בשנת תשל"ב - 1972, לאחר מאבק ממושך, הורשיתי לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל, הייתי הפרופסור הראשון שזכה לצאת מברית המועצות.
זמן קצר אחר-כך הגעתי לניו יורק והיתה לי הזכות להתקבל אצל הרבי שליט"א מלך המשיח לפגישה אישית - "יחידות".
לא אשכח לעולם את אותו לילה חורפי. ברגע שנכנסתי למשרדו הצנוע, הוא נעץ בי מבט, והרגשתי שליבי ונשמתי ממש נמסים בתוך שמחה, אהבה, הגנה, רצינות וחכמה שקרנו מעיניו הכחולות.
מאוחר יותר למדתי לדעת שעיניו חודרות לפעמים לפני ולפנים, תוך שהן גורמות לבן שיחו להרגיש במלוא עוצמתה את תשומת הלב המוחלטת שהוא זוכה לה באותו רגע מהרבי שליט"א מלך המשיח. לעיתים נוצצות עיניו באלף חיוכים. הוא החל לדבר איתי כאילו היינו מכרים ותיקים.
הרבי שליט"א מלך המשיח ידע עד לפרטים הקטנים ביותר כל מה שקשור לחיינו ברוסיה. הוא ידע כל פרט שקשור אלי ולבני משפחתי.
הוא ביקש לשמוע עוד על עשרות משפחות אחרות המפוזרות על פני אדמת רוסיה; הוא ידע את שמותיהם, גיליהם, תחום עיסוקם ומקור דאגותיהם של כל אחד מבני המשפחות הללו. ואז החל לשוחח על הבעיות הכלליות הקשורות במתן חינוך יהודי ועל ענייני תורה ומדע, ואחר כך על החדשות האחרונות מישראל.
לבסוף הוא התמקד בשאלות שנגעו אלי באופן אישי - על התוכניות שהיו לי ועל ההישגים האחרונים ביותר בתחום הפיסיקה.
מה מייחד את הרבי שליט"א מלך המשיח מראשי מדינות, מנהיגים פוליטיים, סופרים ועוד הרבה אנשים חשובים אחרים? האם זה הידע ה'אנציקלופדי' שלו בכל חלקי התורה, ולהבדיל גם במדעים על כל תחומיהם? ידע זה אכן בלתי רגיל, אבל לא זה העיקר, האם זה כח הזיכרון המופלא שלו? לאו דוקא!
אט אט התחלתי להבין כי הדבר המייחד את הרבי שליט"א מלך המשיח יותר מכל אדם אחר היא חוכמתו המופלאה, הארוגה מידע אינסופי של התורה בשילוב אהבת ישראל פשוטה וללא תנאי לכל יהודי באשר הוא, ללא נגיעה אישית כלשהי.
הבנתי שלהבדיל מכל אדם אחר, שבמקרה הטוב דואג לזולתו אבל תמיד שומר על פסת חיים פרטית לעצמו ולמען ענייניו האישיים - ה"עניינים הפרטיים" של הרבי שליט"א מלך המשיח היו אך ורק הדאגות שהביאו אל חדרו מבקרים שבאו לראותו.
כאשר הבטתי שוב אל תוך העיניים האלה, שאת עומקן אין לתאר, עלתה מאליה התשובה האמיתית: עמד לפני האב של כולנו! אב רחום, אב חכם, אב לא אנוכי.
הרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים. נקודה.
נרים , ג' טבת התשפ"ד, 01:54
מתי נכתב המאמר.עד כמה שאני מבינה , פרופ' ברנובר חלה לפני 20 שנה, נזקק לטיפול ממושך וכבר לחיות בני יורק.