סיפורו של ג’מוס

ימת החולה, רחוק בצפון, בין ים כנרת להר החרמון. סאשה ואלכס מגרעין ההתיישבות החדש מנגבים כעת בחתיכת בד משומשת את מצחם המיוזע. "זה לא יעזור", הפטיר סאשה, "בשביל זה צריך להביא לכאן את כל הקומונה".

הסיפור שיובא לפניכם, קוראינו היקרים, עד כמה שיישמע הזוי, התחיל להתרחש במוחו של אדם הזוי לא פחות.

מדובר באלכס, יליד קישינב, אחד מבני העלייה השניה. טיפוס חולמני, מהפכן, אך בעיקר עקשן. במושגים שלנו, הוא היה מוגדר לא רק כאדם החושב "מחוץ לקופסא", אלא כאדם שכבר מזמן גורש על קרבו וכרעיו מן הקופסא, וכעת מנסה לפלס את דרכו בעולם הפראי שמחוץ לה.. ובכן, אלכס החליט כעת על פרוייקט יומרני שאמנם נראה גדול עליו בכמה וכמה מספרים, אבל כשאלכס מקבל החלטה, אפילו תקיפה אווירית מסיבית של נחיל יתושי מלריה או מגיפה מדבקת של קדחת הטיפוס לא תגרום לו לשנות את דעתו.

כבר כשעלו לקרקע וניסו לחרוש את רגבי אדמת הקיבוץ על-מנת להוציא ממנה לחם, בסיועם האדיב של בהמות המשא הכחושות, רעות המראה ודקות הבשר המצויות בידם (בעיקר סוסים וחמורים), הוא קלט שאין בהם די כח ויכולת לשאת על גבם את עול המחרשה. אז כן. הם ייאלצו לקחת הלוואות כדי לקנות בהמות משא בריאות וחסונות לצורך זה.

חי בסרט?

אבל אלכס, כמו אלכס, לא עוצר באדום, ומבחינתו - גם השמיים אינם הגבול. וכששוטט בשבת אחר-הצהריים בסביבות הימה הזו שבאותו הזמן הייתה מקובלת כסוג של מפגע תברואתי, הוא קלט אותם מיד. אלו "להקת פתרונות הקסם", כפי שהוא החליט לספר לעצמו, או כפי שהשיג מוחו הקודח בע"מ.. "בדיוק הם, היצורים האלו שהתגלגלתי לפתחם - הם יפתרו את הבעיה".

יש להם גם שם ליצורים הללו: "עדר ג'מוסים", או בלשון יחיד - "תאו". בעלי-חיים גדולים וכבדים, מאסיביים, חזקים ביותר, שרובצים להם במרקם הסמיך, אך לא העדין, כשרגליהם נטועות עמוק עמוק בתוך הסחי והרפש החמים של המדמנה.

את הפעם הראשונה, אלכס כנראה לא ישכח לעולם. הוא היה בטוח שזה לא רק ילך, אלא פשוט ייצא בריקודים לקראתו. הוא אמנם גם ידע שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון, אבל מה שהוא לא לקח בחשבון זה, שבמציאות של יצור במשקל כמה טונות, העלייה הזו על כל דמיון פשוט לוקחת לו קצת זמן..

בפעם השנייה הוא כבר הגיע מצויד במקל ובגזר, או יותר נכון - בנבוט של אחד החברים, לצורך סילוק אורחים בלתי רצויים, ובקלח סלק לבן לסוכר - מאכל לפרות-מחלבה, ובעניינינו - לג'מוסים משועממים. אלכס קלט מיד במבט ראשון בזווית עינו, את אוגי הג'מוס שפקח לעברו בתמיהה עין אחת בלבד. כשאלכס סימן לו בידו שיצא - אוגי נופף לעברו באוזנו השמאלית, כמניף איזה טרדן זעיר מצוי - ואלכס הרגיש כאילו הוא מנפנף אותו לכל הרוחות.. אבל אלכס עדיין לא מוותר, ושולף לו את סלק הסוכר. אבל אז הוא מגלה לתדהמתו, שהסלק פשוט מתאדה בפיו של אוגי תוך כמה שניות ספורות.. כאן, בשלב הזה, הוא עובר לאביזר השני, זה היותר מאיים, וכשהוא מתקרב אליו לאט לאט, תוך כדי שהוא רומז לו בידו עם הנבוט הגדול והשחור, הוא עדיין לא מבחין איך אוגי מכין עבורו משלוח דשן ועסיסי, ואז מניף אותו בזנבו אל-על בתנוחה סיבובית - היישר אל פרצופו המופתע והמבוייש..

העקשנות משתלמת!

כאן כבר נופל לאלכס האסימון. לא. לא חס ושלום לרדת מהרעיון, אלא פשוט לייעל את אמצעי המשימה ואת כליה. וכך, במשך כל הלילה, הוא שוזר חבל עבה וחזק במיוחד. בבוקר, עוד לפני הזריחה, הוא מהדק אותו היטב היטב אל מותניו - וממהר בזריזות אל מתחם האגם. כך, בדממה, צעד אחר צעד, הוא מתקרב אל אוגי המנמנם לו בעצלתיים, מניף את לולאת הלסו וכורכה במהירות סביב שתי קרניו, תוך כדי שהוא מחשק חזק את הלולאה, אוגי קולט אותו מהר, ועוד לפני שאלכס מצליח לומר אס או אס (sos) הוא מוצא את עצמו עמוק בתוך המדמנה, ואם סאשה לא היה יוצא במקרה לנשום את סיגריית הבוקר שלו, הסיפור הזה יכול היה להיגמר בהחלט אחרת.. אלכס, ששכב כשלושה שבועות ללא הכרה, גילה את עצמו לפתע בבוקר אחד בחדר הרפואה המאולתר של סוליש החובש.. בשלב הזה גמלה בליבו ההחלטה - הדרך היחידה לפתור את הבעיה זה פשוט.. לשתף במאמציו את סאשה. בהתחלה,זה היה ביחד - אבל רק עם סאשה, אבל כשהמאמצים לא נשאו פרי הוא החליט לשתף את כל הקבוצה, שביחד איגפו את אוגי בחוטי ברזל מכל הכיוונים.

סוף סוף זה אכן הצליח.

את היום שאלכס הכניס את אוגי הג'מוס לתוך המחנה - אי אפשר לשכוח. אוגי השתולל הפעם, כמו שבחיים זה לא קרה לו. בדיוק כמו חיית פרא חופשייה שמנסים לביית, לאלף ולחנך ממש ממש בניגוד לרצונה. אבל הפעם - אלכס היה פיקח יותר, וגם מוכן ומיומן יותר. ועוד לפני הלכידה וההובלה לשטח הקיבוץ -

אלכס התייגע כל הלילה ביצירת רפת מושלמת, מגודרת מסביב ומחושלת במוטות פלדה ובהלחמות עקשניות מושקעות ביסודיות, כך שבשום מצב אוגי לא יוכל יותר לפרוץ את המכלאה הסגורה והמבוצרת.וכך אלכס, אובססיבי ללא תקנה, היה מעיר אותו כל בוקר לעבודה בעקשנות ראויה להערכה.

ומג'מוסיי יותר מכולם!

גם את הפעם הראשונה, כשהוא הצליח להניח על אוגי את רתמת המחרשה, אלכס לא ישכח. בעיקר בגלל הגבס שסוליש סידר לו על רגל שמאל השבורה. כן, שבורה. כי אוגי התנגד למהלך והעיף לאוויר את הרתמה והמחרשה, שדאגו, תוך כדי נחיתה, לרסק לאלכס את הפיקה של הברך.

לחבר'ה מהקומונה זה כבר לגמרי יצא מהאף, והם קראו לאלכס לישיבת צוות, בה הודיעו לו שזה הצ'אנס האחרון שלו לכל ההרפתקאות המזעזעות הללו. לא מספיק שהוא עצמו לא עובד עם החברים, הוא עוד מספק להם כל מיני עבודות מיותרות?

ושוב אלכס בכפייתיות בלתי מוסברת חוזר לאוגי שלו. והפעם, במאמצים מרובים תוך שימוש מרובה בטכניקות מיוחדות - הוא מצליח.

גם את האושר שלו כשאוגי חרש את התלם הראשון לא יכולות מילים להכיל.

והנפלא מכל - ברגעים אלו ממש, החל מהפך בלתי מוסבר. כאשר בעוד חבריו של אוגי, הבהמות הרגילות, הצליחו במשך קיץ כמעט שלם לעשות רק את מחצית העבודה הנדרשת, הרי שאוגי החזק והכבד סיים את שאר העבודה תוך ימים מספר.

זו היתה שעתו היפה של אוגי, וכמובן, איך לא? גם של מאלפו האלוף אלכס הבלתי נלאה.

אבל הפאנץ' הגדול של האירוע, ללא ספק, קרה דווקא לאחר מכן:

זה קרה ביום הראשון שאחרי החרישה והזריעה של הקיץ, כאשר כולם, כולל אלכס, ממתינים בסבלנות בבתיהם המחוממים לקראת הגשם הראשון:

על הבוקר, מיד בשעה שש, אוגי המאולף, המונע על ידי שעונו הביולוגי, פוקח עין אחת ומיד לאחריה את השניה. בשש וחמישה הוא כבר נעמד דרוך על ארבע רגליו, ובשש ועשר דקות הוא כבר מתחיל להתנועע בעצבים אנה ואנה מצד לצד כארי בסוגר, מסרב לקבל את ה"הנחות" שאלכס מפרגן לעצמו. ובשש וחצי כבר קורה הבלתי ייאמן:

אוגי פורץ כאחוז אמוק את הגדר ודוהר היישר אל - החדר של אלכס!

הוא נוגח את הדלת ומתפרץ בחמת זעם לכיוון מיטת הסוכנות שלו ונוגח בו בקרניו העצבניות, כאומר: קום, אלכס העצלן. יוצאים לעבודה!

גבירותי ורבותי: מהפך!

את משל הג'מוס הזה זכיתי לשמוע מהרב ברוך נחמיה שיחי' שניאורסון מעמנואל. ולמרות שקוראינו עדיין משפשפים בתימהון את עיניהם למשמע סיפור הבאפלו הזה, שאולי לא היה ולא נברא, ואפילו מתקשים קצת בקבלת משל כזה בעיצומה של שנת השמיטה על חרישה וזריעה בארץ הקודש (=איסור חמור ביותר השנה, ושלא יתפרש מכאן ההיפך חס ושלום!), אבל אין כמו המשל הזה בשביל כל אחד ואחד מאיתנו, שחש לפעמים שעליו להתמודד עם רצונות ודחפים שנראים לו פשוט חזקים ממנו לגמרי.

הסיפור הזה מלמדנו שלושה דברים:

א) אין דבר העומד בפני הרצון! ולא רק הרצון של אלכס, אלא הרצון של כל אחד מאיתנו! ב) כשנתייגע ונצליח לרתום את אותם דחפים חזקים בתוכנו לכיוון הנכון, הם יפיקו עבודה לתועלת, וסוג של מציאה שמעולם לא הכרנו - "רב תבואות בכח באפלו". ג) וזהו הדובדבן בשמנת של היהלום של הקצפת:

בסופו של התהליך, הנשמה ניזונית ומקבלת מן הגוף. זאת אומרת, שההשקעה הזו של אלכס באוגי, לא רק שאיננה לחינם, אלא שהיא חוזרת אליו ובגדול. אם השקענו להעלות את הנרות במשך שמונה ימים של חנוכה בצורה כה חזקה ואינטנסיבית, אז כל אחד ואחד מאיתנו זוכה לראות בחזרה - עכשיו בטבת המקפיא - איך "השלהבת עולה מאליה". כיצד בקצה הדרך יתגלה לנו שדווקא החלק שהכי העיק לנו - הופך למעשה לבולדוזר הכי עוצמתי בשירות הקדושה הטוב והחסד! איך העולם עצמו(!) - דורש ומבקש שאלוקים יתגלה לכולנו.

לא לחינם התפרסם הסיפור הידוע מהבעל-שם-טוב שלקח זקיפים ונטיפים של קרח והדליק בהם שלהבות. כי מהי תכלית בריאת כל היקום, אם לא כדי שנצליח לגרום לו להבין שהחיים האמיתיים שלו הם דווקא מחוץ לגבולות מכלאת הדמיון, המגבילה אותו לחשוב שלעולם לא תהיה לו שום שייכות ותענוג פנימי למשהו שהוא יותר ממדמנה מפוקפקת?

זהו חודש הניצחון של אנשי הברז"ל - שייהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים - המלווה בהתגלות מלכנו משיחנו שליט"א - וכמובן, בהגשת "אם כל הסעודות" - בהשתתפותם הפעילה של ידידינו תאו הבר והלויתן - ואל תאמינו לכל מי שחושב שהוא יודע הכל ו"הכל כבר אבוד".

תפתחו את האוזניים לעדכונים, ותקשיבו למה שהג'מוסים מספרים!