להפוך את האפור

קראתי פעם פרשנות של חז"ל שחודש חשוון הוא החודש שבו יבנה בית המקדש השלישי. כן כן, מה ששמעתם. החודש הזה, ה"יבש", האפור המשעמם והאפרורי, חודש נטול חגים, נטול אירועים גדולים, נטול זוהר בא ובכה לפני הקב"ה, כך אני מדמיינת את זה- איך לכולם נתת ולי לא?

בעניינו של חודש כסליו שבו נגמרה מלאכת חנוכת המזבח היה עכוב. וכך אומר המדרש בילקוט שמעוני:  "אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי, וכן מרחשוון עתיד הקב"ה לשלם לו"

חודש כסליו קיבל את הפיצוי שלו על מה ש"הפסיד" בזמן הקמת המשכן, אבל מה הקשר לחודש מרחשוון? דווקא החודש הזה, שגרתי כביכול וחסר כל אירוע חגיגי קיבל את ההבטחה הגדולה מכולם, לעתיד לבוא יבנה בו בית המקדש השלישי.

אפשר היה לחשוב שמדובר באפליה מתקנת, זה מאוד אופנתי עכשיו. להעדיף אוכלוסיות מוחלשות, לתת עדיפות ומקום למי שלא שמו לב אליו, להאדיר את מי שהחברה הוקיעה דווקא ולהעניק את אור הזרקורים דווקא לדחויים, ליוצאי הדופן ולאלו שלא פר עליהם גורלם. אז ככה עשה הקב"ה גם עם חודש חשוון ואמר לו, אל תדאג, עכשיו אמנם אתה נתפס כחודש משעמם אבל לעתיד לבוא האירוע הגדול ביותר יתרחש בך. 

אבל אני הייתי מעדיפה לקחת את זה עוד צעד קדימה. חודש חשוון לא זכה מההפקר, מתוך רחמים או מאפליה מתקנת, אני חושבת שחשוון קיבל מה שקיבל בזכות ולא בחסד.

חודש חשוון הוא חודש העבודה הקשה.

חוזרים לשגרה. אין חגים, אין סוכה, אין מצות ולא תחפושות, אין הילולות גדולות, אין סעודות ענק ולילות סדר או סימנים על השולחן, אפילו צומות דרמטיים אין. מן משהו באמצע חסר אופי וחסר זהות, אבל שם, בדיוק שם הוא המקום שבו אנו נבחנים. בשגרה שלנו, בעבודה העקבית והסיזיפית לעיתים. ביכולת שלנו להחזיק עוד יום ועוד אחד, להתקדם, להתמיד, לא בתרועת חצוצרות או בהכרזות גדולות אלא בצעדים קטנים ועקביים, שוב ושוב ושוב. חודש חשוון הוא חודש של חורף. הוא מסמל התכנסות, התשתבללות, כאילו גם הטבע לכאורה מתכנס את תוך עצמו כשאת כל השפע והיופי הוא שומר לאביב הפורח, לקיץ הזורח או לסתיו הרענן. החורף הוא עונה שמגבילה את יכולת התנועה והעשיה ובכל זאת, כל הקיום שלנו בנוי על המשאב הזה. על הגשם שירד, על האדמה שתצמיח, על המים שייקוו. 

חודש חשוון הוא חודש של תהליך. לאו דווקא של תוצאות.

את פריחת השקדיה אנו רואים בשבט. את ברכת האילנות נברך בניסן, את האתרוג המהודר והרימון העסיסי נקטוף בתשרי, אבל הכל התחיל שם, בחשוון, תחת ענן אפרורי וגשום, ואנשים מצטנפים מתחת למטריות. 

בעיני העבודה הקשה והעקבית היא היא הגדולה מכולן. השקטה. שלא מצפה לתשואות ומחיאות כפיים, לשולחנות ערוכים או למשתאות גדולים. צניעות, עקביות, התמדה, חזרה רוטינית ולפעמים מייאשת על אותן פעולות ובתוכן תקווה שיום אחד ישאו פרי, אלו לדעתי, הסיבות המוצדקות ביותר לתת לחודש חשוון את הפרס הגדול מכולם: בניין בית המקדש. כי אחרי שאתה מתאמץ כל כך, בלי לצפות לשום הוקרה או טקס מפואר, בלי חשבונות נפש עמוקים או ריקודי שמחה מעיפים, אלא באמת, השקעה והתמדה אז בהחלט מגיע לך לראות את הפירות ולהגיע למטרה הנכספת. ואם כבר בחודש חשוון עסקינן אז כדאי לדעת שהוא לא כזה שגרתי כמו שהוא נראה. חודש חשוון הוא החודש השמיני לפי מניין החודשים היהודי, וכולנו יודעים שהמספר שמונה, מסמל את מה שמעל לטבע, את הניסי, את הנשגב, את העל טבעי. ובתוכו גלום פוטנציאל הפוך לגמרי ממה שנראה כלפי חוץ. שמונה, מלא ניסים! תשאלו את השכן שלו, חודש כסליו, הוא כבר יספר לכם. שתהיה לנו שגרה ברוכה וגאולה בסופה.