להיות אמא

זה היה ערב רגיל בהחלט. טוב, לא ממש רגיל בהחלט, בכל זאת יום קודם העברנו דירה ונכנסנו לבית המחודש שלנו לאחר מסע ארוך, מתיש וכמעט אינסופי, שהגיע לקיצו בסופו של דבר. הבית היה כולו ארגזים ואני רק חיפשתי איזו פינה להצטנף בה, לבהות בטלפון ולנוח.

הצלחתי לעשות את זה במידה מסוימת, ואז זה קרה. גלעד נכנס לחדרי, הסתכל עלי בעיני ילד תמימות, היתה מין משובה קלה בפניו ואז הוא פתח את פיו ומשם יצא המשפט הבא:

אמא,

איך זה להיות אמא?

מההלם, הטלפון נפל לי מהיד והפה שלי נפער לכמה רגעים ארוכים. הרגע הזה כל כך הימם אותי שפשוט לא מצאתי מילים. מאיפה להתחיל?

אני, וואו. גלעד. בוא הנה, תן לי חיבוק, סחבתי אותו אלי. ממתי ילד בן עשר מתעניין בתפקיד הקשה והמורכב ביותר בעולם?

ישבנו שם כמה רגעים בשקט. הוא המשיך להתבונן בי ואני מגלגלת את השאלה הזאת בראש עוד ועוד. די מדהים, אבל עם כל השיח בנושא, הכתיבה, השיתופים ברשתות החברתיות, החשיפה האישית, הדיונים וההשלכות, מעולם לא באמת שאלתי את עצמי את השאלה הזאת: איך זה להיות אמא?

איך זה באמת.

התחלתי לענות בזהירות אבל עם כל הכנות המתבקשת: זה קשה. מאוד. הרבה פעמים כפוי טובה. הרבה פעמים מעייף ומייאש. המון דאגות. לחץ תמידי. לפעמים חושבים על עצמנו דברים לא טובים כמו 'אני אמא גרועה', או 'אני לא נותנת מספיק יחס לילדים שלי', או 'מי בכלל בחר בי לתפקיד הזה'.

אבל גלעד, אתה יודע משהו?

מה? הוא שאל שוב במבט התמים הזה.

זה התפקיד הכי מדהים בעולם. הכי משמח, הכי מיוחד. זו זכות ענקית ואמון שה' נתן בנו. תחשוב גלעד, אנחנו יוצרות אנשים. דבר ראשון במובן של ללדת אותם, שזה עד היום אף מדען או מנכ"ל או מליונר שיש לו הכל הצליח לעשות - לייצר בני אדם, אבל אנחנו הנשים, יכולות.

וזה לא נגמר שם, אלא גם התפקיד של לגדל ולחנך אותם הוא זכות מאוד גדולה ואחריות עצומה. יש לנו בעצם את היכולת לעצב את פני העתיד. אנחנו האמהות יכולות לקבוע איך הוא ייראה. אלו ערכים יהיו לו, לדור הזה. מה יוביל ומה יחשב לחסר ערך. יש עתידנים שעסוקים בלהראות מה יקרה בדורות הבאים, אבל תכל'ס, אנחנו אלו שפועלות את זה כרגע. אנחנו גם הרבה פעמים רואות את התוצאות של העבודה הקשה שלנו בעיניים וזה גורם לנו נחת ענקית, רגעים ששום הישג חומרי אחר לא יכול לתת. ולפעמים, זה לוקח המון זמן אבל בסוף זה קורה.

הוא הנהן, אני לא יודעת מה מזה הוא קלט, הרגשתי שאני בעיקר מתמודדת עם השאלה הזאת בעצמי, לעצמי. אבל הייתי חייבת להפנות גם אליו שאלה.

תגיד גלעד, אפשר לשאול אותך עכשיו שאלה?

כן, בטח.

מה גרם לך לשאול את זה בכלל? די נדיר שילד בגילך בכלל חושב על דבר כזה.

כן, הוא ענה, פתאום היית נראית עייפה כזאת, מותשת, לא היה לך כוח לכלום. חשבתי שאולי זה תפקיד קשה מדי לעשות אותו.

מה אני אגיד, לפעמים באמת אנחנו רואות את תוצאות העבודה שלנו קורות מול העיניים. זה היה אחד הרגעים הנדירים האלה. וכשהלכתי לישון השאלה הזאת המשיכה להדהד לי בראש: איך זה באמת, להיות אמא?

בדור הרשתות החברתיות קל יותר לשתף ולחלוק, ועם זאת נראה שהמשא כבד מתמיד. אמהות עייפות, אמהות שוקעות, אמהות קורסות. או שפעם היה קשה ולא דיברו על זה, או שהיום קשה עוד יותר, אבל נראה כי העידן המודרני רק הביא עימו אתגרים נוספים של הורות, זוגיות, משפחה וערכי מסורת אל מול הסחף ההמוני.

עדן הראל, כוכבת בעבר ובהווה, חוזרת בתשובה ומשפיענית ברשתות החברתיות כתבה לאחרונה שהיא מסירה עוקב מכל חבריה. למה? "אני רוצה לחזור לקרוא יותר ממה שאני עושה היום. אני רוצה לסרוג הרבה יותר ממה שאני סורגת היום ואני רוצה להתרכז בחיים שלי, במשפחה שלי ולא באנשים אחרים", נימקה את בחירתה.

קל לשפוט מי שבוחרת להיות עקרת בית, לסרוג, לקרוא או לבלות יותר זמן עם ילדיה. אני רואה בלי סוף נשים אכולות רגשות אשם על זה שהן האריכו חופשת לידה, שיצאו לחל"ת בקורונה, שעברו ליום עבודה קצר, ואם לא, אז על העומס על כתפיהן ביום יום בבית ובעבודה. הגיע הזמן להפוך את הפרדיגמה. האמהות היא העבודה החשובה, הקשה והמאתגרת ביותר בעולם. אחריה צריכים לבוא בסדרי העדיפויות כל היתר. אם בחרנו או נבחרנו לתפקיד הזה, חשוב שנזכור - זה לא קובץ בסוף היום שנוכל לתקן או לשמור מחדש - אלו נשמות. וכמו שאמר לי גלעד: איך זה להיות אמא?

התפקיד הכי חשוב שקיבלתי אי פעם. הלוואי ואהיה ראויה לו.