הספירה לאחור מתחילה: משנוא ומגורש למסמר הערב

מנהג מעניין ראינו אצל אדמו"רי חב"ד ובראשם הרבי שליט"א מלך המשיח. באחרון של פסח (היום השמיני של חג הפסח אותו חוגגים בחו"ל כיום טוב שני של שביעי של פסח) נוהג הוא לערב את המצה בכל מאכל ומאכל.

זאת על אף ההקפדה הידועה במנהגי חב"ד במשך כל הפסח להרחיק את המצה מחשש 'שרויה'. לא רק  שלא מערבים אותה בשום מאכל במשך חג הפסח, אלא שומרים מכל משמר על מרחק בטוח של המצה ופירוריה מכל דברי המאכל ושאר הגורמים העלולים לגרום רטיבות כלשהי.

אז כיצד מגיעים לסיטואציה הפרדוקסלית הזו, בה אותם אנשים בדיוק, שבמשך כל שבעת ימי הפסח נשמרו מכל משמר והרחיקו כל מרחק של חשש פירורי מצה מהמאכלים. ואילו יום לאחר מכן ביומו האחרון של חג הפסח, לא רק שאין הם ממשיכים בזהירותם אלא מהדרים אחר הכנסה של המצה בכל מאכל ומאכל?!

כמו יהודים טובים, על השאלה הקודמת נענה בשאלה נוספת: איפה בעצם נעוץ השוני בין שני חלקיו של חג הפסח, יום-טוב הראשון של פסח, ושביעי (ואחרון) של פסח (בחו"ל)?

או למה בעצם חג הפסח בו ישנם במהלך כל החג אותם מצוות ומאפיינים, זקוק לשני ראשים, ואיך השינוי הזה באחרון של פסח קשור להיותו היום בו מאיר גילוי משיח.

ממש לא סתם

בתורה ובפרט בחסידות מלמדים אותנו תמיד שאין דבר סתמי, וגם מה שנראה הכי מקרי ולא־מתוזמן מאי פעם, הוא בהשגחת הבורא ומתוכנן מראש להביא לתועלת. אם ככה זה במקרי החיים. אז תכפילו פי כמה כאשר מדובר על דברי קדושה כמו התורה והמצוות, ובענייננו: חג הפסח.

מבנהו של החג ומצוותיו אינם חלילה סמלים טקסיים או אמצעים טכניים לחגוג את החג. הם מכוונים ומדוייקים עד לפרט הכי קטן. וכמובן הם משליכים גם על עבודתו של יהודי את קונו.

ואם כבר דיברנו על מצוות. אז תרשו לציין בפניכם 'סתם' עובדה: בחג השבועות יש מצווה להקריב בבית המקדש את 'מנחת שתי הלחם', כשהפסוק מציין במפורש פרט חשוב: "חמץ תאפינה". שמעתם נכון, בחג השבועות המצווה היא להקריב דווקא חמץ.

אפשר לומר שכבר די התבלבלנו, חודשים לפני פסח אנחנו עסוקים לבער את החמץ. ועם כניסת החג רמת הפחד של החמץ מלהתקרב לתחום, משולה לרמת הפחד של יהודי עם פאות משתלשלות וכיפה גדולה להתהלך בגפו בלב ג'נין.

ואז באחרון של פסח מישהו הטיל לעיצומה של הסערה בכוס המים - חתיכות מצה. ונאמר לנו שהמצה שרויה שמתרחקים ממנה כל החג - הופכת לפריט חובה בכל מאכל. וכשחשבנו שזה שיא הפרדוקס, אז מגיע ארבעים ותשעה יום לאחר מכן חג השבועות ומבשר לנו, שחמץ הוא בכלל אחת מהמצוות העיקריות!

מאחורי המהפך

אם היינו זורקים את הנתונים הללו לגרף, הייתם שמים לב שפופולאריות החמץ בעצם עולה והולכת במגמת תהליך מטפס. אז לאחר שהתהליך מסומן, ניתן לבדוק את המאפיינים העונתיים שייתכן וגרמו לתהליך המפליא של הפיכת החמץ משנוא ומגורש בתחילת חג הפסח, לניצב בראש טבלת המצוות של חג השבועות.

סקירת המאפיינים העונתיים המקבילים לתהליך גרף החמץ, תעלה כי ישנו תהליך עולה ומקביל אחד לאחד למה שאנחנו מחפשים, ושמו: ספירת העומר.

על פי תורת הקבלה ספירת העומר שמתחילה בפסח ומסתיימת בחג השבועות, מכוונת כנגד תיקון המידות. שבעת השבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעת המידות הכלליות, כשבשבוע הראשון מבררים את ספירת החסד, בשני את ספירת הגבורה, וכן הלאה. ושבעת הימים בכל שבוע מוקדשים לבירור פרטי המידה השבועית כמו שהיא מורכבת בפרטיות משבעת המדות.

באופן כללי ניתן לסכם כי ימים אלו הם ימים של חשבון נפש והזדככות לקראת מתן תורה.

אז 'תהליך ההלבנה' שעובר (כביכול) אדון חמץ. נמצא בקשר הדוק עם זיכוך המידות בספירת העומר.

מי אתה מר חמץ?

על מנת לעמוד על שורשי החמציות והשפעתם על האדם. נתבונן רגע בהבדל המהותי והעיקרי שבין החמץ והמצה שהוא הגובה, או יותר נכון הנפח.

הנפיחות מסמלת הגבהה והתנשאות הקרובה כחוט השערה לגאוה וזחיחות יתר. אלו מסוכנים עד מאוד ואינם רצויים בעולם היהדות. לכן התורה מורה לנו בתחילת חג הפסח אז אנחנו רק בראשית עבודת המידות, להתרחק מחמץ ולהישמר ממנו מכל משמר.

לאחר שעבר שבוע ראשון של בירור המידות, אז ניתן לברר ולהשתמש לעבודת השם גם בדברים שאינם 'מצה' - אינם בתכלית השפלות. ומכיוון שיש אפשרות להשתמש - זה כבר נהיה חובה בכל מאכל, שהרי סיכמנו שאין 'סתם' אצל הבורא.

ולאחר שבעה שבועות שלמים של בירור כלל המידות - הכלליות והפרטיות, או אז יעלה ויבוא מר חמץ לראש תורן גרף המצוות, ממש 'מסמר הערב' של מצוות חג השבועות.

כבר לא צריך לברוח

כמו שכולם יודעים, באחרון של פסח הבעל שם טוב היה עורך סעודה מיוחדת וקורא לה 'סעודת משיח'. ביום זה מאירה הארת משיח וזה זמן מסוגל לזירוז הגאולה השלימה. 

עובדה זו יכולה להסביר לנו את השוני שציינו בין ראשו של חג הפסח לסופו. זאת בשל שראשו של החג מסמל את גאולת מצרים, וסופו של החג את הגאולה השלימה. בגאולה מצרים אומר הפסוק "כי ברח העם", הם הוצרכו לברוח ממצרים כל עוד נפשם בם, בטרם מ"ט שערי טומאה המצריים היו חלילה בולעים אותם בקרבם מבלי יכולת להחלץ. ולכן בראשית הפסח כשעדיין נדרש לברוח מהרע, החמץ הוא מחוץ לתחום.

סופו של הפסח שמסמל את הגאולה השלימה שתגיע ברגעים בהם אתם קוראים שורות אלו, אז הגאולה תהיה כשמה - שלימה. לא יישאר פירור של רע וכל מה שאפשר להעביר לתחום הקדושה יעבור. או אז מר חמץ הנזוף והמודח, יתנער מפירורי הרוע שנדבקו בו לפני אלפי שנים ביציאת מצרים, וישים את משכנו הקבוע במחוזות הקדושה הטהרה והמצוות. ויכריז ביחד עם כולנו בפני הרבי שליט"א מלך המשיח: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

מבוסס על שיחות הרבי שליט"א מלך המשיח (לדוגמה לקוטי שיחות חלק כ"ב)