לא לפחד לכאוב

היה משהו שרציתי נורא להתקבל אליו. ממש אבל. והייתי בטוחה, שהמשהו הזה רוצה אותי באותה מידה- אם לא יותר.

הכנתי את עצמי, התכוננתי. הייתי בבטחון מלא וגמור שהנה זה קורה. כמה הייתי בבטחון?

שריינתי לי חופש מהעבודה ביומן, תכננתי את לוחות הזמנים כך שאתפנה לגמרי למשהו הזה שאני רוצה, ולא הפסקתי לדבר על כך. דיברתי על זה כאילו זה כבר קורה. כאילו זה כבר קרה. רקמתי תכניות וחלומות ושאיפות קומה על גבי קומה בהתבסס על ההנחה המובנת מאליה: אני רוצה את המשהו הזה ולכן אני אקבל אותו. כי כך זה הגיוני, נכון, מתבקש ומובן מאליו.

אז זהו. שלא. 

מייל פשוט קצר וקולע הזיז אותי מכל התכניות והחלומות: שלום נעמה, לצערנו לא התקבלת ל... אנו מזמינים אותך לנסות בשנית בשנה הבאה, ומאחלים לך בהצלחה.

מה? מה? לא התקבלתי? מזומרת לא התקבלתי? טאק זה חוצפנות! אני אמורה להתקבל. אני אמורה להיות שם, אני חייבת, כבר תכננתי הכל, הכל היה סלול בדרך להגשמת החלום, מה הכוונה לא התקבלתי.

למה?

וכאן נכנסתי לדיון פנימי עם עצמי, האם אני באמת רוצה לדעת למה. ומה משמעות התשובה הזאת בשבילי. 

ובמקום לומר לעצמי: שטויות, בעיה שלהם, הם הפסידו, ממילא זה לא היה שווה, כנראה לא הייתי צריכה להיות שם, אולי לא קיבלו אותי מטעמי גזענות, אולי בכלל אני לא באמת טובה כמו שחשבתי, ועוד כהנה וכהנה הרהורי סרק, שתפקידם להרחיק ממני את האכזבה והכאב, החלטתי פשוט להתבונן בזה.

להסכים לקבל דחיה, להרגיש את תחושת ההחמצה, ההפסד, של משהו שרציתי וכל כך ציפיתי וייחלתי לו, לא קרה. הייתי עצובה, ובעלי שהבחין בכך, יכול היה גם הוא ליפול למלכודת הקלישאות, ובקלות. שטויות, עזבי, זה לא נורא, הם הפסידו, זה בטוח לא כזה וואו, יבוא משהו אחר.. ובמקום להגיד את כל אלה הוא שאל אותי: את עצובה? ואמרתי לו שכן. והוא אמר: אני מצטער בצערך. ידעתי כמה רצית את זה. ונתן לי את החופש להרגיש קצת את הכאב הזה, המסוים לגבי אותה דחיה כואבת.

בדור הזה אנחנו ממהרים נורא לטשטש את הפגמים. להחליק, לרטש, לשים פילטר, ללבוש חיוך מזויף כשהכל בפנים בוכה ולנסות לשחק את המשחק, ואני אומרת- למה? מותר לפעמים פשוט לכאוב. נכון זה לא פוטוגני, יש דמעות ונזלת, העיניים מתנפחות ומאדימות, ורוצים רק לברוח משם לרגעים שהמחים והיפים שלנו שמצטלמים טוב, אבל. ברגעים של הדחיה, הפספוס, ההחמצה והכאב יש הרבה כוח. 

כל שנה בחודש אב, אנחנו מציינים לא רק יום אחד- תקופה שלימה כזאת. החל מי"ז תמוז תקופת בין המיצרים, ומר"ח אב תשעת הימים, עד לט' באב שהוא יום הקינה והאבל על הפספוס הגדול ביותר בעולם. קינה על גלות ועל חורבן ועל דחיה. אנו צמים ומתענים, בוכים ואבלים, נמנעים ממוזיקה, שמחות בשר ויין וממצים את כל הדרכים לבטא את הצער הפרטי והכללי שלנו על כל ההפסדים והכשלונות באשר הם. ומיד אחר כך, שבע דנחמתא. לאט לאט הקב"ה מקים אותנו מעפרנו, מוחה דמעה מעל לחיינו מנחם ומקרב אותנו אליו באהבה. מותר לכאוב, מותר להצטער, מותר להרגיש כאב וחוסר. לא צריך לטשטש את זה במילים יפות ולדחוק את זה הלאה, מותר לדבר על זה ולפרוק, אבל אחרי כל זה, לקום, להתנחם ולהמשיך הלאה. ובאשר לי? אמשיך לנסות ולהתקבל. בטוח טוב משהו יגיע. אין לי בכלל ספק בזה.