אברהם ויצחק נשבעים, יעקב מתחמק

על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" נאמר במדרש שהסיבה לכך שיעקב יצא מבאר שבע היא כדי לא לעכב את כניסת בני ישראל לארץ ישראל, שכן אברהם אבינו כרת עם אבימלך ברית לשלום, ובשל כך לא יכלו בניו להיכנס ולהילחם בארץ כנען למשך שבע דורות עד לדורו של משה רבינו.
אחר כך גם יצחק אבינו נשבע וכרת ברית לאבימלך, ועל ידי כך עיכב זאת בדור נוסף, עד לדורו של יהושע, ומסיבה זו יצא יעקב מבאר שבע כדי שלא ייאלץ להישבע אף הוא לאבימלך ובכך לעכב את כניסתם לארץ המובטחת בדור נוסף.
ונשאלת השאלה: באם הן אברהם והן יצחק נשבעו וכרתו ברית עם אבימלך, ולא חששו שבעקבות כך תתעכב כניסת בני ישראל לארץ, למה דווקא יעקב חשש, עד כדי כך שהוא יצא מבאר שבע? ולאידך - באם אכן יש מקום לחשש זה, מדוע לא נזהרו בזה אברהם ויצחק?
לקרב את הרוע?
והביאור: אברהם ויצחק בעבודתם לא התעסקו עם הרע והחושך שבעולם כדי לברר ולהפוך אותם לקדושה. אברהם ויצחק לא ניסו להשפיע על הרע לטוב, אלא הם רק גרמו לרע לבטל את ההתנגדות לצד הקדושה. זו הסיבה שמאברהם ויצחק יצאו גם ישמעאל ועשיו, כי עבודתם לא התמקדה בהפיכת הרע לטוב.
אך לעומתם, יעקב, פעל בכל עת לברר ולזכך את הרע שבעולם ולהפוך אותו לקדושה. לכן הלך יעקב מבאר שבע לחרן - המקום הירוד ביותר מבחינה רוחנית, "חרון אף של מקום", כדי להשפיע גם שם קדושה ואלוקות ולהפוך אותו לטוב.
חיה ותן לחיות
הבדל זה הוא ההבדל שבין עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה: הצדיק עובד את ה' בכל מאודו, ומשום כך אין לו שום מגע עם רע או מחשבה זרה. מה שאין כן בעל תשובה, שמתעסק עם הרע, יכול לברר גם את הרע ולהעבירו לצד הקדושה.
לפי זה יובן מדוע אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך:
המטרה של השבועה וכריתת הברית ביניהם הייתה לגרום לכך שכל אחד מהצדדים יאפשר את קיומו של השני מבלי להפריע זה לזה, שזו הייתה כוונת אברהם ויצחק, שאבימלך לא יפריע להם בעבודת ה'. אבל מובן שמעבר לכך השבועה לא פעלה שינוי פנימי באבימלך לטובה, אלא היא רק דאגה לכך שהוא לא יפריע או יתנגד לענייני קדושה.
אך לעומתם יעקב, שכל עניינו היה לברר את הרע ולהפכו לטוב, לא היה יכול להשלים עם אפשרות שבה הרע יישאר על כנו, ולכן הוא לא יכל לכרות ברית עם אבימלך אלא יצא מבאר שבע "מבארה של שבועה" והלך לברר את חרן.
להתעסק דווקא עם העולם
על פי זה יובן מדוע אברהם ויצחק לא חששו לעכב את כניסת עם ישראל לארץ, כי באמת מה שעיכב אותם מלהיכנס לארץ הוא לא השבועה, אלא העובדה שהרע והקליפה נשארו בתוקפם, וכל זמן שהרע היה קיים בתוקפו הרי זה מנע מהם להיכנס אל הארץ. דווקא לאחר עבודתו של יעקב לברר את חרן לקדושה, אז יכלו בני ישראל להיכנס לארץ ישראל.
וכך הוא גם בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה, שדווקא על ידי בירור העולם על ידי בני ישראל בקיום התורה והמצוות, כמו עבודתו של יעקב, זוכים תיכף ומיד לבית המקדש השלישי על ידי משיח צדקנו ותיכף ומיד ממש.
(על פי לקוטי שיחות חלק י' עמוד 88)