• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ד אדר א' התשפ"ד (23.02.2024) פרשת תצוה

עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו

בקשר עם שבת פ' שופטים ודרגת הנבואה של הרבי שליט"א מלך המשיח שמתנבא ב"זה", ראינו לנכון להביא אחד ממאמרי דא"ח של הרבי שליט"א מלך המשיח שמדבר על המילה "זה" בקשר לנבואה.
עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

 "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" 

בקשם עם שבת פ' שופטים ועניין הנבואה של הרבי שליט"א מלך המשיח שמתנבא ב"זה", - "לאלתר לגאולה והנה זה מלך המשיח בא",  שהוא לשון "הנבואה העיקרית לדור זה", ראה בכתבות:  "הרב יואל כהן: הקב"ה הודיע לרבי לבשר על ביאת המשיח", וגם "לפרסם" זה המשיח" ראינו לנכון להביא אחד ממאמרי דא"ח של הרבי שליט"א מלך המשיח שמדבר על המילה "זה" בקשר לנבואה.

מאמר עם זו יצרתי להורדה PDF

= = = = = = =

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" שבת פ' ויקרא ג' ניסן, תשי"ב, לא מוגה. ספר המאמרים תשי"א-ב-ג ע' 192

עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו[1], ואיתא בגמרא[2] יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו שנאמר עם זו יצרתי (לפי גירסת העין יעקב). ובמכילתא עה"פ[3] עם זו קנית איתא שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי כו׳ ישראל נקראו קנין שנאמר עם זו קנית. וצריך להבין מהו המעלה בענין זה וזו, שאומר יבוא זה ויקבל גו׳ לעם זו, דמקודם לזה אומר יבוא אדיר יבוא ידיד יבוא טוב שכל זה הם מעלות, אבל אינו מובן אומרו יבוא זה מהו המעלה בזה. ועוד צריך להבין שהרי כל הנביאים חוץ ממשה נתנבאו בכה ולא בזה[4], אם כן, איך הוא אומר על כל ישראל זו. ועוד צריך להבין אומרו עם זו יצרתי זו ל׳ נקבה דהול״ל עם זה ל׳ זכר, כמ״ש[5] עמך הגוי הזה, ומהו אומרו עם זו יצרתי, עם זו גאלת, עם זו קנית זו לשון נקבה.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה ההפרש בין זה לכה, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה התנבא בזה, שההפרש בין זה לכה הוא דענין זה הוא כאשר יודע את הענין בדיוק בכל הפרטים. וענין כה הוא שאינו יודע את הענין בכל פרטיו בדיוק דלכן הנה כל הנביאים נתנבאו בכה שהיתה נבואתם בבתי׳ אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה להיות דמשה הי׳ גם למטה כמו שהוא באצילות[6], דבאצי׳ הוא איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד[7], ובמדרי׳ זו הי׳ משה גם למטה, ושכינה מדברת מתוך גרונו[8], הנה לכן היתה נבואתו בזה. והנה תיבת זה שייך על עניני קדושה דוקא. דבשאר הענינים אין שייך לומר עליהם זה, שאי אפשר להצביע ולהראות עליהם ולומר "זה הוא זה", מאחר שלא זה מה שרואים, לא זה הוא מהות הדבר. דמהות הדבר הוא התכלית אשר בו, וזה מה שרואים, הוא טפל בלבד להכוונה והתכלית אשר בו שהוא אמיתית מהות הדבר, כי אם בקדושה דוקא שייך לומר "זה" להיות דבקדושה הנה זה מה שרואים הוא מהות הדבר דאינו בשביל ענין אחר, כי אם תכלית היא הדבר היא לעצמו.

דהנה באמת ענין תיבת זה שייך רק לומר על עצמות ומהות א״ס ב״ה ומה שקשור איתו, דעצמות הנה הוא מציאותו מעצמותו והוא מציאות אמיתי באמת ולכן שייך לומר עליו זה להיותו מציאות אמיתי, אבל כל מה שאינו עצמות אין שייך לומר זה להיות דאינו מציאות אמיתי (לפי שלא זהו מהותו, שהרי כל מהותו הוא רק מצד העצמות).

אמנם מצד הדבקות דתורה וישראל שייך לומר גם עליהם זה, להיותם דבוקים בעצמותו כמ״ש[9] ואתם הדבקים, ולדבקה בו[10], והלכת בדרכיו", דמצד הדבקות מה שישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד[11], ועצמותו ית׳ הרי הוא מציאותו מעצמותו[12], הנה משום זה ישנו גם בישראל ענין דוגמת מציאותו מעצמותו, ושייך בהם תיבת ענין זה. אמנם להיות שהשי״ת אינו רוצה שיהי׳ נהמא דכסופא[13], כ״א שיהי׳ ע״י עבודה ושיהי׳ בחירה חפשית דוקא, לזאת הנה את זה לעומת זה עשה אלקים, שיהי׳ עוה״ז הגשמי שיהי׳ נדמה שמציאותו מעצמותו [ועד שיש בו סט"א האומרת] "לי יאורי ואני עשיתיני", אני ואפסי עוד[14]. והנה באמת גם הסט״א יודעת אשר אין עוד מלבדו, אבל ניתן לה רשות כדי לבלבל האדם ולפתותו דמשום זה הנה כל הרוצה לטעות יכול לטעות ולדמות שמציאותו מעצמותו. והכוונה בזה היא דע״י שיעמדו בנסיון כו׳ על ידי זה יוגדל השכר כמשל הזונה שבזהר פ׳ תרומה[15] דע״י פיתוי הזונה ומ״מ הנה בן המלך עומד בנסיון שעי״ז יגדיל את שכרו. והכוונה בהגדלת השכר היא שיהי׳ שכר היותר גדול, דשכר כזה שאפשר להיות שכר יותר גדול ממנו אין זה ענין יגדיל את שכרו וזה אינו השכר האמיתי. כי אם הכוונה בהגדלת השכר היא שכר כזה שאין למעלה ממנו, והוא מה שמתקשר בהעצמות, לא רק אורות וגילויים כי אם שמתקשר בהעצמות, ענין גדול הוי׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו[16] דדוקא ע״י שעומד בנסיון שאינו מתפעל מבחי׳ זה דסט״א, על ידי זה הוא מתקשר בעצמות דלכן נקראים עם זו.

והנה ההתקשרות היא ע״י משה, דמשה הוא בבחי׳ זה, כמ״ש[17] כי זה משה האיש, שהוא המקשר את ישראל וממשיך בהם בחי׳ זה, המשה הוא המקשר עולמות ונשמות באלקות. ואתפשטותא דמשה בכל דרא[18] שהם ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור[19] שהם המקשרים את ישראל בהעצמות וממשיכים בהם בחי׳ זה, כמבואר בתניא[20] בארוכה דגם עמי הארץ הנה ע״י התקשרותם בראשי אלפי ישראל שבדורם וגם הפושעים ומורדים כו׳ הנה הם מתקשרים במוח האב. וזהו מה שארז״ל יבוא זה[21] בחי׳ "כי זה משה האיש"[22], ויקבל זאת בחי׳ זאת התורה, מזה בחי׳ זה[23] אלי ואנוהו, לזו לבחי׳ עם זו, להיות דמשה הוא המקשר וממשיך בחי׳ זה בישראל. וזהו עם זו יצרתי לי דישראל ע"י קיום התורה ומצוות, וע״י ההתקשרות במשה עי״ז הם בבחי׳ זה.

ומה שאומר עם זו ל׳ נקבה. דהנה ההתקשרות בעצמותו ית׳ ע״י לימוד התורה וקיום המצות הוא דוקא כאשר קיום התומ״צ אינו מצד טעם ודעת ואין בזה שום הרגש, דכאשר יש בזה הרגש וטו״ד איזה הרגש שיהי׳ גם הרגש דקדושה, הנה ע״י קיום התומ"צ באופן זה אינו מקושר בהעצמות מאחר שיש כאן איזה דבר מחוץ וחיצוני לעצמות, כמבואר בתניא[24] דגם אם הוא עובד הוי׳ באהבה ובאהבה רבה בתענוגים מ״מ הוא בבחי׳ יש מי שאוהב[25], ומכיון שאז ישנו ענין שחיצוני לעצמות, הנה אז אינו מתקשר בעצמות. וההתקשרות בעצמותו ע"י לימוד התורה וקיום המצות הוא דוקא כאשר קיום התומ״צ שלו הוא לא מצד הטעם ודעת, ולא מצד ההרגש ואין לו שום פניות בלימוד התורה וקיום המצוות, גם פניות כאלו שימשכו ויוציאו אותו מקליפות וממצבו הרע, כי אם קיום התומ״צ שלו הוא בקבלת עול שאין נוגע לו שום דבר, ורוצה לקיים את רצון העליון. והקבלת עול שלו מתבטאת בזה שאצלו הנה קַלוֹת שֶׁבַּקַלוֹת וחמורות שבחמורות שווין[26], היינו דהגם אשר ישנם ענינים כאלה שהם קַלוֹת שֶׁבַּקַלוֹת אצלו שאין זה נוגע לו כל כך, וישנם ענינים שהם אצלו חמורות שבחמורות, וואס שמושכים ומוציאים משאול תחתית, מכל מקום, הנה קַלוֹת שֶׁבַּקַלוֹת וחמורות שבחמורות שווין. להיות דזה מה שמקיים את המצות אינו מצד טועם ודעת כי אם בקבלת עול. שהוא רוצה לקיים את רצון העליון, וברצון אין חלוקים דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות. דהנה הרצון חלוק מכל הכחות פנימיים דבל הכחות פנימיים גם כח השכל שהוא המעולה שבכחות פנימיים הנה יש בזה התחלקות, דבשכל כאשר הוא מקיים פרט א׳ הנה הפרט הזה יש לו, משא״כ ברצון אם הוא אינו מקיים פרט א׳ חסר לו כל עניץ הרצון, דהרצון הוא אחת משתי אלה: או שמקיים את כל פרטי הרצון ואז הוא משלים את הרצון, ואם חסר פרט א׳ במילוי הרצון גם פרט קל, חסר כל ענינו. והטעם בזה הוא להיות שהרצון הוא כח מקיף, והמקיף העליון שאינו קשור בענינים הפנימיים, דמשום זה הנה, ברצון - אם הוא חסר גם פרט קל, חסר כל ענינו. דברצון אין החלוקים דקלות שבקלות וחמורות שבחמורות.

ולהיות שהוא רוצה לקיים את רצון העליון, אין נוגע לו אם הוא קלות שבקלות אם הוא חמורות שבחמורות, להיות שקיום המצות שלו אינו על פי טעם ודעת, כי אם בקבלת עול כמו עבד פשוט, או במדרי׳ יותר עליונה והוא בחי׳ בן שהוא עבד, וכמו שנתבאר[27] במעלת בן שהוא עבד על בחי׳ עבד, דהעבד הוא רק ממלא את רצון האדון אבל אינו מרגיש את הרצון ואינו יודע מה טעמו, מה שאין כן בחי׳ בן שהוא מרגיש את הרצון ויודע את טעם הרצון ומ״מ הנה קיומו הוא לא מצד הטעם, כי אם בכדי להשלים את רצון האדון, דעל ידי קיום התומ״צ בקב״ע דוקא הוא מתקשר בהעצמות. וזהו מה שאומר זו ל׳ נקבה להיות דכל ענינו הוא שהוא כלי קבול ועובד עבודתו בקב״ע, דעי״ז דוקא הוא בבחי׳ זה שהוא מתקשר עם העצמות.

וזהו ג״כ אומרו עם זו גו׳ תהלתי יספרו. דדוקא ע״י בחי׳ זו ל׳ נקבה - ענין קבלת עול, אפשר להיות תהלתי יספרו מתאים לפי הכוונה. דכאשר עבודתו היא עפ״י טעם ודעת, הרי מאן דמחווי במחוג קדם מלכא כו׳[28] ומבואר בזה דגם בעבודה כאשר עובד את הוי׳ באהבה ויראה ובאהבה רבה בתענוגים, מ"מ צריך להתבונן שעומד לפני המלך ועבודתו היא בבחי׳ ישות. יש מי שאוהב. דאף שהישות שלו היא בזה שהוא בבחי׳ יש מי שאוהב, אבל מ״מ הרי הוא בבחי׳ יש. ואם כן, הרי מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו׳. אבל כאשר עבודתו היא בקב״ע דזהו "עם זו", אז הוא "תהלתי יספרו", שמספר תהלתו לפי הכוונה והוא בבחי׳ "זה" שהוא מתקשר עם העצמות.

וזהו אומרו עם זו דגם בחי׳ עם. שתיבת עם מורה על פחיתת המדרי׳, מ״מ ע״י בחי׳ זו שהוא קב״ע מתקשרים עם העצמות והם בבתי׳ "זה". דאף שכל הנביאים נתנבאו בכה אבל כל זה הוא שמדובר כאשר מחזיקים במדריגה. דבמדריגה, הנה גם מדריגת הנביאים אשר רוח הוי׳ דבר בם ומלתו על לשונם[29], מכל מקום, הוא רק בבחי׳ "כה", אבל מצד העבודה דקבלת עול, הנה גם בחי׳ עם הם בבחי׳ זה. דמצד קב״ע הגדול שבגדולים ופשוט שבפשוטים שוים, שזה מתבטא בכך שבקבלת עול הנה קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שווין, דעל ידי קבלת עול דוקא ממשיכים בחי׳ זה שמקשר לא רק באורות וגילוים כ״א בהעצמות.

אמנם כל זה הוא עכשיו, דגם בגלות מצרים וקריעת ים סוף, שראתה[30] שפחה על הים מה שלא ראה אבי הנביאים ורבם של נביאים, מ״מ הוא רק "זה" פעם אחת, "זה א־לי ואנוהו", אבל לעתיד בימות המשיח ותחיית המתים יהי׳ ב״פ זה[31] כמ״ש[32] "הנה אלקינו זה קוינו לו גו׳ זה ה׳ קוינו לו", ומפרש בעל ההילולא[33] במאמר[34] דהכוונה בענין ב״פ זה הוא ענין זעיר אנפין ועתיקא קדישא, דזעיר הו״ע צמצום, דעכשיו הוא רק זה פעם אחת שהו״ע צמצום, דאף שהוא זה בגילוי מ״מ הוא רק בהשגה ולא בראי׳ במוחש, דלכן הנה גם כקי״ס שאמרו זה א־לי ואנוהו ואי׳ במדרש שראתה שפחה על הים כו׳ מ״מ הרי הי׳ י״ב דרכים להי״ב שבטים שכל שבט הי׳ לו דרך בפני עצמו, ואף דכתיב משה ובני ישראל בוא״ו המחבר, מ״מ היו חילוקים.

דעכשיו הנה הגילוי הוא רק בהשגה ולא במוחש שאין זה שייך להחושים הגשמיים ראי׳ שבעין שמיעה שבאוזן ריח שבחוטם ודבור שבפה. אבל לעתיד יהי׳ ב״פ זה היינו שהגילוי יהי׳ במוחש, דזהו״ע ב״פ זה דלא רק שיהי׳ זה אלקינו שיהי׳ זה בשם אלקים שהו״ע צמצום, כ״א זה הוי׳ דגם בהוי׳ יהי׳ זה, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ ועוד יותר שיהי׳ זה בהוי׳ שאין בו נקודות היינו שהוא למעלה מנקודות, דלעתיד יהי׳ הגילוי במוחש שכל אחד יַרְאֶה באצבעו הגשמי ויאמר זה הוי׳, שהוא זה דאריך וזה דעתיק. שכ״ז יהי׳ לעתיד במהרה בימינו שיהי׳ גאולת מצרים בגשמיות ובמילא יהי׳ גאולת מצרים ברוחניות (שירידת הנשמה בגוף הו״ע גלות מצרים ברוחניות), שזה יהי׳ במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו שאז הנה וראו[35] כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דבר[36].



[1] ישעי׳ מג. כא (הפטרה דש״פ ויקרא). — לכללות מאמר זה ראה ד״ה ויבא משה תרנ״ד (י״ל בקונטרס כס״עקה״ת, תשי״ז) סה״מ תרנ״ד ע׳ קע ואילך.

[2] מנחות נג, ב.

[3] בשלח טו, טז.

[4] ספרי ופרש״י עה״פ מטות ל, ב.

[5] תשא לג, יג

[6] לקו"ת נצבים ת"מט ב. ועוד.

[7] תקו״ז בהקדמה (ג. ב). אגה״ק ס״כ.

[8] ראה זהר ח"ג ז, א. ועוד.

[9] ואתחנן, ד', ד.

[10] עקב יא, כב. נצבים ל, כ.

[11] תבוא כח, ט.

[12] ראה ביאוה״ז בשלח מג. ג. ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ד. ועוד.

[13] ראה לקו״ת צו ז. ריש ע״ד.

[14] ישעי׳ מז. ח. — ראה בכ״ז תניא פכ״ב (כח, א). פכ״ד (כט, סע״ב ואילך). לקו״ש חכ״א ע׳ 40 ואילך.

[15] קסג, א. הובא בתניא ספ״ט. ספכ״ט.

[16] תהלים מח, ב.

[17] תשא לב, א. שם כג.

[18] תקו"ז תס"ט.

[19] תניא רפמ"ב ועוד.

[20] פ"ב.

[21] מנחות נג. ב.

[22] הערה 17 כנ"ל

[23] בשלח ט"ו ב.

[24] פל"ה. פל"ז.

[25] תו״א הוספות קיד, ד. ועוד.

[26] תנחומא עקב ב. וראה בארוכה לקו״ש ח״ד ס״ע 1191 ואילך. שיחת ש״פ מטו״מ תשמ״ז (י״ל בקונטרס בפ״ע — קה״ת, תשמ״ז).

[27] ד"ה באתי לגני תשי"ב פ"ד.

[28] ראה חגיגה ה, ב.

[29] על פי שמואל ב, כג ב.

[30] ראה מכילתא ופרש״י בשלח טו, כ.

[31] שמו"ר ספכ"ג.

[32] ישעי' כה, ט.

[33] המאמר נאמר למחרת ב' ניסן.

[34] ד״ה ויבא משה תרנ״ד (שבהערה 1) — סה״מ תרנ״ד ע׳ קנד.

[35] ישעי׳ מ, ה.

[36] השמטה: כל ההתהוות היא בשביל עם זו יצרת. היינו שהיצרת הוא בשביל עם זו, והעם זו הוא כדי שתהלתי יספרו.

הערבים יעזבו את השדות והבתים ליהודים

כנס לעידוד ההתיישבות בעזה? שורה של טעויות!

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...