רצפה של ימות המשיח

אתה הולך ברחוב, האיירפודס תקועות עמוק באוזניים. פתאום, קול: "הלו הלו, מ'תה דורך עלי?" מסתכל בבהלה הצידה - כלום,

לצד השני - אין איש.

היי, דמיינתי, אתה חושב לעצמך, ממשיך הלאה.

ושוב:

"הלו, אני מדברתיתך! מה נראה לך? אל תשחק אותה שאני לא קיימת!"

ושוב, הבהלה קצת יותר גדולה: מי מדבר איתי? השתגעתי או משהו?

ממשיך ללכת קצת יותר מהר, חצי ריצה,

והקול מתגבר: "תרוץ, תרוץ, מה זה יעזור לך? אני בכל מקום. לא תוכל לברוח ממני, באחריות".

אתה מרגיש כמו בסרט של היצ'קוק. תיכף להקת עורבים תנחת עליך מאחור.

אבל, הקול משום מה, לא מגיע מלמעלה, הוא מגיע מלמטה. אתה עוצר שניה.

"כן כן, בדיוק. פה למטה".

אתה מתכופף קצת, "עוד. עוד תתכופף".

אולי חולדה מדברת? או מקק?

"תגיד מה אתה חירש, איזה חולדה בראש שלך? זו אני".

מי מדבר אלי?

אתה מסתכל למטה בחוסר אמון מוחלט,

"כן זו אני! מה, אף פעם לא ראית רצפה מדברת?"

אמממממ לא… אתה מגמגם בפחד,

"ומה עם 'אבן מקיר תזעק', חוכמולוג? זה נשמע לך רק מטאפורה?"

אתה מגיע למצב כריעה כדי לוודא שאתה בדו-שיח עם רצפה כרגע, והיא ממשיכה:

"או, תתקרב. מצויין. ככה אני לא אצטרך לצעוק".

אממ. אוקיי... אז מה רצית, רצפה?

אתה שואל בחיל ורעדה,

"תגיד, למה תמיד כשאתה דורך עלי, אתה לא עושה שום דבר משמעותי? כל יום אתה עובר פה, דורך עלי - וכלום".

השתוממות כללית מתפרסת על פניך. רצפה מדברת, ועוד יש לה דרישות.

דרישות גבוהות מלמטה

"כן", היא ממשיכה. "צא מהשוק, מה עם פרק תהילים בקטנה? איזה משנה? פסוק כלשהו? עזוב, אפילו מחשבה על השם, מה הוא רוצה ממך. מה עם זה?"

מה עם זה באמת?.. אתה ממלמל, בטוח שתיכף החיזיון המוזר הזה יתברר כלא היה ותתעורר.

"תקשיב, זה שדורכים עלי, זה לא שאין לי מה לומר. ועכשיו, כשאני סוף סוף יכולה לדבר אני אעשה את זה. כולם הולכים עלי, אני הבסיס של כולם, בלעדי, אף אחד לא זז.

לא תוכלו להגיע לשום מקום. אפילו לשירותים לא. אז תגיד, לא מגיעה לי קצת נחת, קצת יידישקייט? לשמוע משהו שמרחיב את הלב, משהו לנשמה ככה?"

אתה שוב צובט את עצמך לוודא שזה לא חלום הזוי במיוחד. אבל לא. אתה ער, ורצפה מדברת איתך, גוערת בך בלי בושה.

אתה מוצא את עצמך מתנצל בפני רצפה(!)

"כן תראי... אולי את צודקת… סליחה על האנוכיות. אף פעם לא חשבתי על זה.."

"לא חשבת? אז תתחיל לחשוב. אני פה מתחתיך כל הזמן, ונמאס לי".

"אוקי… אני אנסה להיזכר במשהו..."

"כן. תיזכר. תאמין לי, שום דבר לא יצא לך מהנטפליקס הזה. סבבה? לא בשביל זה בראו אותך".

וואי איזו רצפה ממורמרת, אתה חושב בלב, אבל תזוזה קלה ומפחידה ימינה גורמת לך להתחרט מיד,

"אתה יודע - אני תמיד פה, אז תדאג לי גם. ואם לא, אני אדאג לתזכר אותך מדי פעם. יאללה אני צריכה לזוז".

אז מה עושים?

"לא לא לא! אל תזוזי! הנה עולה לי משהו…" אתה עונה לה ומזמזם בבעתה את "שיר למעלות" של להקת שבע, שזה בערך הדבר היחיד שאתה זוכר מהתהילים כרגע.

"או, כבר יותר טוב", היא נרגעת."אתה רואה? ככה זה מצויין. אז אל תשכח אותי נשמה. כל אחד והתפקיד שלו".

אוקי, אז נראה לי שאני אזוז עכשיו… אתה אומר לה בזהירות.

תזוז, תזוז... ערמומיות מחוייכת בקול שלה. אל תשכח אותי, אני כאן תמיד הא?

ועכשיו אני גם יכולה לדבר... אז בבקשה, אל תהיה בהמה".

***

נשמע כמו הזיה?

לא בטוח.

בקשר ל"עתיד לבא" נאמר: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". עתה מחריש ה"דומם". דורכים עליו - והוא שותק. אך יבא זמן בגילויים שבעתיד, והדומם יתחיל לדבר, לספר, ויתבע: אם תוך כדי הליכה לא הרהרו או שוחחו בדברי תורה - מדוע דרכו עליו?!

האדמה עליה דורכים ממתינה אלפי שנים, מאז ששת ימי בראשית - כאשר בינתיים דורכים עליה כמה ברואים, בעלי חיים כו' - שתדרוך שם כף רגלו של יהודי, שני יהודים, וישוחחו בדברי תורה. ובאם לאו - אומרת היא: הרי אתה כמו בהמה! (היום-יום ט"ו אדר א')