סיפור חייו האישי של הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד

הוא נולד בפתח תקווה, בגיל 5 עברה משפחתו לגבעתיים, ומאז ועד החתונה גר שם. אביו הוא מיכאל טוכפלד מהשדרנים הבכירים ברדיו קול ישראל ואימו מורה לאמנות בבית ספר לחינוך מיוחד.

בילדותו למד בבית-הספר הממלכתי-דתי 'אמונים', חטיבת ביניים במכינה בגבעת שמואל, שנה אחת בישיבת נחלים, ובכיתות יא-יב בישיבה התיכונית ברמת גן. אחרי בית-הספר התגייס לשריון כטנקיסט.

כיצד מצאת את עצמך מגיע מהמקום בו גדלת, לסקר את המערכת הפוליטית בישראל?

"אבי עבד שנים במחלקת האקטואליה והחדשות ברשת ב'. כשהייתי נער בוגר הוא היה הכתב הפרלמנטרי של קול ישראל. לפעמים היה מגיש יומנים ולפעמים תוכניות בוקר. במשך תקופה הוא אף הגיש את התוכנית 'הכל דיבורים'.

המציאות בבית הייתה שהרדיו היה דלוק על רשת ב' כל שעות היממה ובכל החדרים: בחדר שינה, בסלון ובמטבח. התחלתי לאהוב אקטואליה וחדשות. זה היה כל הזמן ברקע.

אחרי שהשתחררתי מהצבא ב-99, חיפשתי עבודה ולא היה לי שום כיוון. היו כמה דברים שהתעניינתי בהם - רפואה, וטרינריה, אבל בפועל החלטתי ללכת על תקשורת. לא מתוך סיבה מיוחדת.

לא ידעתי איך להיכנס לזה ומאיפה להתחיל, אז פשוט ניסיתי. פניתי לעיתון "מקור ראשון", שהיה אז בתפוצה מצומצמת, חשבתי שאולי אצליח להתחיל משם.

הלכתי לראיון אצל העורך הראשי עמנואל שילה. ולמדתי ממנו לראשונה על המושג פרילנסר - אתה כותב כתבה, אם היא מתפרסמת - אתה מקבל תשלום, ואם לא - לא. "כך תוכל להתחיל" הוא אמר לי.

הוא שאל אותי במה אני מתעניין, אז עניתי לו שאני מתעניין בפוליטיקה. "באילו מפלגות תוכל להתעסק"? הוא הקשה, ואני השבתי: "ליכוד, מפד"ל ומרצ".

סגן העורך דודי חרמץ, קפץ ואמר לי "מרצ? אני בדיוק מחפש מישהו שיכתוב כתבת עומק על מה שקורה עכשיו במרצ. אתה יכול לכתוב לי עד יום רביעי אלפיים מילה על מרצ?" מיד אמרתי לו "כן בטח" וניגשתי לעבודה...

לא ידעתי מאיפה להתחיל. באתי הביתה ושאלתי את אבא שלי מה עלי לעשות, הוא נתן לי את הטלפון של דובר מרצ ועוד כמה, והתחלתי לראיין אותם. הקלטתי את השיחות ואחר כך הכנסתי את הכל למחשב, תוך שהוא מסייע לי בעצות וטיפים כיצד הכי טוב למלא את תוכן הכתבה. בסופו של דבר, הכתבה התפרסמה בעיתון ואני הייתי בעננים.

מאז, בתחילת כל שבוע הייתי מתקשר אליו ושואל איזו מפלגה מעניינת השבוע, באיזה סיפור פוליטי הוא מעוניין השבוע, והייתי כותב כל שבוע כפולת עמודים. לא הייתי מוותר, כל שבוע הייתי כותב.

משם הלכתי והתקדמתי בכתיבה העיתונאית שלי, פעם במקום זה ופעם בעיתון אחר.

כל אותה תקופה, אתה ממשיך במסלול חייך האישיים הרגילים, ולא נוצר קשר מיוחד עם חב"ד.

נכון. החלטתי ללמוד לימודים אקדמיים, השלמתי את הבגרויות ונכנסתי ללימודי תואר ראשון במכללת אריאל. בחופשת סמסטר הראשונה בין שנה א' לשנה ב', החלטתי לנסוע לניו יורק על מנת לטייל.

נחתתי בניו יורק ב-9 לספטמבר 2001.

נסעתי לאכסניה ואיך שאני מגיע, אני רואה ליד ההוסטל חב"דניק שמחלק פליירים. הוא שואל אותי "אתה גר פה?", אמרתי לו "הרגע נחתתי", הוא אומר לי "יופי. שני בלאקים מכאן יש בית חב"ד, שם עושים קבלת שבת לישראלים. אתה מוזמן", קיבלתי את ההזמנה בשמחה.

ביום הראשון לשהותי במקום, לא חשתי בטוב, כך שרק למחרת מצאתי את עצמי יוצא מהחדר ומחפש טלפון ציבורי על מנת להתקשר לחפש תעסוקה לימים הקרובים בניו יורק.

אני מתקרב לטלפון ואיזה זקן אומר לי "שמעת שאיזשהו מטוס נכנס בתאומים?..."

"לא. לא שמעתי" אני משיב ופונה לנסות להתקשר אבל מהר מאוד אני מגלה שאין קווים… אני חוזר לחדרי כשהאווירה ברחוב הולכת ומשתנה. מיד כשהגעתי לחדר אני רואה בטלוויזיה את הבניין הראשון עולה בלהבות, ואז בשידור חי, המטוס השני נכנס בשני. חשבתי שאני באיזה סרט.

אחרי ההלם הראשוני אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת לשם, אני חייב לראות את זה. מאחר והודיעו בטלוויזיה שאין סאבווי (רכבת תחתית) אז התארגנתי לצאת לשם רגלית. תוך כדי שאני חושב לצאת לשם, אני רואה לנגד עיני, בשידור חי, את הבניין הראשון קורס. לא האמנתי למראה עיני.

בפועל הלכו לי כל התוכניות לשהותי בניו יורק. את הימים הבאים העברתי כשאני מרותק למתרחש, ובכל מקרה כל מקומות הבילוי ואפשרויות התעסוקה לא היו רלוונטיים.

באיזה שלב אתה מתחבר לפעילות החב"דית שנתקלת בה קודם?

בליל שבת הגעתי עם קוקו ארוך לראשי, לבית חב"ד. אחרי שמסתיימת שם התפילה, באים כל הישראלים ואז מתחילה תפילה נוספת באווירה תוססת כשלאחריה יושבים כולם לסעודת שבת חמה, בניצוח כמה מתלמידי הישיבה שמגיעים מ-770 בברוקלין. (לא שיערתי לעצמי אז, כי אחרי שסעודת השבת נגמרת הם הולכים 3 שעות בחזרה עד ל-770. הם מצידם אף פעם לא נתנו תחושה שהם ממהרים, תמיד היו יושבים איתנו ומתוועדים עד שעה מאוחרת).

התחברתי לאווירה במקום, האמת שגם האוכל היה טעים, ומידי שבת הייתי מגיע לסעודה, היה רק "ג'וק" אחד שלא ידעתי איך להתמודד איתו - הם אמרו שהרבי מליובאוויטש חי והוא לא נפטר והוא המשיח.

בהתחלה התעלמתי מזה והתעסקתי יותר בתכונות החיוביות האחרות שלהם ולא ב'שטויות'. אבל זה נושא מאוד דומיננטי והם כל הזמן דיברו על זה, נוצר מצב שהתחילו הרבה ויכוחים בינינו בנושא.

רציתי להבין את הטענה הזאת איך אנשים רציונליים שגם חיים את העולם הזה (חבר'ה על הכיפאק, לא מנותקים או תלושים מהמציאות), איך הם יכולים להגיד על יהודי - שכולם ראו שעשו הלוויה - שהוא חי. איך אפשר להגיד כזה דבר?

מצאתי את עצמי שבוע אחרי שבוע, יושב עד שעה מאוחרת בלילות שבת ומתווכח עם בחורים חב"דניקים על משיח וגאולה ועל זה שהרבי חי וקיים.

בינתיים מצאתי עבודה בקונדיטוריה, הייתי כל יום נוסע לפלטבוש בברוקלין. הייתי עובד ביום וחוזר למנהטן בלילה לישון. כל הזמן הפנוי שהיה לי הייתי מנצל לטיולים, לחיות את אמריקה כמו תייר, בשביל זה הגעתי לניו יורק.

מתי הגיע הצעד הבא?

ואז הגיעו החגים. ראש השנה הייתי בבית חב"ד עם החבר'ה.

לפני יום כיפור הם אמרו לי שהם לא יבואו. "אתה יכול להישאר פה, להתפלל עם האמריקאים בבית חב"ד, או שאם אתה רוצה אתה יכול לבוא איתנו ל-770".

שאלתי אותם מה זה 770? והם הסבירו לי שמדובר על בית המדרש של הרבי שליט"א מלך המשיח, לשם מגיעים אלפים בחגים.

ברגע הראשון כשנכנסתי ל-770, ממש התעצבנתי על המקום הצפוף הזה. לא היה לי אפשרות אפילו להחזיק את הסידור ולקרוא בו מהצפיפות הגדולה. אמרתי לעצמי מה הם רוצים שאני אהיה ככה כל יום כיפור? איך אני אחזיק פה, הם השתגעו? הם לא נורמלים!

אבל אז התחיל איזה ניגון מרגש שהשבית אותי לגמרי. פתאום אני שומע שירה רמה של אלפי אנשים יחד, לא שמעתי כזה דבר בחיים שלי, זה תפס אותי.

נשארתי שם כל החג ופתאום התחלתי לחשוב אחרת על שלושת ה'הזויים' שאני פוגש כל שבת שמאמינים שהרבי חי והוא המשיח. פתאום אתה רואה אלפים של חבר'ה שמאמינים בדבר הזה. ואז אתה אומר לעצמך וואלה יש פה משהו.

בשמחת תורה כבר לא היה צריך לשכנע אותי מידי הרבה, הגעתי לשם ושוב חוויתי חג שכמותו לא הכרתי קודם לכן. כשאני מתכנן לחזור למנהטן לדירה שלי לקראת היום השני של החג. הדרך הרגלית לשם, נעשתה עם עוד קבוצה גדולה של בחורים, שיוצאים לכיוון מנהטן כדי לשמח יהודים בבתי הכנסת ("התהלוכה").

מדובר באחד המראות המפעימים, אלפים צועדים שעות לכל קצוות העיר.

נכון, גם אנחנו הולכים ושרים ועוברים את הגשרים בדרך למנהטן, דגלי המשיח מתנופפים בידי הצועדים. זו היתה חוויה שאף פעם לא הייתה לי. למרות שהסתובבתי הרבה בניו יורק, מעולם לא יצא לי להגיע ככה בתור יהודי עם הבחורים והשירים והדגל. בדרך כלל כל אחד מגיע כמו תייר שמנסה להשתלב בין הגויים שלא ישימו לב שהוא יהודי.

כשהגענו לטיימס-סקוור התחילו ריקודים שמחים מאוד.

ואז קלטתי את הגדולה של 'התהלוכה'. אתה רואה ישראלים בעיצומו של היום, יוצאים מהחנויות של Macy's, רואים אותך ומיד חיוך גדול נמרח להם על הפנים והם באים מצטרפים, רוקדים איתך ואומרים "חג שמח".

אני ממש התרגשתי לראות את זה. מבחינתם זה היה עוד יום חול רגיל ופתאום הם נזכרים שהיום חג והם באים ורוקדים בשמחת תורה. אתה רואה את השמחה שלהם, איזה אור עשינו להם. זה ממש תפס אותי הקטע הזה.

חזרתי לארץ אחרי החגים, עם רשמים מחוויה מטלטלת, ורציתי לבחון את הדברים ששמעתי ושראיתי ולהבין מה המשמעות של כל זה. במיוחד תפס אותי מה שהם אמרו לי שהרבי חי ושהוא מלך המשיח ורציתי להבין מה המקור לדבר הזה. ראיתי שיש כל כך הרבה אנשים שמאמינים בזה זה משהו שכדאי לבדוק אותו, למרות שלא מצאתי הסבר מסודר לכל הנושא שיניח את דעתי.

הרושם הראשוני היה שמדובר בהמצאה של החסידים, כל מי ששומע את הדבר הזה בפעם הראשונה בטוח שזו המצאה של החסידים.

והלכת לשאול חסידים, ללמוד מהם?

לא היה לי שום חבר חב"דניק, אז התחלתי לחפש באינטרנט מידע בנושא. הבנתי שמדובר פה בדמות אלוקית, מנהיג גדול וקדוש, צדיק ואיש אמת.

ואז אני מגלה לחרדתי שהוא בעצמו דיבר על הדברים האלה וזו לא המצאה של החסידים. זה היכה אותי בהלם. אמרתי לעצמי שאם זה ככה אז יש לי שתי אפשרויות, או לחשוב שמדובר בעוד רב עם שגעון גדלות, מהסוג השרלטני ששומעים עליהם מדי פעם בחדשות, מנהיגי כתות וכאלה, או שהוא אומר את האמת.

אמרתי לעצמי לא יכול להיות שהוא רמאי חלילה, על-פי כל מה ששמעתי עליו, זה איש אמת וצריך להקשיב למה שהוא אומר וללמוד את מה שהוא אומר, המפתח למציאות ואיך צריך לתפוס את המציאות של העולם נמצא בבן אדם הזה.

מאחר ולא היה לי את מי לשאול, לא היה לי שום חבר חב"דניק, התחלתי לחפש מידע על הנושא באינטרנט. אני זוכר שראיתי סרטונים שהוא מעודד את השירה של 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד' ושיחות שבהם הוא אומר ש"משיח מנחם שמו".

מהר מאוד החברים שלי התחילו לשמוע ממני דיבורים חדשים שלא היו רגילים לשמוע: אנחנו צריכים ללכת אחרי האיש הזה, לראות מה הוא מלמד אותנו, ללמוד מה היחס שלו לעולם ולכל תחום בחיים, עלינו לדעת שמה שהוא אומר זה האמת. החברים שלי חשבו שהשתגעתי…

תמיד אני צוחק ואומר שהייתי משיחיסט עוד לפני שידעתי מה זה ספר התניא.

זה חיבר אותי.

יש כאלה שעלולים לטעון שהדיבורים של החסידים בנושא משיח, זה דבר שיכול להרחיק אנשים מחב"ד. לי באופן אישי מאוד קשה לשמוע את הדברים האלה. כי זה הדבר שקירב אותי! זה הדבר הראשון שידעתי. זה מה שגרם לי בכלל לחקור ולבדוק.

דווקא הנקודה הזאת היא שגרמה לי, דווקא האי-נחת הזה, התפיסה הזאת שזה לא שגרתי, שזה אפילו מטריד מחשבתית, דווקא זה מה שגרם לי להימשך לזה.

והפכת מיד לחב"דניק לכל דבר?

לא. זה לקח לי עוד זמן, אבל כבר הייתי "משיחיסט".

לפני החתונה היתה הפעם הראשונה שכתבתי לרבי שליט"א מלך המשיח (באמצעות ה'אגרות קודש'). עד אז אמרתי לעצמי שאני לא יודע עד הסוף אם אני מאמין בזה או לא, אבל אני לא אעשה צחוק. אם אני כותב, התשובה תהיה מחייבת. או שאני כותב ומתייחס ברצינות לתשובה או שאני לא כותב.

רציתי להיות אמיתי עם זה ולכן גם המון זמן נמנעתי מלכתוב, עד שעלתה השאלה אם להתחתן או לא, שהטרידה אותי מאוד באותו שלב. באחד הלילות, בשעה שתיים, בהחלטה של רגע, החלטתי שאני כותב עכשיו 'מה שהוא אומר - אני עושה'.

כתבתי לרבי שליט"א מלך המשיח והתשובה שקיבלתי הייתה "לרגל חתונתו, מזל טוב מזל טוב שיהיה בניין עדי עד, המואר באור תורת החסידות". השתגעתי לגמרי, התקשרתי אל נעמה, הערתי אותה אמרתי לה: "אנחנו מתחתנים! אנחנו מתחתנים! תראי איזה תשובה קיבלתי". גם היא היא הייתה בהלם.

בסוף אותו מכתב, נאמר שכדאי לפני החתונה ללמוד מ'קונטרס דרושי חתונה'. לא ידענו מה זה, אמא שלה שאלה את אחד האחים שלה, חסיד חב"ד מברקת, והוא כיוון אותי לרב מנחם שמח משיכון חב"ד בלוד. עשיתי איתו חברותא לפני החתונה, ובעקבות הלימוד, החלטתי שאנחנו נשמור על טהרת המשפחה אחרי החתונה.

למרות שהחתונה לא היתה חב"דית, הרי שבחופה ניגנו ארבע בבות, ובמחרוזת הריקודים שולבו כמה ניגוני חב"ד כשבראשם כמובן "יחי אדוננו".

ואתה ממשיך במסלול חייך: לימודים, עבודה, מילואים…

כן. אחרי שנה אשתי הייתה בהריון ואני הייתי במילואים היא מתקשרת אליי בוכה ואומרת לי שהיא קיבלה עכשיו טלפון של תוצאות הבדיקות שהיא עשתה ואמרו לה שכדאי לעשות ח"ו הפלה. כי יש סיכוי שהילדה תיוולד חולה, היא בכתה בטלפון ושאלה מה נעשה.

ידענו כמובן שאנחנו לא נעשה הפלה כי זה לא היה בכלל רלוונטי, אבל מאוד דאגנו מהבשורה הזאת ולא ידענו מה לעשות. אני בכלל במילואים ואין לי איך לנחם אותה והיא בוכה ומתייפחת בבית.

התקשרתי לידידי שניאור בלוך שהכרתי עוד מסעודות השבת במנהטן, שבאותם ימים בדיוק הגיע לארץ ואמרתי לו "אני חייב עזרה. אני צריך שתבקש בשבילי ברכה מהרבי שליט"א מלך המשיח".

אחרי שהוא לקח ממני את כל הפרטים, הוא הכניס את המכתב בתוך ה'אגרות קודש', כשאני כל הזמן על הקו איתו. ואז הוא פותח ואומר לי "תגיד, אולי אתה כעת במילואים"? השבתי בחיוב, והוא אומר לי: "אתה עושה שם מבצע תפילין?" אמרתי לו: "וואלה, האמת שכן". אז הוא אומר לי "וואי אני לא מאמין. כתוב פה שבזכות מבצע תפילין והפצת היהדות שעושה במקום שבו נמצא, תהיה רפואה שלימה לך, לרעייתך ולצאצאיך, מכף רגל ועד ראש, ובלבד שתמשיך להפיץ את היהדות". שנינו היינו בהלם.

כאן אני חייב לעצור ולספר שבאחד הימים כשהתפללתי באוהל המגורים עם התפילין, אחד החיילים הסתכל עלי. אמרתי לו 'אתה רוצה גם'? הוא השיב בחיוב, וכך גם חברו, כך שזיכיתי עוד שניים בהנחת תפילין. אחרי כמה ימים הם כבר הניחו לבד מעצמם. בהמשך היתה לכך השפעה גם על עוד חיילים.

סיימתי את השיחה איתו, ומיד התקשרתי לאשתי, אמרתי לה: "התינוקת בריאה ושלימה, הכל בסדר. לא צריך לעשות הפלה, לא צריך לעשות יותר שום בדיקות כדי לוודא את זה. לא צריך שום דבר. יש מי שמנהל לנו את העניינים"!

תפסתי את התפילין, רצתי בכל הבסיס, הנחתי לכולם שם, לא איפשרתי לאף אחד לסרב.

זו היתה הפעם השניה שכתבתי לרבי שליט"א מלך המשיח בחיים.

מכאן הכל כבר השתנה לגמרי. תוך זמן קצר, התחלנו תהליך של חיזוק עצום בתורה ומצוות. אשתי קיבלה על עצמה בהדרגה מנהגי צניעות של חב"ד, ואני, שעבדתי אז ברדיו קול חי, התחלתי להסתובב בכל מקום עם דגלון משיח…

כיום אתה עובד בעיתון ישראל היום, ויחד עם זאת, אתה מגדיר את עצמך כשליח לכל דבר. איך משתלבים שני הדברים?

קודם כל, גם פה זה היה תהליך.

כשעמדו לפתוח את עיתון ישראל היום, פנו אלי בהצעת עבודה. אז עוד לא ידעו שהוא יגדל כל-כך. התלבטתי אם לעבור לעבוד שם או לא, כי חיפשתי עבודה שתיתן לי ביטחון תעסוקתי ורציתי להיות בטוח שאני עושה את הצעד הנכון.

כתבתי לרבי שליט"א מלך המשיח שאני מתלבט אם לעבור, וקיבלתי תשובה "שכדאי לעבור למקום העבודה החדש, כיוון ששם השפעתו תהיה גדולה יותר". בעקבות זאת עזבתי את רדיו קול חי ונכנסתי לעיתון. עוד לא הייתי ממש חב"דניק, אבל מאוד קרוב.

אמנם הגעתי לשם רק ככתב הפוליטי אבל עם התהליך של ההתקרבות לחב"ד, נכנסו לי לראש דברים ששינו אצלי את סדר העדיפויות.

עם הזמן, אתה קולט שאנשים הרבה יותר מעריכים את זה, זה מדבר אליהם הרבה יותר כשאתה מדבר איתם על יהדות, חסידות ורבי, מאשר כשמדברים איתם על פוליטיקה. כשאתה מדבר איתם על הנושאים האלו, אתה משאיר אצלם הרבה יותר חותם, אתה נוגע להם בלב, בנשמה...

איך קורית הסיטואציה? אתה נכנס לחבר כנסת ממפלגה כלשהי בתור כתב של 'ישראל היום' לראיין אותו בנושאי פוליטיקה, ומתחיל לדבר על נושאים אחרים לגמרי?

אספר לך שני סיפורים, ודווקא עם אנשי שמאל:

עמיר פרץ (יו"ר תנועת העבודה לשעבר) קרא לי פעם לפגישה. אני נכנס למשרד שלו, ואני רואה על המדף חנוכיה של חב"ד. ניסיתי להיזכר איתו מאיפה הוא קיבל אותה, אך הוא לא הצליח לזכור. באותה דקה מגיעה המזכירה שלו עם 2 כוסות מים. כל אחד לוקח את הכוס שלו, אני בא לברך ולשתות, פתאום הוא מסתכל עלי, ולפני שהוא שותה הוא שם יד על הראש ומברך "...שהכל נהיה בדברו". אני עונה "אמן", מברך גם והוא עונה לי "אמן". כשהוא גומר לשתות הוא אומר לי "אתה רואה? בזכותך עשיתי מצווה".

אמרתי לו "וואו, כל הכבוד. בוא עכשיו ביחד נעשה עוד מצווה, ויותר גדולה". הוא שואל אותי "מה?" ואני מצביע על הזרוע שלי. כל פעם שאני מגיע לפגישות עם פוליטיקאים אני מביא איתי את התפילין, אז הצבעתי לו על התפילין שאני מחזיק, ואז הוא אמר לי "לא לא לא, אל תגזים".

אמרתי לו "מה, אתה נגד תפילין?" והוא מיהר לענות "מה פתאום, אני נגד? מאיפה הבאת את זה שאני נגד? פשוט אצלי זה לא דבר שאני רגיל אליו. אתה יודע מתי פעם אחרונה הנחתי תפילין? רק כשיש איזה אירועים מיוחדים אני מניח". הסתכלתי עליו ואמרתי לו בשיא הרצינות "עמיר, אתה קורא לי לפגישה אצלך במשרד, אני מגיע, וזה לא אירוע מיוחד?" אז הוא הסתכל עלי ואמר, "אתה יודע מה? זה אירוע מיוחד, תביא". אז הוא הניח תפילין.

כולם שם מסביב לא ראו אותו מעולם מניח תפילין. התחילו לצלם אותו מכל הכיוונים, והוא דווקא נהנה מהסיטואציה.

ומה המקרה השני שקרה לך?

נשלחתי פעם לראיין את אילן גילאון ע"ה מתנועת מרץ (שנפטר לפני חודשיים). הראיון היה סמוך לחג סוכות. יצאתי מהבית שלי בירושלים לכיוון הבית שלו באשדוד, כשיצאתי מהשכונה, אמרתי לעצמי "הרי זה ערב סוכות, איך אני בא אליו בידיים ריקות?" מיד עשיתי פרסה, קניתי סט של ארבעת המינים והמשכתי.

כשהגעתי, הוא חיכה לי מחוץ לבית עם הקלנועית שלו, וכשהוא ראה אותי יוצא מהאוטו עם ארבעת המינים, הוא חשב שזה שלי, אז הוא אמר לי "אני אביא לך כלי עם מים, שתוכל לשים בו את ארבעת המינים". אמרתי לו "לא, אילן, זה בשבילך". הוא הסתכל עלי "מה?", אמרתי לו "הבאתי את זה בשבילך, שיהיה לך לחג".

בגלל שהוא היה על כיסא חשמלי הוא היה נמוך, אז הוא תפס והוריד את הראש שלי לגובה שלו, נתן לי נשיקה על הלחי, ואמר לי "וואו, תודה רבה לך, בזכותך אבנה השנה סוכה". הוא לקח את ארבעת המינים, שם בכלי עם מים, והתחלנו את הראיון.

אחרי שנגמר הראיון, הוא מציע לי לפתע להגיד איתו "לחיים", שנינו אומרים לחיים, והאווירה מתחממת, ואנחנו מתוועדים ומדברים. ואז הוא פתאום אומר לי "תשמע, שלא תטעה, שלא תבין לא נכון - אני אתאיסט, אני לא מאמין בקדוש ברוך הוא".

ואני, חצי שיכור, אומר לו: "תקשיב טוב אילן, האדמו"ר הזקן, מייסד תנועת חב"ד, גילה לנו שכל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. ידעת שהרבי שליט"א מלך המשיח לא מסכים להשתמש במילה חילוני כלפי יהודי? אין דבר כזה יהודי חילוני, כי לכל יהודי יש לו חתיכה, חלק מהקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכו, בין אם הוא רוצה ובין אם הוא לא רוצה, בין אם הוא יודע ובין אם הוא לא יודע. זה נמצא בתוכנו".

הוספתי ואמרתי לו "תדע לך, שיש כאלה שהניצוץ האלוקי הזה שלהם הוא מאוד מאוד נסתר, לא רואים אותו, צריך לגלות את זה, צריך לשחרר את זה אצלו. אבל אצלך, אני יודע שיש הקדוש ברוך הוא ואני יודע שיש אלוקים. אתה יודע איך אני יודע? כי אני רואה אותו אצלך, אתה ההוכחה שלי. אתה בן אדם טוב, אתה כל כולך אלוקות, שופע כזה טוב לב, לא צריך לחפש את הניצוץ האלוקי שלך. הוא כל כך גלוי, שאתה ההוכחה שלי שיש הקדוש ברוך הוא. אז מה אתה מבלבל לי את המוח? 'אני לא מאמין, אני אתאיסט'..."

המילים התפרצו ממני, והוא ואשתו היו בהלם. ואז הוא אומר לי: "תשמע, לרעיון הזה שהקדוש ברוך הוא, זה לא איזה משהו נעלה בשמיים אלא משהו שנמצא בתוכנו, זה דבר שאני מתחבר אליו".

ואז הוא אומר לאשתו: "את יודעת שאנחנו עושים השנה סוכה". אז היא אומרת לו: "מה, מה פתאום? למה?" אז הוא אומר לה "תראי, תסתכלי", הוא מראה לה על האגרטל עם המים ואת ארבעת המינים, "תראי, הוא הביא לנו ארבעת המינים. אז תקראי לבן הגדול, ותגידי לו שיבוא לפה ויבנה לנו את הסוכה". והיא הסכימה.

שמרנו מאז על קשר חם. בחנוכה עשיתי לו מסיבת חנוכה. שנה אחרי זה הוא היה מאושפז, שלחתי לו דרך שליח באשדוד חנוכיה לבית הרפואה והוא שלח לי תמונה עם החנוכיה ביד מאושר כולו.

כך אני רואה את השליחות שלי. זו השליחות שמוטלת עלינו כל עוד אנחנו נמצאים שם, ובשביל זה הקדוש ברוך הוא שם אותנו שם.

אפשר לומר עליך שאתה משלב את העיתונאות בתוך השליחות, לא הפוך...

אני אספר לך משהו שיתן את התשובה.

לפני הקורונה, היה לנו שיעור חסידות קבוע במזנון הח"כים. חלק מהמשתתפים היו קבועים, חלקם היו מזדמנים.

באחד הימים, הגיע לכנסת השליח הרב שמוליק שארף לצורך איזו פגישה עם שר, שנקבעה לשעות הבוקר, אלא שאחרי שהוא הגיע השר ביקש לדחות את זה בכמה שעות והוא חיכה איתי בזמן הזה.

אחרי כמה שעות הוא נכנס לפגישה וכשהיא הסתיימה זה כבר הגיע לשעות אחה"צ. הצעתי לו להישאר ולמסור את השיעור בפני המשתתפים והוא הסכים. וכך יצא שאחרי יום שלם שהוא היה בכנסת יחד איתי אנחנו יוצאים לכיוון החניה.

ליוויתי אותו לאוטו ואז הוא אמר לי: "אני חייב לשאול אותך שאלה, הייתי איתך כל היום מהבוקר עד הערב, אתה לא עבדת אפילו דקה אחת. גם כשבאו אליך פוליטיקאים, חברי כנסת, שרים (וראיתי מלא שבאו אליך) ודיברו איתך, עם כולם אתה מדבר או על היהדות, או על משיח, או הלכה, או אמונה… מילה אחת של פוליטיקה לא דיברת. איך זה"?

אמרתי לו: "תשמע היתה לי את המחשבה הזאת גם כן בדיוק לפני חודש. העורך הראשי של העיתון עמוס רגב התקשר אלי כל יום לברר אם יש לי בשבילו כותרת… אבל לא היה לי משהו רציני לתת לו.

אחרי שבועיים שיום יום הוא בודק מה קורה אצלי, אמרתי לעצמי 'זה לא צורה, אני צריך לעבוד'. החלטתי ש'היום אני בא לעבוד, אני הולך לבדוק מה קורה עכשיו בתוך הליכוד, מה קורה במפלגה אחרת, אני חייב להביא איזה אייטם'.

אני נכנס למעלית, ואיך שהמעלית עולה ומגיעה לקומה, התחלתי לדמיין את עצמי מדבר עם אנשים על הפוליטיקה, וזה כל כך שיעמם אותי וכל כך הרגשתי שזה כזה תלוש ממה שאני מחפש. אמרתי לעצמי 'עד שיש לי כמה דקות עם חבר כנסת או שר, במקום לדבר איתו על משיח, במקום לדבר איתו על יהדות, אני אדבר איתו על פוליטיקה? הרי זה כזה לא מעניין'.

'הרי אני רואה כמה שזה מחזק. באים אלי פוליטיקאים ורוצים שאני אתן להם עצה, ואתן להם כל מיני דברים רוחניים. יש כאלה עם שאלות הלכתיות. ויש גם את עובדי הכנסת שבאים אלי בפניות דומות'.

ישר הוצאתי את המחשבות מהראש ואמרתי 'אני לא מדבר עם אף אחד פוליטיקה. אני באתי לפה בשליחות. לא מעניין אותי שום דבר'.

איך שאני מגיע לקומת הממשלה, בא אלי יועץ של אחד השרים הבכירים ביותר ואומר לי 'מתי פעם האחרונה נכנסת לשר'? השבתי לו 'לפני הרבה זמן'. הוא הזמין אותי להיכנס, ולפני שאני שואל משהו את אותו שר הוא מתחיל לשפוך אש וגופרית על שר החוץ האמריקאי, "לקרוע אותו לחתיכות" כמו שאומרים.

אני יוצא החוצה מתקשר לעמוס רגב ואומר לו: "תקשיב יש לי סיפור" ומביא לו את הציטוטים. הוא שם את הדברים למחרת על כל העמוד הראשון של העיתון, והקדיש לזה את העמודים המרכזיים.

דיברו על זה כל היום ברדיו, וזה הגיע עד למהדורות של הטלוויזיה בערב… כולם מביאים את השער של העיתון, כולם מביאים את הציטוטים של המתקפה. והעורך היה מרוצה מהעבודה שלי.

את כל זה אני מספר בחניון לרב שארף: "אתה מבין. הכל התחיל בהחלטה שאני החלטתי שאני לא בא לדבר פוליטיקה והקדוש ברוך הוא צריך לדאוג לי. והנה, זה מה שקרה. לא עשיתי שום דבר, רק עברתי שם, לא עשיתי כלום. יש הרבה סיפורים שצריך לבדוק ולחקור, דבר שלוקח המון זמן, המון עבודה והמון טלפונים ופגישות והכל בשביל סיפור. ובמקרה שלי רק עברתי במקום הנכון וברגע הנכון. מה זה אם לא השגחה פרטית? מי זה אם לא הקב"ה שדאג לי שאני אוכל להישאר שמה, ובנחת בלי להרגיש לחץ שאני צריך להוכיח את עצמי".

זו התשובה לשאלה.

בשנת תשע"ח, עשית כתבה גדולה בעיתון ישראל היום, על כל הנסיעה לרבי שליט"א מלך המשיח. כתבה שגרמה לרבים להכיר את המושג. אולי תוכל לשתף את הקוראים מאחורי הקלעים של הכתבה?

יצא לי לשלוח הרבה שרים וחברי כנסת שנסעו לניו יורק להגיד להם לנסוע ל-770 והם היו והם חזרו בהתלהבות. ראיתי שהנסיעה גורמת לשינוי בחיים של כל מי שמגיע לשם.

ראיתי את ההשפעה בפרט בחודש תשרי, שבן אדם מגיע לתשרי הדבר הזה גורם לו לעשות שינוי בחיים. הוא חוזר אחרי זה למקום השליחות שלו, למקום המגורים שלו אדם אחר.

באותו זמן היה מאמר של חב"דניקית בעיתון מקור ראשון. היא פרסמה מאמר שלם על פמיניזם ביהדות ואז היא ציטטה רב שאומר כך וכך ואמרה בלי שם, אמרה שרב אחד אומר כך וכך, ומנגד רב אחר אומר כך וכך. ובפייסבוק שלה היא כתבה שהרב השני שהיא כתבה זה הרבי שליט"א מלך המשיח.

אשתי נורא כעסה על הכותבת, שהיא חברה שלה. "עד שיש לך תירוץ להזכיר את הרבי שליט"א מלך המשיח בעיתון אז את לא כותבת"? הם רבו על הדבר הזה ואותה חברה התעקשה שהיא לא יכלה, "זה לא עיתון חרדי ולא עיתון חב"די". היא פחדה שזה לא יתקבל.

אמרתי לאשתי "את יודעת מי אשם בזה שזה קרה? אני"!

היא שאלה אותי למה? אמרתי לה כי אם אני הייתי כותב על הדברים האלה בעיתון וזה היה דבר כזה ברור שכל הזמן כותבים על זה, אז היא, שבפעם בחצי שנה מבקשים ממנה לכתוב מאמר זה היה נראה לה דבר מאוד טבעי ורגיל לכתוב את זה. 

ואני כעיתונאי בעיתון גדול, זו אחריות שלי. אני לוקח על עצמי את הפאשלה הזאת. אמרתי לעצמי שחוץ מלעבוד עם הפוליטיקאים, צריך גם בעיתון עצמו להכניס את העניינים.

בהחלטה זו נסעתי למערכת העיתון, כשבדרך אני חושב לעצמי איך אני מממן כרטיסים לי ולכמה ילדים שהיו אמורים לנסוע איתי. ואז עולה לי מחשבה 'למה שהעיתון לא ישלח אותי? נעשה כתבה על תשרי'.

איך שאני מגיע למערכת, ראתה אותי המשנה לעורך של המוסף, היא לא דתיה ומגדירה את עצמה שמאלנית חזקה. היא פונה אלי ואומרת: "תגיד טוכפלד אולי לקראת החגים תעשה כתבה על הרבי ועל 770"?

אני מסתכל עליה בהלם. "מה אמרת עכשיו"? היא אומרת לי "זה ממש מתבקש אנחנו כעת לפני החגים".

אמרתי לה: "אני לא מאמין, זה בדיוק מה שבאתי עכשיו לבקש מהעורך בועז ביסמוט". אני נכנס לבועז, הוא היה עסוק מאוד. אני מסתכל עליו ואומר לו "תקשיב, אני רוצה שתממן לי נסיעה ל-770, אני עושה כתבה על תשרי. כל פעם יש כתבות על מקומות אחרים אליהם נוסעים מישראל, אף פעם אין על 770, בוא נעשה על 770".

הוא מסתכל עלי ואומר לי: "לא עכשיו. תשלח לי מייל אני אראה על מה אתה מדבר ואז אחליט".

אני בא לצאת מהחדר, אני מסתובב לכיוונו, הוא מסתכל עלי ואומר לי: "אני אאשר את זה, אל תדאג". אני בא ללכת, הוא ממשיך להסתכל עלי ואומר לי "הרי כל הברכה של העיתון זה מלכתוב על הרבי…" לא עניתי. והוא הוסיף ואמר לי: "מה? לא צודק?" אמרתי לו: "בוודאי שאתה צודק"!

לא נותר לנו אלא לאחל לך, שתזכה לדווח בפעם הבאה על התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח ולהעביר שידור ישיר מבית המקדש השלישי.

לקריאה מתוך מגזין עולם חדש גליון 56

לעיתון הגאולה גליון 56