המצווה שמחברת את כולם

שתי פעמים נכתבו צמד המילים "ביום הראשון" ביחס לחג הסוכות. האחד הוא על החובה לשבות ממלאכה ביום טוב: "ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו", והשני על מצוות ארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר...".

על כפילות זו אומרת הגמרא שבשכר פעמיים "ראשון" אלו, זוכים לבניין בית המקדש ולשמו של משיח הנקראים ראשון. על בית המקדש נאמר "מראשון מקום מקדשנו", ועל שמו של משיח נאמר "ראשון לציון הנה הנם".

המהרש"א (ממפרשי הגמרא) מבאר את הקשר בין הדברים ואומר שבזכות השביתה ממלאכה בחג הסוכות זוכים לבית המקדש הנקרא גם כן סוכות - "ויהי בשלם סוכו", ובזכות השמחה בנטילת ארבעת המינים זוכים לשמחת הגאולה בימות המשיח, ששמו הוא מנחם, שבא לנחם את עם ישראל.

קשר למשיח

דברי המהרש"א טעונים הסבר: באם הקשר בין סוכות ובית המקדש הוא בגלל הפסוק "ויהי בשלם סוכו", למה מדגישה הגמרא דווקא את השביתה ממלאכה ביום הראשון, ולא את הישיבה בסוכה במשך כל החג? כמו כן, באם זוכים ל"שמו של משיח" בשביל השמחה, מדוע הדגש הוא רק על מצוות ארבעת המינים ביום הראשון, ולא על המצווה "ושמחת בחגך", לשמוח במשך כל ימי החג?

הביאור לשאלות אלו יובן בהקדים ביאור עניינם הפנימי של מצוות סוכה וארבעת המינים ומעלתם על פני שאר המצוות:

ללא הבדל ושוני

ישנם פריטים רבים שעל ידם מקיימים את המצוות, ולדוגמא: צמר לציצית, אבל ההגדרה ההלכתית של פריטים אלו היא רק "תשמישי מצווה", כי משתמשים בהם בשביל מצווה, ומצד הדין מותר להשתמש בהם גם לענייני חול (אלא שמחשש ל"ביזוי מצווה" אסרו זאת חכמים). שונה מכך הסוכה, שבה הסכך והדפנות עצמם מתקדשים כי הם המצווה ממש ולכן אסור להשתמש בהם במשך ימי החג לצרכים אחרים.

גם בארבעת המינים יש קשר מיוחד בין המינים הגשמיים והמצווה יותר מבשאר המצוות: מבואר בחסידות שארבעת המינים נבחרו בדווקא מפני שהם מבטאים את תכונת האחדות: בלולב כל העלים עומדים כפותים יחד, בהדס כל שלושה עלים יוצאים מנקודה אחת, עלי הערבה גדלים באחווה והאתרוג מאחד את ארבעת עונות השנה.

הקשר שבין החפץ הגשמי והמצווה הרוחנית מבטא את החיבור שבין הרוחניות והגשמיות שבעולם. אלא שבכל זאת יש הבדל ביניהם כי הסוכה מבטאת אחדות המקיפה את כולם ללא הבדל, ואילו ארבעת המינים מבטאים דווקא את השוני שבין הסוגים, אלא שהמצווה מאחדת אותם יחד למרות השוני.

אין עוד מלבדו

אחדות זו של ארבעת המינים מבטאת ומגלה את האחדות האלוקית בעולם, כך שלמרות היותו גשמי וחומרי ומסתיר על האור האלוקי, הרי שהמציאות האמיתית היא שהעולם עצמו הוא אלוקות ולמרות ריבוי הפרטים אין זולת הקב"ה שום מציאות אחרת.

זהו ההסבר לדברי המהרש"א: על ידי השביתה ממלאכה ביום טוב ממשיכים את הקדושה הרוחנית דווקא בתוך הזמן הגשמי של העולם הזה, ולכן על ידי זה זוכים לבית המקדש שעניינו הוא להשפיע ולקדש דווקא את המקום הגשמי עצמו; ועל ידי ארבעת המינים המגלים כיצד כל הפרטים שבעולם עצמם הם אלוקות, זוכים לשמו של משיח, המגלה כיצד ייסורי הגלות עצמם נהפכים לטוב - תיכף ומיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק י"ט עמוד 356)