הקהל אז והיום | ראיון עם הרב שמעון ויצנהדלר

שנת תשפ"ג היא שנה הנקראת 'שנת הקהל', בהיותה השנה הבאה לאחר שנת השמיטה. בשנים האחרונות, הפך מושג זה למוכר בציבור הרחב, בעקבות הוראותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח, שהרים על נס את הצורך בקיום ענין ההקהל גם כיום, אפילו יותר מבעבר.

למרות כל החומר המתפרסם בתחום, דומה כי עדיין חסרה הסברה בסיסית בנושא זה. לשם כך פנינו למעונו של ראש ישיבת תומכי תמימים חב"ד-ליובאוויטש בראשון לציון, הרב שמעון ויצהנדלר, שעמד בראש צוות העריכה של הספר 'קהל גדול', בהוצאת 'מרכז ההפצה בארץ הקודש - ממש', העוסק בכל היבטי הוראות אלו, ומכיל את כל הוראותיו ורעיונותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח בנושא זה.

חלקו הראשון של הראיון עוסק בהבנת המצווה בצורה הבסיסית ביותר.

***

חלק מהקוראים מתוודעים כאן לראשונה למושג הזה - 'הקהל'. לפני שנדבר על 'שנת הקהל' וענייניה, אנחנו רוצים קודם-כל להבין בצורה פשוטה - מהי מצוות הקהל מהתורה?

כדרכו של יהודי, אני מוכרח קודם כל לחלוק על ההתנסחות של 'להבין בצורה פשוטה את מצוות הקהל', כי מי שמנסה 'להבין בפשטות' 'מצווה פשוטה', יש לו טעות בסיסית. המצווה הזו היא ממש-ממש לא פשוטה, ודווקא מכאן עוצמתה ובדידותה...

אז ברשותך, נתחיל שוב: קוראים רבים מבקשים להבין בצורה מעמיקה את העוצמתיות המבודדת של 'מצוות הקהל'...

אכן, זה ניסוח טוב ביותר, בהיותו מכניס אותנו היישר לתשובה.

אז הבה נשוחח קצת על המצוות. מצוות השם שאנו מכירים כיום, מופנות ברובן אל היחיד (שבת, כשרות, תפילין וכן הלאה), אולם קיימות כמה מצוות הפונות ל'כלל ישראל', 'מצוות הציבור' בעגה התורנית. את מצוות אלו אתה לא מקיים לבד בבית, אלא אתה צריך את עם ישראל. בדרך כלל למצוות הללו יש משמעות השייכת למהות הקיום היהודי.

ומצוות הקהל היא אחת מאותן מצוות?

אכן, אבל הרבה מעבר. היא המרכזית והיוצרת שלהן. היא כל-כולה עוסקת ב'כלל ישראל', ונועדה ליצור בכל פעם מחדש את ה'כלל ישראל'. משה רבינו מצווה את המצווה הזו כחלק מהציוויים המכינים את יהושע ועם ישראל לכניסה לארץ. מדובר על תקופה חדשה, במקום חדש, ובעיקר - עם אישים אחרים, אלו שלא היו בגופם במעמד 'הר סיני', ויהיו להם אתגרים משמעותיים ודפוס התנהלות שונה לגמרי מתקופת המדבר.

תשומת הלב של הבאים לארץ יהיה גם בחיפוש אחר צרכים קיומיים, דבר שבארבעים שנות המדבר נחסך מהם. הם כבר לא יהיו תחת 'ענני הכבוד', אלא יצטרך להגן בגופם ולהילחם באויביהם.

בסיטואציה החדשה הזו, כל העבר החוויתי של יציאת מצרים ומעמד 'מתן תורה', שם עם ישראל 'נהיה לעם' - עלול להישכח. לכן מצווה משה רבינו לכנס את 'האנשים והנשים והטף' - כל עם ישראל, במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות. כולם יתכנסו לבית המקדש, והמלך שבכל דור יקרא בספר התורה פרשות המעוררות את לב העם לקיום המצוות.

זה הרעיון המרכזי של המצווה כפי שנכתבה בתורה, ואלו בקווים כלליים דרכי ביצועה. יש לה עוד הלכות פרטניות, כמו לכל מצווה, וניתן למוצאן בפירוט בספרו ההלכתי של הרמב"ם (ספר קורבנות, הלכות חגיגה).

בוא ננסה לתת לקורא הממוצע תיאור של המעמד - מתי ואיך הוא היה קורה, מתי לאורך הדורות הוא התקיים בכלל, וכמה זמן שמרו על המצווה הזו?

תתפלא לשמוע, כי בעוד ולמצוות אחרות יש לנו תיעוד די פרטני על צורת קיומן במשך אלפי שנה, ולדוגמא - תיאורי עשיית קרבן פסח בפרטנות, ועוד, הרי שעל ביצוע מצוות הקהל, אין לנו כמעט תיעוד ברור. שלושה תיאורים חלקיים בנביא, במשנה ובירושלמי, עוסקים בפרט כזה או אחר, אך לא מעבר. אדגיש: לא שלא קיימו את המצווה הזו, אלא שהתיאור והתיעוד על כך מועטים מאד, יחסית.

כיצד יתכן שמעמד כה עוצמתי, שכלל הגעת מיליוני אנשים לעיר הבירה לטקס רב רושם, כמעט ולא הותיר את חותמו בדפי ההיסטוריה?

אכן, המפרשים עצמם תמהים על כך. אבל בתורה לכל דבר יש משמעות, וגם חוסר התיעוד הזה מלמד הרבה יותר ממשהו על היקפה ומשמעותה של המצווה: אכן כן, מצוות הקהל לא הצליחה להתבצע בצורה מושלמת! הביצוע המושלם שלה יפעל את סגירת המעגל של עם שלם, המאוחד סביב מלך וסביב התורה במקום המקדש. המרכיבים הללו, כאשר הם מתבצעים במלואם, הם פשוט גאולה מושלמת. והדבר הזה עדיין לא קרה...

זו פרשנות מפתיעה...

אם נעיין באחד מהתיאורים הבודדים על מימוש המצווה, נבין עד כמה הדברים שאמרתי 'חיוורים'. במסכת עבודה זרה, בתלמוד הירושלמי, ישנו תיאור מזעזע. היום הראשון של ירבעם במלוכה היה מוצאי יום טוב הראשון של סוכות, ובזמן קריאת התורה של 'הקהל' הוא ביקש לגרום שרחבעם המלך לא יצליח לקרוא בתורה, ולכן העמיד עבודה זרה בעיצומו של המעמד!

והמשמעות?

ירבעם הבין כי המלך נועד להמשיך את מלכות ה' בעולם, ואם רחבעם יקרא בתורה ב'הקהל', הרי דמותו שלו, המייצגת את כל ההיפך - מתפוגגת...

מדהים. אולי ננסה בכל זאת, גם ללא תיאור פרטני מהמקורות, לתאר לקורא הממוצע כיצד קיימו את המצווה בפועל?

כאשר אנו קוראים במקורות על הקרבת קרבן פסח, אנו מוצאים תיאורים מפורטים, מהם ניתן להסיק כי בחלק מהשנים נכחו בהר הבית כחצי מיליון איש בו זמנית. 

אך ישנו הבדל גדול בין קרבן פסח ל'הקהל': בשביל הקרבת קרבן פסח, מספיק שיהיה נוכח בהר אדם אחד מתוך עשרות המנויים על הקרבן. אך למעמד ה'הקהל' נקראים כל העם, 'אנשים, נשים וטף', להתייצב בהר הבית, כאשר תחת קטגוריית 'טף' נמנים תינוקות בני חודש ומעלה.

חישוב מתמטי פשוט יביא אותנו למסקנה כי למעמד 'הקהל', היו מגיעים כמה מיליוני בני אדם!

נעצום עיניים, וננסה להתחבר ולהבין. המצווה הזו, בעצם ביצועה, מייצגת את היוולדו של עם מלוכד סביב מלך הקורא את תורת ה', במקום הכי קדוש. ושוב הפנמנו את העוצמה.

אז איך בעצם הצליחו לשמוע, היו כבר אז רמקולים?... איך בכלל ראו?

אכן, הרמב"ם עצמו נדרש לכך. תשובתו נכתבה בביטויים עזים שלא מצאנו דוגמתם בכל ספריו: "ומי שאינו יכול לשמוע - מכוין לבו לקריאה זו. שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".

אם יורשה, נאמר כי הרמב"ם הופך את הלימון ללימונדה. הבעיות הלוגיסטיות של מרחק ושמיעה, חושפות כי הצד הרוחני של המצווה חזק הרבה יותר מהצדדים הטכניים.

למעשה, אחת הסיבות להגבהת מיקומו של המלך על גבי בימה של עץ, היא על מנת לגרום שהעם יצליח לראות את המלך מכל הזוויות האפשריות, ואף לאפשר שמיעה מיטבית בתנאים הקיימים.

כמה זמן לקח הטקס הזה, ומה היו שלביו?

אם ננסה לדמות זאת לאירועים שאנו מכירים - מדובר למעשה במעמד 'קריאת התורה' המוכר לכולנו מבית הכנסת. המלך קורא שלוש פרשיות מספר 'דברים' מתוך ספר תורה. קודם הקריאה הוא מברך את ברכות התורה, ממש כמו שאנו מברכים. לאחר הקריאה, מברך המלך שבע ברכות, המורכבות מקטעים מתפילת שמונה עשרה, מעין ברכות ההפטרה המוכרות לנו כיום מהקריאה בשבת בבית הכנסת.

מה שמבטא את המשמעות של הטקס הוא ספר התורה המיוחד בו המלך היה קורא. אמנם, מצינו מספר דעות בין המפרשים, אבל לפי דעה מקובלת מדובר בספר תורה ייחודי, הנמצא בקודש הקודשים בתוך ארון הברית! זהו הספר האחרון שכתב משה רבינו לפני הסתלקותו. הדבר מחדד שוב את עומק המעמד. הדורות הבאים, שלא השתתפו בגופם במעמד 'מתן תורה' ולא ראו את המקבל הראשון - משה רבינו, שומעים את דברי התורה מספר התורה שלו.

היו נכנסים לקודש הקודשים כדי להוציא את הספר? הרי חל איסור להיכנס למקום סתם כך…

למעשה, גם בפרט הטכני הזה ישנה משמעות כבירה: המלך היה מקבל את ספר התורה מידיו של הכהן הגדול. מידי יום הכיפורים היה נכנס לשם הכהן הגדול לצורך הקטרת הקטורת, וביום הכיפורים של מוצאי שנת השמיטה היה מוציא את הספר מקודש הקודשים על מנת להשאירו בעזרה, ובו היה קורא המלך במעמד ה'הקהל'.

בעצם, נוסף כאן גם הכוח הרוחני של הכהן הגדול. התיאור היחיד שאני מצליח להעלות בדמיוני שיכול לתאר את עוצמת הרגע, הוא מחזה בו נראה הרבי מלך המשיח שליט"א מקבל את ספר התורה הקטן בבית משיח מידיו של הכהן הגדול. זהו רגע מצמרר ומעורר בפני עצמו.

לכהנים בכלל יש קשר למצווה. לרמב"ם יש תיאור מיוחד על חלקם של הכהנים, שהיו מסתובבים בירושלים בערב שלפני, תוקעים בחצוצרות ומזמינים את המון העם להגיע ל'הקהל'.

כלומר, יש כאן ממש צורת התארגנות פרקטית לקראת היום הזה.

ממש כך. התקיעה בחצוצרה אינה רק איזו 'צפירה', היא גם קול פנימי המעורר את עצם הנפש. לדוגמא, גם לפני יציאה למלחמה היו תוקעים בחצוצרות, בשביל לעורר את האומץ, את מידת הנצח, ממקום עמוק בנפש.

משהו כמו תקיעת השופר?

אכן, בבית המקדש השופר והחצוצרה היו כלים נרדפים. את מה שהשופר מזכיר לנו, הייתה פועלת בבית המקדש - החצוצרה, אבל בעוצמה הרבה יותר חזקה. הכהנים בתקיעתם היו מעוררים את העם לבוא ולהתאחד, להתעלות ולהתרומם למעמד 'מתן תורה'.

אם אפשר לנסות להחיות את זה בדימוי עכשווי, זה ממש ה'תמימים', בחורי ישיבות חב"ד, שמסתובבים ומעוררים את העם להגיע למלך.

***

התעוררנו. אין ספק שמדובר במצווה ממש לא 'פשוטה'. אבל איך בדיוק היא קשורה אלינו כיום? אנו בלי קרבנות, בלי סנהדרין. לו יהיה מי שינסה לעשות זאת במקום המקדש כיום... כל העולם יעמוד על רגליו. אז חוץ מללמוד על המצווה, להתעורר בנוסטלגיה ולצפות לבאות, יש לנו עוד מה לעשות?

לפני התשובה על "מה אנו יכולים לעשות", נשוב להתבונן במה שלמדנו עד עכשיו. המצווה הזו היא בעצם ממש 'מכונת הנשמה' רוחנית, שיוצרת התעוררות ומחזירה אותנו מחדש לחווייתיות העוצמתית של מעמד 'מתן תורה'.

מהי בעצם הגלות? היא מצב נפשי, היסטורי וגיאוגרפי, שבו יהודים מקיימים את מצוות השם, אפילו מוסרים נפשם עליהן, אבל לא תמיד, ואפילו בדרך כלל - ללא חוויה. ללא הכרה פנימית ש'כי הם חיינו ואורך ימינו'. זהו התוצר הכי מובהק של הגלות. ולפתע אנו שומעים על מצווה שהיא למעשה 'התרופה', בה"א הידיעה, לעורר בתוכנו את כל אותו עולם עשיר ונשמתי שכבוי אצלנו.

אם ניגש לאדם בשוק ונשאל: "כמה היית משלם כדי להיות בקריעת ים סוף או בשביל לחזור ל'מתן תורה'? מה אתה מוכן להקריב בשביל לראות ולשמוע את הקול מדבר אליך אישית, 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'"? כל נער תיכון יאמר לך שהוא מוכן לעלות לשמים בשביל זה…

אז הנה, זו בדיוק מצוות הקהל. אז ברור שאסור לנו לוותר על המצווה הזו. הרי זה ה'מצפן' שנתן משה רבינו ליהושע - אתה עומד להתמודד עם מצבים חדשים, והמצווה הזו היא שתרומם את עם ישראל בכל מצב.

זאת אומרת: ככל שהדורות חולפים, המצווה הזאת הרבה יותר מתבקשת, היא נתבעת מאליה. היא מחויבת המציאות.

יש עוד דוגמא לסוג מצווה כזו?

אכן, הרבי מלך המשיח שליט"א מאיר באור יקרות כי מצוות 'הקהל' נאמרה בסמיכות למצוות כתיבת ספר תורה (ואכן, המצוות הללו נמנות זו אחר זו במנין המצוות. הקהל היא מצוה תרי"ב (612), וכתיבת ספר תורה היא המצווה החותמת - המצוה התרי"ג (613)). אם תוציא ספר תורה אמיתי לרחובה של עיר, לא משנה איפה, כל יהודי ידלק, כולל הרחוקים שברחוקים. אילו יהודי, ולו המתבולל הגדול ביותר, יראה ספר תורה מחולל, הוא לא ינוח ולא ישקוט (הרבה סיפורים מלווים את עם ישראל על כך. ניתן לראות זאת גם אצל יהודים המגיעים ל'יד ושם' ורואים שם חלקי ספרי תורה מחוללים, מעידים על זעזוע עצום ורגע של התחברות עם התורה).

מדוע? הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר - הספר הזה הוא עדות חיה ומוחשית ל- 3,300 שנה של אמת אלוקית. אפילו ילד שלא יודע מאומה על יהדות ועל עם ישראל מנשק את הספר הזה, כשבכך הוא בעצם מנשק כאן דורי דורות של שלשלת עם ישראל. הנגיעה הזו בספר התורה, המבע העורג של הרחוקים ביותר על הספר - מחבר אותם ברגע אחד למעמד מתן תורה, לה', למשה רבינו ולעם ישראל. וזה בדיוק מה שעושה מצוות הקהל!

***

בוא נדלג כמה שנים אחורה. במשך כל מאות השנים האחרונות, עם ישראל לא היה מודע מספיק לקיומה של המצווה. לא מצינו שעם ישראל יעסוק במצווה, ידון בה, יכיר אותה, ילבן אותה ויחיה אותה. לכאורה, המצווה הזו כאילו נשכחה כבר מעם ישראל. אפשר להגדיר את זה כך?

חד משמעית. לפני כמאה שנה, יהודי שאז היה אנונימי [כעבור זמן נודע כי מדובר בבעל האדר"ת, הרב תאומים] הוציא לאור על כך חוברת, וקרא לה "זכר למקדש". לקרוא ולבכות. הוא זועק שם את בדידותה ויתמותה של מצווה כה משמעותית. הוא מנסה גם לעסוק מהזווית ההלכתית, אולי אפשר להחיותה באיזו דרך, אך בתחילת דבריו הוא זועק את השפלתה של המצווה היקרה הזו. ממש מתקיים בה 'תורה מונחת בקרן זוית'...

וכפי שאמרתי, זו בדיוק הגלות. היא יודעת במה 'לפגוע', היא מקיימת את המושג 'תן לי הנפש ואת הרכוש קח לך'... היא פוגעת ומשכיחה דווקא את אותן המצוות הכי קריטיות לנו.

לנו, כחסידי חב"ד, אי אפשר שלא לעצור רגע ולחשוב מה הגלות עשתה לאמונה בביאת המשיח. הרבי הריי"צ כתב ופרסם בשעתו ארבעה מכתבי 'קול קורא', שנועדו לעורר את האמונה ולבשר על הגאולה העומדת בפתח. המכתב הראשון יצר פולמוס ציבורי אדיר, ובמכתבו השני הוא התייחס לתלונות שהגיעו דווקא מקרב היהדות הנאמנה, לפיהם העיסוק המוגבר במשיח מזכיר את ה... נצרות! לא פחות ולא יותר! הרבי הריי"צ מתבטא שם בביטויים כאובים. תוכן הדברים: הגלות רצתה ליטול מאיתנו דווקא נקודות יסוד, והנוצרים, המייצגים את הגלות ושעבוד המלכויות, הצליחו לשים את ידם דווקא על התרופה של הגלות - האמונה במשיח, וכאשר יהודי מנסה לדבר על משיח, אתם כאילו מצדיקים דווקא אותם?...

'הקהל', 'משיח', אלו הן מצוות השייכות לאותה קטגוריית ציוויים היוצרים את עם ישראל, ובדיוק שם ה'צלף' הגלותי מנסה לפגוע.

אז בוא נגיע למהפך הגדול שחל בדורנו, שהמצווה הזו הפכה להיות בחזרה נושא קיים, ועם השלכות מעשיות. מה בעצם קרה?

אתה שואל אותי מה קרה?... תביט בשמו של העיתון ותאמר אתה, בשם אלפי הקוראים - מה קרה...

מידי חודש יוצא לאור עיתון שמוכיח שהגאולה כאן... אבל איך זה קשור בדיוק?

"חזרה מלכות לישראל". החוליה החסרה היא - המלכות, זו שיוצרת את ה'עם' חזרה. אמנם, חזרתה של המלכות החלה כבר בתחילת תקומת החסידות. בעל התניא, ביושבו במאסר, נחשד שהוא רוצה למלוך על ישראל, כאשר חוקרי בית הסוהר הוכיחו זאת מגינוני מלוכה הנהוגים בקרב חסידים לרבם.

אבל בדור שלנו זה חזר בגדול. האיש שנועד מראשית הבריאה לסגור את המעגל ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה, החל להנהיג את הדור בשנת תשי"א. האיש שבעצם נוכחותו החל להחזיר את הפרופורציות - לעשות מהעיקר עיקר, ואת הטפל להשאיר בטיפלותו, החל מיד עם עלותו על כס הנשיאות לטפל במצוות המלך, מצוות הקהל.

נשים לב כי מצוות 'הקהל' היא מצווה על המלך (לרוב הדעות), ולכן כאשר חוזרת המלכות, חוזרות עימה מיד המצוות הקשורות אליה, ובעיקר המצווה שכמו שהסברנו - כל מהותה היא 'יצירת עם' סביב מלך.

כיצד היא קשורה דווקא למלכות?

מדוע עם ישראל זקוק למלך? בספר 'החינוך', המסביר את טעמי המצוות, כתובות שתי מטרות מרכזיות למציאותו של מלך ישראל: המלכות נועדה 'לאחד אומתנו' ו'לחזק דת האמת'. שתי מטרות אלו מתממשות דרך אותו 'הקהל', שמטרתו היא: 'הקהל את העם', ועל ידי זה 'למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת'.

במילה אחת: הרבי שליט"א מלך המשיח הוא הדמות שנועדה לבנות מחדש את עם ישראל?

אכן. נתבונן שוב: המילה 'גלות' משמעה - פיזור. כיצד מפזרים עם? בכוח הזרוע? במובן גיאוגרפי? ממש לא. היו תקופות בעם ישראל שחלק נכבד חי בחו"ל ובכל זאת לא היתה התקופה נחשבת לגלות. הפיזור הוא משהו פנימי של פירוק המלכות. אולם כשהמלכות חוזרת, האורגניזם העצום הזה חוזר לחיים. המלך הוא 'לב העם', וכשהלב חוזר לפעום, לא זו בלבד שכל הגוף חי, אלא הוא גם 'חווה' ומרגיש את חויית החיים. יהודים לא רק מקיימים את המצוות, הם גם חיים עימן.

אז מה בדיוק מבקש הרבי שליט"א מלך המשיח לעשות? לעמוד בכותל המערבי ולומר את פסוקי התורה כמו המלך?

כאן אנו נכנסים יותר לעומק הנושא. נדגיש מיד בהתחלה כלל פלדה: בכל ענין הלכתי, אין לנו רשות לעשות כפי מה שנראה לנו, גם אם מדובר בדבר הכי מקודש ומתבקש. את הדברים הללו הרבי שליט"א מלך המשיח אומר בעצמו בקשר ל'הקהל'. נכון שההגיון הדתי והרגש היהודי אומרים שאנו מוכרחים לעשות 'זכר להקהל' בדרך כלשהי, כמו שעשו חז"ל זכר לקרבנות פסח וחגיגה על ידי הנחת 'שני תבשילים' על שולחן הסדר שלנו, אבל האמת ההלכתית לא מאפשרת.

וכאן יש בפנינו שתי ברירות: א. להתעלם מהמצוה הזו בכלל, מה שבעצם עשו בפועל מאות שנים. ב. להתייגע ולהבין מה דורשת מאיתנו כיום המצווה הזו. הרבי מלך המשיח שליט"א עסק בדיון הרוחני הזה במשך למעלה משני עשורים.

אדגיש, שכאשר הוא עוסק בנושא תורני, לא מדובר רק על רב גדול בתורה שמתפלפל באיזו סוגיה הלכתית, אלא במלך, נביא וראש הדור, שממשיך לעולם שפע אלוקי-תורני. בדברי התורה העמוקים של הרבי שליט"א מלך המשיח, ובפרט במצוות 'הקהל', אתה חש ורואה כי "דבר ה' דיבר בו ומלתו על לשונו".

כיצד זה בא לידי ביטוי?

בשלבים ובסדר המדוקדק של גילוי הדברים, עד הבאתם לידי חיתום. כיום, במבט לאחור, אתה פשוט משתומם לראות כיצד מ'הקהל' ל'הקהל' הוא בונה באדריכלות גאונית את המהלך - מה אמורים כיום לעשות ב'הקהל', עד שהדברים מגיעים לחיתומם בהקהל של שנת תשמ"ח. ממש איזה פאזל כמו ידוע מראש, שתענוג להביט כיצד הוא נוצר. אתה מתבונן, מתחבר ולפתע מרגיש כי האדם הזה הוא - בלשון חכמינו ז"ל - 'לית דין בר נש', 'איש אלוקים' כפשוטו ו'אכן יש אלוקים' בתורה הזו. זה לא שכל למדני בלבד. הרבי מלך המשיח שליט"א המשיך לעולם שפע אלוקי כיצד לקיים את המצווה הזו מבלי להמציא משהו אחר כ'זכר', ובו זמנית להביא לידי ביטוי אמיתי את המצווה עצמה. ממש 'נשיאת הפכים'!

נקודת הדברים: הרבי שליט"א מלך המשיח מחדש שמהותה של מצוות הקהל היא התוכן והתוצאה שלה, ולא הפרקטיקה העובדתית. כלומר: המצווה במהותה שייכת לתחום 'חובת הלבבות', שהרי מטרתה היא 'למען . . ויראו את ה' אלוקיכם', אלא שדרך ביצועה הוא על ידי הפרטים של קריאת התורה, בזמן מסוים ובמקום מסוים. אם כן, גם כאשר יש לי קושי ליישם את הצדדים העובדתיים, כל זמן שבית המקדש לא נבנה על מקומו, הרי יש בידי דרך להגיע לתכלית הסופית של המצווה.

נשמע מופלא? הייתי מדגים זאת מויטמינים. לפני מאה שנה, אדם שהיה צריך לצרוך 2,000 מיליגרם ויטמין C, היה נדרש לאכול פרדס תפוזים שלם, וגם אז לא בטוח שהיה מגיע לתוצר הזה. כיום אדם לוקח שתי טבליות קטנות, ובתוכן נמצאת התוצאה. אז נכון שאת התפוזים הוא לא אכל ואת ברכת 'בורא פרי העץ' אינו יכול לברך, אבל יש בידו את המטרה.

אם כך, יבוא מישהו ויאמר: היום, במקום להניח תפילין, אזכיר לעצמי בדרך אחרת את יציאת מצרים?...

כאן מגיעה נקודת ההבדל עימה פתחנו: מצוות הקהל היא מצוות הכלל, ומהותה היא התוצאה. מצוות תפילין היא מצוות היחיד, ומטרתה נמצאת גם בעצם ההנחה.

המקסימום שכיום אנו יכולים לממש ממצוות הקהל היא את התוצאה הסופית, אך בלי פרטי המצווה. המצווה כמות שהיא חייבת להיות כמובן רק עם כל פרטיה, וכיום אנו מקיימים 'רק' את התוצאה.

זו ממש 'תורת המלך' על 'מצוות המלך'. שמעתי כי אחד מגדולי הרבנים, שלמד את עומקם של הדברים, הגיב בהתפעלות: "רעיון וחדשנות כזו יכול לומר רק מי שלומד תורה לשמה ורואה את הדברים כפי שהם בשורשם"!

אז מה בכל זאת צריכים לעשות?

שוב, כאן מגיעה אותה תורה שלמה ומסודרת של הנחיות העוסקות ב'הקהלה': כל יהודי, מכוח ה'הקהל', צריך לעשות התלוי בו הן להיקהל והן להקהיל. זו תקופה שבה התוצר של 'עם' המתקהל סביב תורה, מצוות ובעיקר יראת שמים, צריך ללוות אותנו כל השנה, 'שנת הקהל', בצורה מעשית. כל מי שהוא 'מלך' בסביבתו - אדם שאחראי על פועלים במקום עבודה, אפילו קבלן עבודה בשוק הסיטונאי, מורה בכיתה, מנהל בבית הספר ורב בקהילתו - צריכים לעמוד במקום ה'מלך' ולייצר את התוצאה של יראת השם, על ידי הקהלה סביב חיזוק התורה.

***

בוא רגע נסכם בקיצור: הקהל משמעותו - כל יהודי מקהיל סביבו עוד אנשים, ויחד הם מתעוררים לענייני תורה ומצוות.

נכון. וזה כלי שמביא את התוצר לשבע שנים הבאות - חוויה של קדושה.

במה זה שונה מכל מבצעי המצוות של הרבי שליט"א מלך המשיח?

במצוות הקהל יש לשים דגש גם על התוכן ורגש הלב. מבצעי המצוות עוסקים בקיום מצוות, מבצע מצוות-הקהל שם דגש גם על המהות.

ולמה אנחנו לא מציינים את זה רק במוצאי החג הראשון של סוכות, כמו שאז מימוש המצווה היה דווקא במוצאי החג? מהיכן הגיע המושג 'שנת הקהל'?

אכן כן, המונח 'שנת הקהל' הוא מטבע לשון מחודשת לגמרי, שנוגעת ביסוד החידוש: מכיוון שמטרת המצווה היא העיקר, הרי המטרה תמיד תתבצע לאחר הקיום עצמו, וכלשון הפסוק 'תמיד כל הימים'. לכן כיום, כאשר אין לנו את פרטי המצווה ואנו ממוקדים במטרה, הרי המטרה מתבשלת ומתהווה במשך כל השנה.

אדגים זאת בצורה פשוטה: דיברנו על ויטמינים ותרופות בכלל. כשאדם חש בראשו הוא לוקח איזה כדור. נטילת הכדור היא הצד המעשי, אך הוא מצפה לתוצאה שתגיע לאחר זמן ותלווה אותו בשעות הקרובות. אדם עושה דיאטה, התוצאה היא לאחר מעשה, וישנן דוגמאות רבות. כך גם בענייננו: כל השנה הזו אנו צריכים להיות ממוקדים בעשיות שמטרתן - התעוררות העם סביב התורה והמצוות, מתוך רגש לבבי של יראה, אהבה ואמונה.

עם יד על הלב, זה עדיין נשמע מופשט: אדם עומד מול מנהל דירקטוריון, איך הוא מצליח לשכנע אותו בחשיבות של 'מבצע הקהל' ובכך שגם הוא צריך 'להקהיל' את סביבתו?

אומר לך במילים פשוטות ואולי מעט 'בוטות': כיום קורסים בנושאי 'מנהיגות' ו'קבלת החלטות', כמו גם גיבוש צוות עבודה, הם הנושאים הכי 'חמים' בשוק העבודה. שים לב יהודי יקר: מנהיג הדור, הרבי מלך המשיח שליט"א, כבר הגה את הרעיון לפני עשורים! אתה מלך סביב העובדים, והם מתגבשים מידי זמן בשנה זו סביב האמת של התורה, והמון בעיות חברתיות יסורו מאליהן!

ניקח את התא המשפחתי. התרבות המערבית מבססת כיום את עיקר מלחמתה בערך הכי מקודש הזה. יום יום, שעה שעה ואפילו דקה אחרי דקה - זרועות התמנון התקשורתיים שלה משחררים חיצי רעל איומים ונוראים על מנת להשמיד ולאבד את מוסד הנישואין בכלל, ואת התא המשפחתי בפרט. אוהבם של ישראל, נשיא הדור, כבר הקדים תרופה מתוקה למכה המרה והקשה. כבר בשנת תשכ"ז הוא פונה במכתב כללי לכל ראש משפחה, בו הוא מבקש, מורה וכמעט מתחנן בקריאה של חיבה: יהודי יקר! המשפחה שלך בידיים שלך! שמור עליה מכל משמר! הווי מלך בביתך! הקב"ה נותן לך ולמשפחתך שנה בה התא המשפחתי יכול לנסוק לפסגות. הזוגיות, ההורות, הנחת היהודי השורשי - בידיים שלך! אנא ממש את המתנה הזו!

אז בוא נדבר על עוד פרטים בתוך המבצע הזה, מבצע הקהל. יש עוד דברים שנדרשים לעשות בשנה הזו חוץ מכינוסי הקהל?

יש הרבה הוראות שקשורות להתקהלות. למשל, יש הוראה של הרבי מלך המשיח שליט"א לתת כל יום צדקה. אנחנו כבר שמים כל יום צדקה, אבל עכשיו צריך לתת כל יום צדקה בתור פעולה 'הקהלית'. ויש כמובן את הביטוי המעשי - לחתום על 'כרטיס הקהל'.

מה זה 'כרטיס הקהל'?

שוב אנו רואים כיצד ההקהל הזה נוגע לרבי מלך המשיח שליט"א והוא נותן הנחיות יישומיות כיצד להביא לידי ביטוי את מצוות הקהל.

קודם כל מבחינה פרקטית: כל ארגון מדפיס כרטיסי החתמה וכל אחד מתחייב בכרטיס על פעולות הקהל שיעשה במשך השנה. כיום, גם ברשת האלקטרונית, כאשר אדם פותח מייל הוא כמו חותם על 'הצהרה' שהוא מקבל את החוקים. אז 'כרטיס הקהל' הוא משהו שדומה לכך.

אך ישנה גם משמעות נוספת: הרבי מלך המשיח שליט"א יוצר כאן סוג של 'פירמידה'. תחשוב לרגע ששלושים ילדים בכיתה, יושבים עם המורה וחותמים יחד על 'כרטיס הקהל'. כל אחד מהם מתחייב שהוא יתקהל ואף יקהיל. כאשר אותו ילד מגיע הביתה הוא מביא עמו 'כרטיסי הקהל', אוסף בגינת המשחקים עוד חמישה ילדים ונותן לכל אחד 'כרטיס הקהל', וגם כל אחד מחמשת הילדים הללו חותמים על כך. אחר כך גם הם לוקחים עימם את 'כרטיסי ההקהל', וכל אחד מהם הולך הביתה ואוסף בבניין שלו שלושה ילדים, ואף הם חותמים על כרטיסי הקהל, ושוב הם לוקחים כרטיסים והולכים לבית הספר. וכך אנו, בשיטה די פרקטית, מגיעים לכמויות עצומות של אנשים!

וואו! זו למעשה שיטת הפירמידה, שהיום בטוחים כמה יזמים שהם המציאו את השיטה המצליחה…

אכן, אתה רואה כיצד הרבי מלך המשיח שליט"א מנחיל לעולם רעיון, וכעבור זמן הוא הופך לנחלת הכלל. שאלנו בתחילה איך אפשר לכנס שלושה-ארבעה מיליון אנשים. שים לב, על ידי כרטיסי ההקהל הללו הרבי שליט"א מלך המשיח יוצר תגובת שרשרת, כאשר הוא עצמו כמובן בראש הפירמידה, ומאות אלפי אנשים מתקהלים ומקהילים בתגובות שרשרת מדהימות. כך נוצר מחדש עם ישראל! כל אחד שמחתים וחותם על 'כרטיס הקהל' הוא בדימוי הכהן המסתובב בירושלים, תוקע בחצוצרה ומעורר יהודים להגיע לכנס ה'הקהל'!

וכך אנו יכולים, גם היום, לחוות את ה'הקהל' של אז?

משום מה יש אצלי איזה דימוי לזה. יש היום תמונות תלת מימד המורכבות מאין ספור תמונות קטנטנות, אך כשאתה משלים את כל התמונות והחלקיקים ומביט בתמונה אתה לפתע רואה את - הרבי מלך המשיח שליט"א.

כל הקונספט הזה - זה הרבי שליט"א! כן, זו ה'תמונת פספורט' של המשיח...

כולנו חלק מהמלכות הזו. זו לא ממשלה כוחנית, כמו שדמות המלך מצטיירת בעיני נער הגודל על ברכי הדמוקרטיה הנלוזה. זהו מלך ישראל, ליבם של ישראל, שכל פעימת לב שלו יוצרת אותנו, מרוממת אותנו, מניעה אותנו לפעולה.

זו בדיוק הגאולה מהגולה, זהו היעד "קהל גדול ישובו הנה", ולכן 'הקהל' אמיתי יכול להיות רק תחת נשיאותו של המלך הסופי מבית דוד, כי דווקא הוא במלכותו נוגע בכל יהודי.

אמן ואמן! שנזכה השנה לקיים בפועל את ה'הקהל' בבית המקדש השלישי, בהתגלותו של מלך ישראל וגואלנו, הרבי שליט"א מלך המשיח.