• ב"ה ימות המשיח!
  • כ"ב אדר א' התשפ"ד (02.03.2024) פרשת כי תישא

מוכרחים להשתחוות להמן?

זה קורה כל פעם מחדש. התפיסה כאילו יש גורם שאנו מחוייבים לרצות, גם אם הדבר נוגד את האינטרס של היהודי המאמין. כעת, לפני החג שמאפשר להתבונן מעבר למסכה - נביט על תמונת המראה ונקבל החלטה אמיצה: אנחנו בצד של מלך המשיח!
מוכרחים להשתחוות להמן?
לגלות את מה שמסתתר מתחת למסכה
עדכונים שוטפים בערוץ הגאולה בטלגרם

יוני וצחי, שני זאטוטים אנרגטיים, היו צמד-חמד ידוע בבית הילדים של הקיבוץ, שהתגוררו, למדו, ישנו ואכלו יחד בכל שעות היממה.

צמד-חמד אמרנו? לא מדויק. במקרה הספציפי הזה, נכונה יותר תהיה ההגדרה "אדון ומשרתו המסור", ולמרות שכל קיבוצניק קומוניסטי ודאי היה סולד מחוסר השוויוניות המכוער ביחסי ה"אחווה" והניצול המפוקפקים ששררו בין השניים, המשיכה ה"חברות" הזו להתנהל ללא חשש ופקפוק, שבמקרה הטוב ביותר הייתה זוכה לתגובה סלחנית של משיכת כתפיים מאולצת.

חבר אתה חסר!

ה"נוהל" המקובל בחברות הזו היה ברור ומובן: צחי חייב לספק ליוני כל מה שהוא דורש, כשבכך הוא "זוכה" בהכרה המיוחלת מצד שאר הילדים שהוא, צחי החלוש, הוא ולא אחר, עוזרו וסגנו האישי של יוני הגדול.

לא פעם, היו שאר הילדים צופים בהנאה במחזה ה"מלבב" של צחי המדדה על ארבע, כשיוני מצליף בו בענף יבש ומכריז בקולי קולות: "דיו, דיו, חמור עצלן, יותר מהר".

אבל לשיא ההשפלה "זכה" צחי דווקא באותו לילה סוער, רטוב, קריר ואפל - שבו עוסק סיפורנו. זה התרחש בפאתי הקיבוץ, ליד השביל המוביל לשדות.

כך פשוט, לעת ערב, החליט יוני, הרודן העריץ, לקשור בלולאה את צווארו של צחי הנתין אל גזע עץ סמוך, תוך הוראה מפורשת: להמתין לו בסבלנות עד שובו.

דקה לאחר מכן, ואולי כבר לפני - צחי המסכן פשוט כבר לא היה קיים יותר בתודעתו של המנהיג הנערץ, שהזדרז לארוחת הערב בבית הילדים.

צחי נותר שם מפוחד, רועד מקור ומדשדש בבוץ, אך ממתין על ארבע בסבלנות ונאמנות אין קץ לפטרונו המתנשא.

שם כדי להישאר

השמש כבר מזמן שקעה. מסביב חושך מצרים, ומהשדות ניתן היה עוד להבחין במעומעם בעששיות הנפט הקטנות שעדיין דלקו בבתים שבשולי הקיבוץ. אצל צחי, הקור המקפיא חדר לעצמות, והטיפות, שבהתחלה היו זעירות וקלילות, הפכו עד מהרה למטר סוחף והשתלבו היטב בזרם הדמעות של צחי המתייפח, העזוב והמבודד.

היה זה יענקל'ה שחזר מהתורנות כשעל גבו הטוריה, לאחר שבשעות היום ניצל את הפוגות הגשמים כדי לפנות עוד פס השקיה בתעלה. כבר מרחוק הוא שמע את קול הבכי המשווע לעזרה של צחי המתייסר. יענקל'ה התקרב לאיטו לעבר מוקד הקריאה, שאל והתעניין בדאגה, וצחי סיפר הכל.

"לא הבנתי, מה הבעיה?" שאל יענקל'ה בתמהון, "פשוט קום על רגליך, שחרר את הלולאה המלחיצה ורוץ אל בית הילדים מהר לפני שתירטב עד לשד עצמותיך".

"לא", הרכין צחי את ראשו בצער, "זה לא יקרה".

יענקל'ה הנדהם קימט את מצחו בכעס: "מה פירוש? מי מפריע לך? מה מונע בעדך?" "יש כאן בעיה רצינית", הודה צחי, "ברגע שאנהג כך - מיד אפסיק להיות החמור…"

חשיבה בכבלים

אפשר לקרוא לזה איך שרוצים. נוכל לומר שזו בעיה של "דימוי עצמי נמוך" ופחדנות לשמה, יש בהחלט מקום לטענה שמדובר כאן בתלותיות מוחלטת ועוד סוג של התמכרות כרונית, ויהיו בוודאי גם כמה מומחים עם תעודה שגם מתפרנסים היטב - בלי עין הרע - מסיפורים כאלו, שבקלות יאבחנו את המטופל בטראומה ילדותית שעליה "יושבת" הבעיה הזו של "חוסר בשלות התפתחותית", המובילה ישירות ל"כשלים בקשרים חברתיים בסיסיים".

כך או כך, הצד השווה שבכולם הוא שמדובר בילד המתבצר בבועה דמיונית, שלרגע לא מאמין ולא מוכן, בשום אופן, להביא בחשבון שבקלות הוא יכול לצעוד אל מציאות אחרת, משוחררת, מרווחת ונעימה באין ערוך מהמציאות המדומיינת שלו…

כי איזו עוד סיבה יכולה לגרום ליהודי שעוד זכה לראות או לשמוע יהודים שהיו בבית המקדש הראשון, לרוץ כאחוז אמוק למשתה הכי מטופש בהיסטוריה, כדי לחזות בחבורת נהנתנים שחמסו את היקר לו מכל - כלי המקדש ובגדי הכהונה - ומשתמשים בהם לצרכיהם הבזויים?

איזו עוד סיבה הגיונית אפשר למצוא לתופעה המוזרה, שדווקא אותו אחד שלא מוכן להשתתף במשחק המדומה והמשפיל, ואינו כורע ומשתחווה לעבר הטיפוס הכי אכזר בממלכה עם הכוונות הזדוניות והמסוכנות ביותר (שלא לדבר על עברו המביש ומוצאו המפוקפק) - זוכה לגינויים מכל עבר מה"שפויים" וה"אחראיים"?

דורש טוב לעמו

אז זהו, הפעם זוהי הזדמנות פז עבורנו, ושלא נפספס: בין המשתה הראשון לשני בחג הפורים הנוכחי ובימי הגאולה שיבואו לאחריו - נחליט להוריד את ה"לאסו" הגלותי המעיק מהצוואר, גם אם הוא עושה פרצוף מפחיד של מסכה מנייר או מנסה לפתות לרגע עם ציפוי קצפת ודובדבנים - נעלה על הסוס ונקבל את ההחלטה שקיבלו כל "עם מרדכי", שהם יהיו אך ורק בצד של המלך האמיתי, ויהי מה.

כך, פשוט וישר, להתחיל להתכונן כבר לזקוף קומה, לקיים תורה ומצוות ללא חשש של "מה יגידו" סקרי דעת קהל שונים, ולהאזין היטב לעצותיו והדרכותיו של מרדכי היהודי שבדורנו היושב בשער המלך שבניו-יורק ומוסר נפשו עבור כל עמו, הלא הוא הרבי שליט"א מלך המשיח.

כי "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". לקראת יום הולדתו ה- 120 הממשמש ובא, לאורך ימים ושנים טובות, נכריז לפניו כולנו במלוא ההערכה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

מבחן התוצאה 

שלום בבית

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...