מצאתי מקום שהוא אינסוף

המהפך העובר על העולם בכל התחומים, והשינוי לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, לא פוסח גם על "עולם התרבות". דווקא תחום זה, שבמשך שנים היה נחשב לכזה המחצין התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם האמונה והדת, עובר בשנים האחרונות שינוי. יותר יצירות המבטאות את האמונה מוצאות את מקומן ומושמעות בהבלטה.

פנינו לשמוע את השחקן דן שפירא (41), שמעיד על עצמו כי גם אצלו מתחוללים שינויים חשובים, כיצד הוא רואה את מוכנות העולם לעידן הגאולה, גם בתוך עולם המשחק והתיאטרון. שפירא, נשוי ואב לשנים, משחק בהפקות טלוויזיה וכן על גבי בימת התיאטרון, בעיקר בתיאטרון הקאמרי, ובשנים האחרונות מוצא את עצמו לומד חסידות ומתפלל.

נתחיל ברשותך מההתחלה, איפה היהדות פוגשת אותך בתור ילד?

"גדלתי בבית תל אביבי בוהמייני, אבא שלי מולי שפירא היה מנהל מחלקת התרבות של גלי צה"ל במשך שנים רבות. הבית בו גדלתי היה בסגנון מאוד אומנותי, מלא ציורים על הקירות, ברדיו מתנגנים שירים ישראליים לצד יצירות קלאסיות ושאנסונים צרפתיים.

מגיל אפס אני רואה תיאטרון, אופרות וקונצרטים, בתור ילד למדתי לנגן על פסנתר והתעסקתי בתחום המוזיקה הקלאסית במשך שלוש עשרה שנים.

יהדות לא הייתה מאד מורגשת בשלב הזה. שמו האמיתי של אבא שלי שכולם קוראים לו מולי הוא שמואל ואני יודע שלכל יהודי יש ניצוץ וקשר להקב"ה, ולכן גם לו היו העניינים הנקודתיים עליהם הוא מקפיד. למשל יום כיפור היה חוויה מיוחדת, החל מהכפרות בערב החג, ההתלבשות בבגדי לבן לקראת היום הקדוש, וכלה בהליכה לבית הכנסת המרכזי ברחוב בן יהודה בתל אביב, שם תמיד חיכה לנו מקום קבוע בתפילות.

בבית הכנסת הזה גם אני וגם אבא שלי עלינו לתורה בבר המצווה, וסבא שלי נתן שפירא, אבא של אבא שלי, שעל שמו קרוי בני הבכור נתן דוד, היה מתפלל שם בעצמו״.

את אותה אווירה חשת גם בחגים אחרים, כמו פסח או חנוכה?

"האמת שלא ממש. 

ההרגשה האמיתית של חגים באה יותר מהכיוון של סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא שלי, כרמלה, שהגיעו מתימן.

נדמה לי שהשילוב בין אבא ששורשיו בליטא לאמא ששורשיה מתימן, יצר אצלי צורך לשילוב בין הכל שבא לידי ביטוי במשיכה שלי דווקא לחסידות ובפרט לחב"ד. כנראה הייתי צריך לקחת את הליטאיות ולקחת את הספרדיות ולגלות את האור שבכולם, כך יצא שהלכתי ישר לחסידות. זה מה שתפס אותי, מבחינת העולם היהודי.

מהצד של סבא יהודה ז״ל, שעל שמו קרוי בני השני בנימין יהודה - העניין הדתי היה יותר מובנה, כי סבא היה אדם דתי, אז איתו לפעמים הייתי רואה מה זו שבת. הוא היה חוזר מבית הכנסת עם אגודות ההדסים הריחניים לכבוד שבת. הייתה בבית של סבתא וסבא יותר אווירה של קדושה.

האמת, שגם היום, כשאני מתפלל נניח יחיד באחד הבתים, אז אמנם כולם מקבלים את זה, אבל היחידה שממש מתרגשת מזה בגלוי זו סבתא שלי, סבתא רחל.

אבל מעניין שכשאני מניח תפילין אצל ההורים, הרבה פעמים אבא מבקש שאניח גם לו, והוא אומר ״שמע ישראל״. יש לו גם המון ידע בסיפורי התורה״.

כיום אתה שחקן מוערך. זה תמיד היה החלום? זה מה שחלמת לעשות?

"לא חשבתי על זה מהתחלה.

למדתי בבית ספר רגיל, ולאחר מכן המשכתי ללימודים בגימנסיה הרצליה, במגמת כימיה וצרפתית. ההורים שלי חששו שאהיה שחקן, דווקא בגלל שהכירו את העולם הזה מקרוב, ולכן רצו שאלך ללמוד במסלול רגיל. גם אם הייתה לי משיכה לאמנות, אז מהבית לא דחפו לכיוון הזה, אלא יותר ללימודים קונבנציונאליים.

אבל תמיד בבית הספר, כאשר היו טקסים או אירועים של שירה או משחק - הייתי בא לידי ביטוי. כבר אז הייתה לי איזו משיכה לעולם הבמה, המוזיקה והאומנות.

את עולם המשחק גיליתי בצבא. שירתתי בלהקת חיל האוויר, שם חוויתי את המפגש מול הקהל וזה השפיע עלי רבות. משם כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב - שם למדתי תואר ראשון בתיאטרון, ומפה הדרך כבר הייתה קצרה לשחק בתיאטרון, בקולנוע, ובהפקות שונות״.

את הראיון איתו אנחנו עושים ב"אשכילה" - בית כנסת ומרכז יהודי חסידי, המכיל מגוון רחב של ספרי חסידות, שיעורים והתוועדויות. על המקום נרחיב בהמשך, אבל נלך רגע אחורה.

מתי פוגש אותך כל הקשר האישי ליהדות? הרי לא גדלת ככה…

"עדן הראל תיארה לפני כמה שנים את בעלה עודד מנשה כחובש "כיפה מעופפת". תמיד יש לי כובע או איזה משהו בתיק, וכיפה בהישג יד בשביל התפילות גם. בשבתות אני לפעמים מוסיף ציצית. זה מאוד דינמי. 

אני הולך בין הטיפות בהקשר הזה, גם כי אני רוצה להיות אמיתי וקשוב ללב שלי, לא לכפות עליו, וגם כי בעולם הלא-דתי שופטים אותך לפעמים לפי מראה חיצוני ולבוש, מבלי להבין או להכיר את מה שעומד מאחוריו וישר אתה נכנס לאיזו הגדרה״.

באיזה שלב אצלך התחיל הקשר החזק עם היהדות?

"הקשר האישי שלי עם היהדות התחיל בגיל צעיר. אני זוכר את עצמי בגילאי ה-20, בשכונה שבה גדלתי בתל אביב, מתחבר עם החברים האמנים שלי ועם חברי הילדות, וגם לחבר'ה חסידי ברסלב. היינו נוסעים לקברי צדיקים ולמקומות הקדושים, למירון למשל.

לפני הרבה מאוד שנים, שיחקתי בליל שבת בתיאטרון. אז ידעתי פחות ממה שאני יודע היום, וחשתי צורך לעשות קידוש עם השחקנים לפני ההצגה. כלומר, ניצנים של היהדות היו אצלי כבר בגילאי העשרים, אבל אפשר לומר שאז זה לא טופח. לא התבוננתי בזה לעומק, זה היה משהו צדדי כזה שעוד לא הבנתי ממש מהו.

הפריצה הגדולה וההתקרבות ליהדות באופן חזק יותר, קרתה בחמש השנים האחרונות. בשנה האחרונה אני מרגיש שאני מתחיל גם להבין את זה, שזה כבר יושב אצלי במקום שאני גם מבין את מה שאני עושה, אבל כמובן שזה מסע שלא נגמר לעולם״.

מה גרם לשינוי הזה לפני חמש שנים?

"קודם כל, לאשתי תמר יש אחות חב"דניקית - יעל גולדמן. בעלה (גיסי) ר׳ אורן גולדמן, גר בכפר סבא ומתפלל בבית חב"ד אצל הרב יואל ימיני, ככה שבתוך המשפחה היה לי מישהו לדבר איתו על ההרגשה שלי - מה זה עבורי להיותי יהודי. כשזה בתוך המשפחה, יוצא שיושבים ומדברים יותר לעומק. שמתי לב שבכל אירוע משפחתי יוצא שאנחנו לא מפסיקים לדבר. השיחות הללו פתחו בפני את העולם של חב"ד, וגם התחלנו ללמוד את ספר התניא יחד.

במקביל לזה, גיליתי אז בדרך שבה אני עובר בדרך מיפו לתיאטרון הקאמרי בתל אביב, מקום מדהים בשם 'ממעל ממש' ברחוב המלך ג׳ורג׳. בכל פעם שביקשתי למצוא איזו נקודה של אמת - הייתי נכנס לשם. מהר מאוד הכרתי את החבר'ה, אלו שעומדים שם מאחורי הפעילות: הרב יובל ברנס, הרב טל זיו, הרב עידו צור, הרב בן גור והרב חנוך ויינר. הרב בן גור והרב חנוך פנו מאז למקומות חדשים בחב״ד אבל השלישייה עדיין מחזיקה את המקום. כשאומרים "הרב" זה נשמע תמיד אנשים מבוגרים כאלה, אבל בפועל, חלקם בני גילי או מבוגרים ממני בכמה שנים, וכולם גדלו כמוני. אז השפה מאוד דומה.

התחלתי ללמוד שם קצת מאמרי חסידות, לתפוס שיחות קצרות על אמונה, ולהניח תפילין - אפילו רק ׳שמע ישראל׳. זה עוד לפני שהיו לי תפילין משל עצמי. באופן כללי - עשיתי לעצמי מין תחנה קבועה שם במסלול היומי שלי.

אז התחלת ככה רבע שעה ביום, ולאט לאט מה קרה?

"מהמפגשים עם גיסי והביקורים ב'ממעל ממש', התקדמתי צעד אחרי צעד. אבל קפיצה רצינית התרחשה ביפו לפני כמה שנים כשהכרתי את הרב איתי גבאי. היינו נפגשים אצלו בבית, לומדים ובעיקר מדברים, והתחיל להיות לי יותר חשוב להעמיק. פתאום היה מישהו לדבר איתו שהוא גר ממש לידי. מאד מהר פיתחנו שפה משותפת, כי איתי הוא גם צייר, אז היינו מדברים על אמנות ועל אמונה, קוראים שירים, שומעים מוזיקה, מדברים.

זמן קצר אחר כך, נפתח כאן המקום המדהים הזה - 'אשכילה', ואז הכרתי גם את הרב שמעיה הכט, שיחד עם הרב גבאי הקימו את המקום הקסום הזה. הרב הכט הוא בעצם היחיד מאלו שפגשתי, שהגיע לתוך העולם הזה מבית חבד״י, וזה נותן לי משהו נוסף שלא הכרתי. השילוב בין השניים האלה פשוט סוחף.

אני גר פה, ממש מול ׳אשכילה׳, וכל מה שנדרש ממני זה לחצות את הכביש מהבית ואני פה, המקום מתפתח ולאחרונה פתחו פה גם מקווה, ויש פה גם גלריה יהודית לאומנות. כשהכל קרה לי ממש מתחת לבית, זה הפך להיות הבית שלי, הקהילה פה הפכה להיות ממש משפחה.

ציינת פה הרבה אנשים שעזרו לך להתקרב, אבל היה צריך גם את הרצון שלך בשביל לאפשר לזה לקרות...

״בהחלט.

אני חושב, שבסופו של דבר, מה שמשפיע עליך הכי הרבה זה האנשים שאתה פוגש. להם יש את הכוח לקרב אותך.

אתה צריך בני אדם. זה צריך לבוא כמובן ממך, אבל אתה חייב לפגוש את האנשים בדרך, אלו שמדברים את השפה שלך ומבינים אותך, כדי לגרום לך לשאול שאלות ולרצות להבין עוד. אני חושב שבאמת התמזל מזלי - בעצם הכל זה מלמעלה - שהתברכתי באנשים מדהימים, מרגשים וחכמים, שידעו לפתוח לי את הראש ואת הלב.

בנוסף, פיתחתי קשר עם הרב נחמנסון, שתמיד זמין עבורי ומלווה אותי בדרך. זה התחיל מלשמוע הרצאות שלו. אגב, עד היום אני שומע אותו, וגם את הרב יובל אשרוב, הרב יצחק ערד והרב אריק נווה.

אני מאוד מאמין גם בלהקשיב להרצאות. לפעמים, אם אין לך זמן ממש ללמוד, בין-לבין אפשר לשמוע הרצאות וזה יכול לחבר.

ובכלל, הייתי לא מזמן בישיבה של חב״ד בצפת, והיה מרגש לראות את החבר׳ה הצעירים האלו עושים עבודת קודש, מתוך ידיעה שהם אלו שייצאו אחר כך לעולם ואולי יצליחו לגעת בלבבות של אנשים אחרים, כמו האנשים האלו שנגעו בלב שלי.

אבל עדיין אני מנסה להבין - איך הגעת לכל זה? הרי היית בוודאי עסוק בעולם המשחק והתיאטרון?

"תמיד היה נראה לי שיש מעבר לעולם הזה. זאת אומרת, אף פעם לא הסתפקתי לגמרי רק בעולם הזה הגשמי, ובגלל זה פניתי לרוח ולאמנות, שציפיתי למצוא שם את מה שיש מעבר, לגעת בגבולות הדמיון. וזה אכן קרה.

שנים רבות זה הספיק לי, אבל בסופו של דבר הרגשתי שגם העולם של האמנות והמשחק חסר בו משהו, הרגשתי שגם לזה יש גבול, זה בכל זאת בהגבלה. אמנם זה דמיון, זה ליצור, אבל בסוף זה רק הצגה או ציור או שיר, זה עדיין מוגבל לשכל. היהדות זה המקום היחיד שמצאתי בו אין-סוף, משהו שהוא באמת מעבר לשכל, שהוא המקום שבו מתחילה האמונה - וזו היהדות מבחינתי, וספציפית בחסידות חב"ד שזה מעיין שהוא בלתי נדלה.

כשהבנתי את זה, זה גרם לי לרצות להיות במקום כזה שמעניין אותי להיות בו גם מבחינה שכלית וגם מבחינה רגשית. אבל זה לא מנתק אותי מהפעולה שלי כאמן. להיפך, אני ממשיך לשחק, ליצור, לנגן ולשיר. אני פועל בתוך העולם הלא-דתי ומול קהל כזה, לצד הופעות מול קהל מאמין. אני מתחיל לחשוב שאולי השליחות שלי האישית היא דווקא בזה, באמנות, אבל לגשת אליה עם הכלים שאני רוכש בלימודי החסידות ובאמונה שבאה מהתפילות״.

בוא נדבר על הגאולה. מעניין לשמוע, איך אתה רואה את הדברים מנקודת המבט שלך? איך אתה רואה את המציאות הולכת ומשתנה בעולם, כפי שהרבי שליט"א מלך המשיח אומר?

"לרחל המשוררת יש משפט: 'רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה'. אז אני יכול לספר, מנקודת המבט האישית שלי, איך אני חווה את זה. הגאולה מתחילה באיך אני רואה את העולם. הדרך שלי להביא את הגאולה היא לשפר ולדייק כל הזמן את ההסתכלות שלי על העולם, איך אני מצליח לראות אלוקות בכל רגע בחיים שלי, וכמובן - איך אני יכול להשפיע יותר על העולם ועל אנשים.

ברגעים הטובים זה יותר קל, אבל כשיותר קשה? צריך להפעיל שריר, וגם אז, לעשות עבודה, לפקוח את העיניים ולזהות את הגאולה גם שם. ככה אני יכול באיזשהו מקום ליצור באמת מציאות של גאולה. מבחינתי, להצליח לראות את זה ביום יום, לקום בבוקר ולהסתכל על הדברים בצורה חיובית, לראות אנשים בצורה חיובית, לעזור לאנשים, לתת, להשפיע, לקרב, לדבר על זה, לפתוח לאנשים את העיניים, לבקש סליחה כשצריך, לא לוותר גם כשקשה, ולפעמים גם לדעת להניח או לקבל את מי שחושב אחרת או מאמין בדברים אחרים - שם הגאולה.

לא לכפות, אבל כן לתקשר את זה. להעיז אבל לכבד. לאפשר מרחב ולבוא בטוב. להציף את הנושא היקר-ערך הזה בחכמה, זה דורש רגישות״.

אחרי 20 שנה ב'עולם התרבות', אתה רואה איזה שינוי שחל בשנים האחרונות בסגנון ובתוכן, שיעיד שהעולם משתנה?

"במוזיקה זה ממש בא לידי ביטוי, אפשר ממש לראות שירים שבעבר לא היו נכנסים בשום אופן, והיום ממש מקובל לשיר שירים העוסקים בעולם הקודש ותפילה ובקשר עם הקב"ה.

התיאטרון הוא מקום קשה יותר, צריך לעשות שם יותר עבודה. באופן כללי, במוזיקה יש משהו יותר ישיר, מבחינת הצינור שעובר מהנשמה למעלה. לא סתם יש כאלו ניגונים מדהימים שאנחנו שרים בהתוועדויות ובתפילות.

המשחק היותר דרמטי מתייחס בטבעו הבסיסי לדברים שיותר קשורים לעולם של הנפש הבהמית. מצבי מצוקה רגשית, טרגדיות, מצבי הישרדות. אז מבחינת החומרים עצמם, מעניין לראות מה יוליד העתיד ולאן התוכן יילך. אבל קיימים גם השחקנים, הזמן שלהם שבין ההצגות, והתקופה של החזרות.

אני יכול לספר על גאולה קטנה. אם לפני שנתיים, הייתי מניח בתיאטרון תפילין רק בהיחבא, באיזה חדר צדדי, ומתפלל בשקט בלי שאף אחד יראה אותי, היום, כאשר יש באמצע החזרות הפסקה, אם לא הספקתי להגיע לתפילת שחרית בבוקר, אני שולף את התפילין ומוציא את הטלית ומתפלל, אנשים באים, מדברים איתי על יהדות, שואלים אותי, משתפים בזכרונות והקשר שלהם לדת - אבא שלי היה ככה, אני באתי מבית כזה, ומה אתה חושב? אנשים באים ומתפתחים דיונים. אני מאמין גם שהיום אתה פחות מקוטלג מיידית על זה שאתה מאמין, קצת פחות. הגבולות האלו מתחילים להיטשטש״.

ובאמנות האישית שלך - זה גם בא לידי ביטוי?

"גם וגם. בשנים האחרונות, נפתח לי שער חדש הקשור דווקא לענייני קדושה. לצד העבודה בתיאטרון ׳הקאמרי׳, בתיאטרון ׳נוצר׳ ובטלוויזיה, כיום אני מנחה תוכנית בערוץ 14 עם הרב לאו, הרב הראשי לישראל. התוכנית היא שאלות ממאזינים ותשובות מהרב, ובאופן טבעי יוצא, שההערות שאני מוסיף, אני מעביר אותן מתוך מה שאני לומד וחי בו - שזה החסידות.

אני עושה גם הרצאות בנושאי יהדות, ועל הקשר בין אמונה לאמנות במסגרת פרויקט שנקרא 'זמן חיבור׳, וכעת אני מתחיל סבב הופעות בקמפוסים במסגרת פעילות שלוחי חב"ד, שנקרא "בעיניים פקוחות", בו אני משלב חומרים מקוריים, שירים וקאברים לצד ניגוני חב"ד. זה ׳מופע התוועדות אינטימי׳ עם שיר ושיח יחד עם אלון מלחי שהוא גיטריסט מדהים. ככה שאני מוכרח לומר, שאפילו באמנות אצלי חל שינוי".

בוא נדבר על הקשר שלך עם הרבי שליט"א מלך המשיח. בוודאי יצא שכתבת לו וקיבלת תשובה באמצעות האגרות קודש?

״תשמע, הוא מלווה אותי בהמון צמתים בחיים שלי.

יש לי סיפור אחד מדהים: הייתה לי איזו שאלה אליו בנושא אישי, לא חשוב הנושא, משהו שרציתי לדעת, וכתבתי לו מכתב. זה היה המכתב הראשון שכתבתי, ופתחתי באגרות הקודש. התשובה שקיבלתי הייתה מכתב שהוא כתב, אני לא זוכר למי, אבל התאריך של המכתב היה כ"א כסלו, שזה התאריך של היום הולדת שלי. מה הסיכוי בעצם לדבר הזה? זה ממש נס.

ובכלל, כשאני נמצא בצמתים משמעותיים אני כותב לו, והוא תמיד עונה בצורה מדוייקת״.

מה המסר שלך לקוראים?

"המסר שלי הוא - קודם כל אנחנו צריכים להבין שאנחנו עם אחד. אמנם אנחנו מחולקים להמון צבעים, סגנונות, עדות ודעות, אבל בסופו של דבר אנחנו נשמה אחת, עם אחד. אני חושב, שבגלל שאנחנו בזמן שהגאולה בפתח, כולנו מרגישים את הצורך בגאולה. כל אחד מרגיש את זה בדרך שלו, פרטית, חברתית, עולמית. אז הייתי רוצה שבאמת נפתח את הלב אחד לשני.

זה מתחיל מהכביש: ההוא חתך אותי, ההוא דיבר בצורה לא הולמת, איך אני מגיב? ואיך אני מנסה לא לנהוג כך? זה קשה. זה גם קשור לעניין של ראייה רחבה, לדבר על מה ולמה אנחנו פה בעולם. לא לפחד לדבר על זה - מה השליחות שלנו, למה אנחנו קמים בבוקר ועם מה אנחנו הולכים לישון בלילה. הגיע הזמן לחפש את המשמעות לחיים, וצריך לעשות את זה מצד אחד באופן פרטי ואישי, ומצד שני ביחד עם כולם״.