רק הקודקוד יכול!

מלכיאל ניגב במטפחתו את מצחו המיוזע. ישיבת הצוות הייתה נראית הפעם מייגעת מתמיד, הרגשת התסכול, פספוס והחמצה הורגשה היטב באוויר. כי לא היה מצב שאין להשיג את החומרים הנדרשים או כח האדם הנחוץ אז הבעיה לא הייתה מתחילה. בעצם שום דבר לא היה מתחיל. אבל כאן כשהכל כבר עומד לפניך, מוכן, ורק מחכה שמישהו יניע אותו, וזה לא קורה אז אתה מרגיש כבול.

כן, זה כבר סיפור של כמה שנים, הוא והחברה שבבעלותו עבדו על פרויקט מדהים כאשר הדבר המבוקש באמת הוא אך ורק היעד הרצוי להשגת התוצאה המדהימה. כל הישג ביניים, כל הצלחה זמנית גדולה ככל שתהיה, תוגדר כחידלון של הבל וריק לגבי המטרה המיוחלת. מלכיאל החליט לממש רעיון אדיר, רעיון שהוא הוגה בו כבר משחר ילדותו: נודע לו כי במקומות שונים ברחבי הגלובוס מצויים מרבצי יהלומים מסוגים נדירים ביותר "ליגה אחרת" מהמושגים המקובלים בעולם בקשר לאבני חן. לשם כך הוקמה חברת "שוהם - אתרי ארץ חפץ", טובי המוחות מן השורה הראשונה בכל התחומים גויסו לצורך המשימה. התפקיד שהוטל עליהם היה, לזהות את המקומות הרלוונטיים לאוצרות שאמא אדמה יודעת להעניק. 

עשרות ישיבות צוות של סיעור מוחות נערכו על ידם, וכן, יגעת ומצאת תאמין, שיתוף של ידע בגיאוגרפיה המקומית בשילוב הבנה מעמיקה בסוג הקרקע והאקלים ביחד עם היכולת לזהות תהליכים כימיים והכרת ההיסטוריה של המקום הביאו לתוצאות המיוחלות. תפקידה של חברת שוהם. הסתכם, איפוא, בכך שהיא הצליחה לחשב את האפשרויות הרצויות ובעקבות זה לאתר את השטחים הפוטנציאליים לשם ביצוע המשימה.

האגו כגורם משתק

במקביל, מלכיאל, לא נח לרגע, הוא ידע היטב שפעולות זיהוי המקומות הרלוונטיים והחפירה הן רק שלב ראשון במשימה. את הדרך לשדרוג חומרי הגלם המופקים ממעבה האדמה לאבני חן ויהלומי יוקרה יבצעו טכנאי שטח חרוצים ואמני יישום עם "ידי זהב" המאופיינים בסבלנות אין סופית ברמת מיומנות מפליאה ליצירה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. לצורך זה הוקמה חברת "ישפה - פיתוחי שי למלך". מלכיאל, ששבע כבר, מניסיונו, ידע שהפעם הוא לא יחכה לרגע האחרון שבו תסיים חברת "שוהם" את מלאכתה באיתור וחילוץ המחצב הנדיר מן הקרקע. כבר עכשיו הוא החל לאמן את חברי צוות ישפה בטכניקות ליטוש מתקדמות ובבניית מחרטות אמן אפקטיביות שיגרמו לאוצרות הגלם המשובח שהוא מפיק מן הקרקע שהם אכן גם יראו כלפי חוץ ככאלו. 

ואכן, לאחר חודשים רבים של עבודת הזיהוי המחושבת וכריית המחצבים המאומצת, זה הגיע! וכמו תמיד, אז, כשהכל כבר נראה בהישג יד והמשאיות עם שקי העושר הפוטנציאלי עמדו להגיע. אז, כמיטב המסורת של מרפי זה נתקע. סתם איזה מריבה ילדותית באיזה מסיבה אוילית שאירגן צוות הקוקפיט של מלכיאל לחיזוק המוראל וציון לשבח של מיישמי הפרויקט עקב הרגשת האושר לקראת מה שמצפה להם. הגאווה, הורסת המסיבה. 

קודקוד-עבור

וכמו ממקום בלתי צפוי הופיעה הישועה... שלמה בצלאל. אישיות מיוחדת בפני עצמה אין דברים כאלו, לא סתם בצלאל זכה לתואר "הקודקוד". זה היה מגיע לו כולם ידעו. וכשמלכיאל, ידידו הטוב, היה אובד עצות באותה ישיבת צוות שהוזכרה בתחילת דברינו, הוא קלט מהר מאד שהיחידי שיוכל לגשר על הפערים יהיה דווקא הוא. וכעת זהו הזמן לרתום אותו למשימה המיוחדת הזו. 

בצלאל שלמה היה אמין במידה שווה על שתי הקבוצות שהכירו בו כמנהיג שרק את טובתם הוא רואה לנגד עיניו. "יש לנו כאן הזדמנות פז" הוא ממנף את הבעיה "הזדמנות פז לשלב ידיים ולעבוד ביחד" כאשר כל אחד מאיתנו ישים לרגע את האגו שלו בצד וינסה לראות איך הוא תורם ביכולותיו וכישרונותיו להצלחת הפרויקט אנחנו נצליח, סיים בצלאל. מיותר לציין שבמצב כזה של ביטול והכנעה מחד ולאידך מימוש היכולות הפרטיות של כל אחד בפני עצמו, ההצלחה מובטחת.

משלוש יוצא אחד

בשני המאמרים הקודמים הבאנו את שני מקרי הקיצון: את לייזרק'ה שזוכה למתנת שמים מעל אבל, נעבעך, הוא לא מצליח להנות ממנה עקב העקשנות האנוכית שלו לעסוק באגירה בלבד ללא שום רצון כלל "להפריט" את האוצר שניתך עליו לפסים מעשיים.

ולאידך עומדים תלמידי רוברטו שבאמת ניחנו בחיבור חזק אל הפרטים המעשיים וכשרוברטו העביר להם את חומר הלימוד בשלבים ובמתינות על כל מרכיביו השונים הם היו אמורים להיחשף לרמת הסתכלות חדשנית שיכלה לגרום להם למהפכה חשיבתית-תודעתית שהייתה אמורה לפעפע בכל אורח חייהם אך עקב גודש ההערכה העצמית שהם רכשו לתפיסת המציאות החזותית-שטחית שלהם הם בזו לכל מה שאינו משתלב ומתקבע, הדק היטב, עם ריבוע המשבצת האישית שלהם.

וכאשר צד אחד מוכן להכניע את הגאווה האישית שלו וללמוד להעניק לשני את היחס המכבד, להבין את החשיבות של יכולות הראיה החדה, הדקדוק בפרטים והמוטוריקה העדינה שלו, ולהשלים בכך את פעולתו שלו. והצד השני מסכים לשים בצד את הדימוי האישי השחצני שמעכב אותו - ולאפשר לעצמו להקשיב בדרך-ארץ הראויה לרעהו שבורך במסוגלות למידה, העמקה וזיכרון מפותח - ובכך לשדרג בזה גם את סגנון חייו שלו עצמו – אז, ורק אז, כשיתחולל החיבור המדהים, והקצוות יתאחדו נגלה לנגד עינינו מחזה מדהים שלא היה כמוהו לעולמים.

להתחבר לקודקוד

וככל הדברים והמשל הזה כך ממש הוא בדרכנו לגאולת עולמים.

כשהשפע האלוקי הכביר שזכינו לו במתן תורה - יתקבל אצלנו בפנימיות באהבה ובשמחה מבלי להחמיץ בתפעולו של אף צינור - חיבור אחד מתוך כל שלל קווי החיבור בין עליונים לתחתונים. 

זה יקרה - כאן ועכשיו וכל העולם יהפוך למכון לשבתו יתברך בעולם הזה על כל מרכיביו. אבל, וכאן אנו מגיעים, אל נקודת הבסיס של כל העניין ששום דבר לא ממש באמת יכול לזוז בלעדיה: ללא ההתבטלות אל הקודקוד, אל האדם שמגלם בדמותו את הביטול האמיתי אל הקב"ה, משה רבינו שבדור, אותה "נשמה כללית" שכמו הראש בגוף האדם שמכיל את כל האברים הפרטיים שלו גם הוא כ"ר'אש ב'ני י'שראל" יכול להלוך ברוחו ולחבר את כל האברים אבר אבר לפי מזגו ותכונתו, ללא כל זה לא נוכל בכוחות עצמו לפעול את החיבור המיוחל רק כשנתבטל אל זה שפשטות היא המאפיין שלו ואינו מאובחן באף צבע פרטי (אך כמו בפריזמה שקופה - מכיל בקרבו את כל הספקטרום) ראש השנה - זמן המלכת המלך בראשיתה של שנה חדשה טובה ומתוקה, זהו בדיוק הזמן להיות "(בטלים) לראש ולא לזנב" - לקבל על עצמנו להסכית לשמוע את דברי נבואתו של "איש האלוקים" ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" - מלכנו משיחנו שליט"א – זה שהקב"ה בורא העולם ומנהיגו בחר בו להיות גואל אחרון - שיחבר את כל קצוי תבל להכריז קבל עם ועולם: "בואו נשתחווה ונכרעה - נברכה לפני ה' עושנו"

רק הקודקוד יכול - כבר אמרנו? 

שקוף, כן שקוף שזה הפתרון.