עסקים עם אלוקים

רבותיי וגבירותי, האם פעם יצא לכם לסגור עסקה עם הקב"ה?

לא, אני לא מתכוונת לאיזה מקום חניה ממש טוב בתל אביב, או לאיזה נס קטן שיציל אתכם מאיחור לגן אלא עיסקה ממש גדולה, נקרא לה אפילו עסקה שנתית? לא? חבל.

תדעו לכם שאתם מפסידים המון. הקב"ה הוא בעל הבית שהכי נחמד לעשות איתו עסקים, ואסביר.

פרוייד טוען שיש לאדם שני דחפים עיקריים המניעים אותו: עונג וכאב.

תנועה אחת באה מתוך כאב. יראה. פחד. שאולי יקרה לי משהו, שאולי איענש או תיגזר עלי גזירה רעה, שאצא מן המשחק. כאב הוא מניע חזק מאוד לעשיה ויעיל ביותר. הבעיה היא: שהוא בא מתוך הכרח חיצוני ולא מתוך רצון פנימי. ברגע שיפוג הכאב, יעלם גם הדחף לעשות.

תנועה שניה היא כאמור, עונג. הרצון לסיפוק עצמי, להגשמת חלומות, מילוי תאוות תקראו לזה איך שבא לכם, יצר לב האדם רע מנעוריו והוא עובד שעות נוספות. והיטב. אך גם כאן, התוקף מוגבל, כי כשמשיגים את העונג - כבר רודף הרצון לעונג הבא. ולעולם לא נהיה מסופקים באמת.

אם כן, חייבת להיות שיטה שלישית. וכאן נכנס הרבי שליט"א מלך המשיח מליובאוויטש לתמונה ומציע אלטרנטיבה טובה בהרבה, לאין ערוך. פעולה מתוך אמון.

בראש השנה, כך הוא מסביר לנו בשיחה מיוחדת יש לנו אפשרות להגדיל לעצמנו את צינורות השפע הגשמי וגם הרוחני, בפעולה פשוטה מאוד.

כיצד?

אנו עורכים 'הצהרת כוונות' כלפי הקב"ה ביחס לצדקה למשל, שניתן. אם עד כה נתנו סכום מסוים לצדקה באופן קבוע או אקראי, בהתאם להכנסותנו והיתרה שבחשבון, מציע הרבי שליט"א מלך המשיח לעשות הפוך. לקבל החלטה, וגם לתעד אותה, לגבי גובה הצדקה שנרצה לתת. לא מה שנוכל, אלא מה שנרצה. כמה? השמיים הם הגבול, בעצם גם הם לא. כי אם אנחנו גומרים אומר בנפשנו להפריש לצדקה סכום גבוה בהרבה מיכולתנו העכשווית הרי בעצם אנו אומרים לקב"ה- הנה, אנו נכונים להגדיל את מעשר הכספים שלנו, לתת צדקה ביד רחבה, לעשות עוד חסד ועוד אהבת ישראל, רק מה? צריכים את הכלים לכך. צריכים שתרחיב לנו את צינורות השפע כדי שנוכל לתת, ולתת הרבה. הרבה יותר.

לזה הוא קורא באותה שיחה בשם 'פלעדזש'. כתב התחייבות. ערב ראש השנה, ואפשר גם בין כסה לעשור, הכי מאוחר - עד שבת בראשית אנו עורכים כתב התחייבות בינינו לבין בוראנו, ביננו לבין עצמנו ומחליטים מראש כמה כסף ניתן כל חודש לצדקה. כמה? יותר. יותר ממה שחשבנו ותכננו. צריך להעז פה ללא ספק. צריך לעצום עיניים ולקפוץ מבלי לפחד להתרסק. ולכתוב, הכי חשוב לכתוב. ולא בטלפון או באיזו אפליקציה. על נייר. אפשר על גבי פנקס צ'קים או בכרטסת הנהלת חשבונות לא משנה מה. העיקר שלהחלטה שלנו יהיה אופי חוזי. הנה הקב"ה, כתבנו וחתמנו את סכום הצדקה שברצוננו להפריש, אנא השלם חלקך בעיסקה ותן לנו את השפע הכלכלי לעשות זאת.

חושבים שאני צוחקת או מגזימה?

בבקשה, סיפור. בשניה השניה שבה ערכנו פלעדזש בעלי שליט"א החליט שהוא מפריז עוד קצת. בכל חודש אלף שקל לצדקה, טבין ותקילין. אבל מאיפה, זעקתי? אתה מאופס על עצמך? הרבי מבטיח הרבי יקיים ענה. הוא חותם ביד יציבה על 12 צ'קים עם הסכום האגדי. שתקתי, אבל בלב פרפרתי מפחד. השנה עברה ביעף, עוד רגע שוב אלול. ביום ההולדת שלי ישבנו באיזו שיפודיה. יש לי משהו בשבילך, הוא מצהיר. חשבתי איזו טבעת, הוא שולף נייר. תפתחי. פותחת- מכתב מביטוח לאומי.

מה זה?

תקראי.

קוראת

ביטוח לאומי מתכבדים להודיעני כי מזכים את חשבוני בסכום של 13,000 אלף שקלים ישראלים חדשים.

מה מה? מה זה. מבט הניצחון הזחוח על פניו ענה במקומו.

פלעדזש, זוכרת? רשמנו כל חודש סכום לצדקה ואת פחדת שלא נעמוד בו, הנה. קיבלת הכל חזרה על השקל.

אבל אבל, אני נדהמת כליל אבל איך?....

איך? יש בורא לעולם! ואם הרבי שליט"א מלך המשיח נותן מתכון אז עושים ונושעים.

מדהים, אני ממלמלת, אבל רק דבר אחד חסר לי. בשנה יש 12 חודשים אם כן הסכום צריך להיות 12 אלף ולא 13?

ומה עם שנה מעוברת? הוא שואל בחיוך רחב, שכחת את אדר א' הנחמד שהיה לנו?

וואו.

זה הרגע שהבנתי שאפשר לעשות ביזנס עם הקב"ה בלי צחוק. ממש אבל.

***

לא נותנים מתוך אינטרס, אמר לי מישהו פעם, נותנים כי ה' ציווה. נכון. לא חייבים לנו כלום. אבל כשהמוטיבציה הרגילה שלנו נעה בין עונג לכאב, מעלה הרבי שליט"א מלך המשיח את הרף ואומר לנו, יהיה לכם גם זכות רוחנית וגם תשואה גשמית, יש יותר טוב מזה?

ואגלה לכם סוד קטן: הקב"ה מאוד אוהב לעשות איתנו 'עסקים'. מאוד מאוד מאוד. נסו, ותיווכחו.