הערבים יעזבו את השדות והבתים ליהודים

‏הערבים יעזבו את השדות והבתים ליהודים

בכ״ה בסיון התנהל הוויכוח של גביהא בן פסיסא עם הישמעאלים הכנענים והמצרים אצל אלכסנדר מוקדון, שבסופו "הניחו בתיהם כשהיו מלאים שדותיהם כשהן זרועות כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם", כן תהיה לנו.

(התוועדויות תשמ"ב חלק ג', עמ' 1686 ואילך):

"ומובן, שיש בזה הוראה בעבודת ה׳ - כתורת הבעש״ט שכל דבר שיהודי רואה ושומע בעולם הרי זה הוראה בעבודת ה׳, ועאכו״ב כאשר מדובר אודות ענין הקשור עם קביעות השגה, שזהו ענין ע״פ תורה, כדלקמן.

‏בספרים המציינים את המאורעות שאירעו בבל יום ויום, על הסדר דכל ימות השנה (״דבר יום ביומו״) - מובא סיפור שאירע בכ״ה סיון, ע״פ המבואר במגילת תענית (פ״ג).

ובהקדים:

סיפור זה מובא גם במסכת סנהדרין (צא, א), אבל שם נאמר שסיפור זה אירע בכ״ד בניסן.

והנה, כאשר רוצים לתווך בין ב׳ מקומות אלו ולומר שאין מחלוקת בדבר - מסתבר יותר לתקן את הגירסא שבגמרא ע״פ הגירסא שבמגילת תענית, היינו, שגם בגמרא צריך להיות התאריך דכ״ה סיון (ולא כ״ד ניסן).

[ישנם כאלו שבודאי יתעקשו לומר שיש מחלוקת בדבר, כי הם "בעלי מחלוקת״, ולכן גורמים הם למחלוקת בכל דבר - בחוג משפחתם, בחוג תלמידיהם וכו', ועד שרוצים לעשות מחלוקת גם בתורה! הוא יודע אמנם שעל תורה נאמר "דרכי׳ דרכי נועם וכל נתיבותי׳ שלום", אבל אעפ״כ, היות שהוא מחזיק את עצמו כ״בעל־הבית" על התורה (שהתורה היא "תורתו"), הרי הוא גורם מחלוקת בתורה. וכשם שיודע שהתורה מצוה על "אהבת ישראל", ואעפ״כ הנהגתו היא באופן הפכי!

אבל אעפ״כ, אפילו אם ירצו לומר שישנה מחלוקת בין הגמרא למגילת תענית - הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ובמגילת תענית מפורש שמאורע זה הי׳ בכ״ה סיון].

וטעם הדבר: כאשר מתקנים את הגירסא שבגמרא בהתאם לגירסא שבמגילת תענית - הרי התיקון מתבטא בשינוי ב׳ תיבות בלבד: כ״ה במקום כ״ד, וסיון במקום ניסן (ובפרט שבב׳ התיבות סיון וניסן ישנם ג׳ האותיות ס׳ י׳ ן׳, כך שהתיקון אינו גדול כל כך). משא״ב אם רוצים לתקן את הגירסא שבמגילת תענית בהתאם לגירסא שבגמרא - הרי נוסף לזה שצריכים לשנות מכ״ה סיון לכ״ד ניסן, צריכים לשנות גם את המקום שבו מובא סיפור זה, כי הסדר דמגילת תענית הוא - שבפרק ראשון מדובר אודות חודש ניסן, בפרק שני אודות חודש אייר, ובפרק שלישי אודות חודש סיון, ועפ״ז - אם נאמר שהגירסא הנכונה היא כגירסת הגמרא, היו צריכים לכתוב סיפור זה בפרק ראשון דמגילת תענית (ולא בפרק שלישי). ולכן, מסתבר יותר לתקן את הגירסא שבגמרא ע״פ הגירסא שבמגילת תענית - כ"ה בסיון.

במגילת תענית מובא סיפור שאירע בכ״ה סיון - בזמנו של אלכסנדרוס מוקדון, בזמן בית שני.

זאת אומרת, שמאורע זה (כדלקמן) הי׳ בזמן שמעמדם ומצבם של בנ״י לא הי׳ באופן דגאולה שלימה - כי בזמן בית שני היו בנ״י במעמד ומצב נמוך יותר מאשר בזמן בית ראשון, כשם שבית שני הי׳ למטה מבית ראשון, שהרי בבית שני חסרו חמשה דברים, ולכן נאמר בו ״ואכבד״ - חסר ה׳ (יומא כא, ב).

ויתירה מזו: איתא בספרי קבלה שבזמן בית שני היתה ספירת המלכות במעמד ומצב נמוך יותר ממעמדה ומצבה במשך שבעים שנה דגלות בבל.

ואלו השואלים - היכן המקור לזה בנגלה דתורה?! - מפורש בגמרא (סוטה מח, ב) "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל", והרי "מלאכי זה עזרא" (מגילה טו, א), שהי׳ בהתחלת בית שני. ומזה מובן שזמן בית שני הי׳ במעמד ומצב נמוך יותר משבעים שנה דגלות בבל - כי בכל שבעים שנה דגלות בבל היתה נבואה בישראל (נביאים אחרונים עכ״פ), משא״ב בזמן בית שני, שרק בתחלתו הי׳ מלאכי (עזרא), מהנביאים האחרונים (ראה לקו״ש ח״ד עי 1076 הע׳ 6).

והנה, כשם שסיפור זה אירע כאשר בנ״י לא היו במעמד ומצב דגאולה שלימה, מובן, שסיפור זה שייך גם לימינו אלו, כאשר נמצאים בחשכת הגלות.

ובפרט שסיפור זה שייך במיוחד לימינו אלו, ועד שאין כל צורך לבאר מהי ההוראה הנלמדת מסיפור זה בנוגע לימינו אלו, כי הדבר מובן מעצמו, כדלקמן.

 תוכן הסיפור הוא:

"בכ׳׳ה בי׳ (בסיון) איתנטלו דימסנאי (עוררין בעלי חמס שהיו רוצים ליטול חלק) מיהודה ומירושלים. כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות, כנענים ומצרים, אמרו מי ילך וידון עמהם, אמר להם גביהא בן פסיסא . . אני אלך ואדון עמהם . . אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם.

אמרו ישמעאלים כתוב בתורה ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואנו מזרעו של אברהם, שישמעאל בן אברהם, ונחלוק עמכם. השיב להם גביהא בן פסיסא: כתוב בתורה ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וכתוב בתורה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ברחו להם.

ועוד באו כנענים ואמרו ארץ כנען שלנו הוא, שכן כתוב בתורה ארץ כנען לגבולותי׳. אמר להם גביהא בן פסיסא: וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגר, עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי, ולא עוד אלא שיש לכם שנים הרבה שלא עבדתם אותנו. אמר להם אלכסנדרוס: תשובה נצחת השיב אתכם, אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב, ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן ג׳ ימים. הלכו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו בתיהם כשהיו מלאים שדותיהם כשהן זרועות כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם. תנא אותו שנה שביעית היתה, ועשו אותו היום יום טוב.

באו המצרים ואמרו מתורתם אנו מביאין עליהם ראי׳, שנאמר ושאלה אשה משכנתה וגו', ס׳ ריבוא אנשים יצאו מאצלינו כולם טעונין כסף וזהב, שכן כתוב בתורתם וינצלו את מצרים, יתנו לנו כספינו וזהבנו. אמר להם גביהא בן פסיסא: כלום אתם מביאין ראי׳ אלא מן התורה, כתוב בתורה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, ס׳ ריבוא היו אבותינו והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה חנם בלא שכר, ראו כמה פעולתינו לנו לכל יום ויום סלע לכל א׳ וא׳ ביום, ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיע למאת שנה עד שהיתה כל מצרים שלהם, הלכו משם בבושת פנים".

והנה, בכ״ה בסיון התנהל הוויכוח של גביהא בן פסיסא עם הישמעאלים הכנענים והמצרים. ומאחר שהם בקשו "תן לנו זמן ג׳ ימים", ורק בסוף ג׳ הימים, כאשר ראו שאין להם תשובה, אזי "הניחו בתיהם כשהיו מלאין כו׳ הלכו וברחו להם״ - מובן, שבריחתם בפועל היתה בכ"ח סיון (לאחרי סיום ג׳ ימים - כ״ו, כ״ז וכ״ח סיון).

מסיפור הנ״ל רואים שכאשר יהודי מדבר עם אוה״ע באופן המתאים, היינו, שהוא אומר להם בפשטות ובתמימות שכך וכך כתוב בתורה (ב״בייבל״ - כפי שזה נקרא בלשונם) - הנה אפילו כאשר הדברים נאמרים ע״י יהודי פשוט ביותר, ואפילו יהודי "גבן" (כגביהא בן פסיסא), אעפ״כ, מאחר שדבריו הם דברי התורה, הרי הדברים פועלים פעולתם.

ומובן, שזוהי גם טובתם של אוה״ע - כי כאשר הם הולכים ובורחים להם (כבסיפור הנ״ל), אינם ניזוקים כלל, אלא הם נשארים שלמים בגופם ונפשם, מאחר שהם מתנהגים באופן המתאים אליהם.

ולא זו בלבד שהם הולכים ובורחים להם (ובמילא אין צורך להלחם עמהם), אלא הם עוד משאירים בתים מלאים שדות זרועות וכרמים נטועים - בדוגמת אופן ההנהגה דאוהבים, ולא בשונאים, שגם כאשר נאלצים לברוח, שוברים והורסים הם את הכל, כדי שהשונא לא יוכל להנות מדברים אלו.

וההוראה מזה בנוגע לימינו אלו - פשוטה וברורה, ואין צורך לפרט זאת!

והנה, הוראה זו מודגשת בכ״ח סיון מידי שנה בשנה, וביתר הדגשה - בקביעות שנה זו, כאשר כ״ח סיון חל בשבת מברכים חודש תמוז (חודש הגאולה), ובפרט כאשר נמצאים ביום השבת לאחרי חצות - "רעוא דרעוין".

ויה״ר שגם כאשר נמצאים בימי הגלות האחרונים, יעמדו בנ״י בתוקף המתאים ע״פ התורה, ויחזיקו בכל שטחי ארץ ישראל שניתנו להם ע״י הקב״ה, ועד שגם אוה״ע יכריזו ששטחים אלו שייכים לבנ״י, ולכן מסייעים הם לבנ״י בענין זה, ע״ד ובדוגמת היעוד דלעתיד לבוא - "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

ובקרוב ממש זוכים לשלימות כל ארץ ישראל לגבולותי׳, כולל - "כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך", ארץ קני קניזי וקדמוני, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שהוא ינצח את כל האומות שמסביבו - כפס״ד הרמב״ם בסוף הלכות מלכים (כפי שנדפסו כבר השמטות ה״צענזור"), ולאח״ז - יבנה ביהמ״ק במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, שאז "הרי זה משיח ודאי", "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד".

וכל זה נפעל ע״י מעשינו ועבודתנו, שעי״ז מאירים את העולם באור התורה ומצוותי׳, וממהרים את קיום היעוד ״קץ שם לחושך״ - בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו".

(התוועדויות תשמ"ב חלק ג', עמ' 1686 ואילך)