיוחדת, שנתינת כח זו פועלת ומשפיעה על כל הימים שלאח״ז, עד לפעם הבאה שתהיי הקביעות דשבת מברכים תמוז בפי שלח ובכ״ג סיון.

והמעשה הוא העיקר — להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים דהפצת היהדות והמעיינות חוצה, כולל ובמיוחד — עשרת המבצעים הידועים, שהם כללות התורה ומצוותי׳, וכמודגש גם בדרשת חז״ל (מגילה טז, א) עה״פ "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" [כפי שלומד בן חמש עשרה לגמרא, וכן יהודי פשוט שלומד ״עין יעקב״] — "אורה זו תורה כו׳ ויקר אלו תפילין", ש״הוקשה כל התורה כולה (מצוות שבתורה) לתפילין".

ועי״ז נפעל גם הענין ד״אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו״, ואדרבה: לכל לראש ישנו הפירוש הפשוט, ואח״כ באים שאר מדרשי חז״ל. וכמדובר כמ״פ שכל הפירושים שבתיבה אחת הם קשורים זב״ז.

ובקרוב ממש זוכים ל״מיסמך גאולה לגאולה", היינו, שמגאולת פורים (שהתחלתה בכ״ג סיון) באופן ד״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" במעמד ומצב ד״אכתי עבדי אחשורוש אנן״ — באים לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, וכאמור — באופן ד״מיסמך גאולה לגאולה", "מיד הן נגאלין".

וכל זה נפעל ע״י כללות מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, באופן ד״שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו״, ובפרט שכבר עברו ״רוב הימים״ — אריכות הגלות כו׳.

ועי״ז יוצאים מהגלות אל הגאולה העתידה, ובאים לארצנו הקדושה, וכאמור לעיל מ״ש בפרשתנו: ״בישר להם שיכנסו לארץ״ — בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.