הכוח לחבר את ההפכים השונים

השבת אנו קוראים את פרשת שקלים, בה מצווה הקדוש ברוך הוא לכל יהודי לתת את מחצית השקל.

מחצית השקל אינה עוד תרומה למשכן, אלא היא מצווה שבה כל יהודי, מהעשיר הגדול ביותר ועד הדל שבדלים, מצוּוה לתת סכום של מחצית השקל "בעד כופר נפשו", לא פחות ולא יותר.

חז"ל מספרים לנו, שמשה רבינו, בדרגתו הנעלית, עמד מול הציווי הזה בתמיהה עצומה: כיצד ייתכן שמטבע ממתכת גשמית, יכולה להוות פדיון וכפרה לנפש?

הנשמה היא הרי "חלק אלוקה ממעל ממש", ואילו הכסף מייצג את הרובד הנמוך והמגושם ביותר של העולם הזה. הפער בין החומר הנחות לבין מעלתה העצומה של הנפש הוא רחוק כל כך, שמשה רבינו לא הצליח להבין כיצד מחצית השקל תכפר על הנפש.

המענה האלוקי לתמיהה זו הגיע בדמות חיזיון מופלא: הקב"ה הראה למשה "מטבע של אש" מתחת לכיסא הכבוד ואמר לו "זה יתנו".

מטבע של אש

יש להבין, מדוע היה צורך להראות למשה דווקא מטבע של אש? הרי המטבעות שהביאו בני ישראל בפועל היו עשויים מכסף גשמי, ולא מאש בוערת.

התשובה טמונה במהותה של האש. מבין כל ארבעת יסודות העולם - אש, מים, רוח ועפר - האש מבטאת את הכמיהה והרצון לעלות למעלה.

טבעה של האש הוא לשאוף תמיד להתנתק מהפתילה ולנסות להיכלל במקורה. הקדוש ברוך הוא גילה למשה שבמצוות מחצית השקל המטבע הגשמי אינו נשאר כסף דומם, אלא הוא מקבל את התכונה של האש.

בחיות ובהתלהבות

כאשר יהודי נותן צדקה בחיות ובהתלהבות, הוא מחדיר בתוך המעשה הגשמי כוח רוחני של התעלות, עד שהחומר עצמו הופך ל"אש" המסוגלת לפדות את נפשו של היהודי.

כיצד באמת שני הפכים - חומר גשמי ומוגבל ואש רוחנית - יכולים להתאחד במעשה אחד?

התשובה היא שאכן היכולת לחבר הפכים אינה נמצאת בכוחו של האדם משום שהוא נברא מוגבל, ואפילו לא בכוחם של המלאכים, כי אם רק בכוח עצמותו של הקב"ה. רק הקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה מכל מושג, וכל הגדרה של "רוחני" ו"גשמי", הוא היחיד שיכול להחדיר אינסופיות לתוך מטבע גשמי.

להעלות את הגשמי

מכאן עולה הוראה נצחית לכל אחד ואחת. לעיתים אפשר להרגיש שעבודת השם שלנו היא "גשמית" מדי - עוד מעשה פשוט, עוד מטבע, עוד סיוע פיזי לאדם אחר. מצוות מחצית השקל באה ללמדנו שהמטבע צריך להיות "מטבע של אש". כל מעשה גשמי, כשנעשה בחום ובהתלהבות, הופך להיות "מטבע של אש", וכלי להשראת הקדושה פה למטה.

הכסף שנתנו בני ישראל לא היה רק לצורך כפרה, אלא הוא שימש לבניית ה"אדנים" - היסודות עליהם עמד המשכן כולו. מכך אנחנו למדים שדווקא המעשים הפשוטים והגשמיים ביותר, כשהם נעשים מתוך "אש" פנימית, הם אלו המהווים את הבסיס למשכן כולו - ובענייננו: הבסיס לקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.

על ידי החום וההתלהבות הפנימית בקיום המצוות, אנחנו מקיימים את הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" בתוך המקדש הפרטי שבקרבו של כל יהודי, שבוער באש של קדושה שאינה נכבית לעולם, עד לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת משפטים-שקלים תשמ"ה)