את התשובות אתה יודע?

"שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים" 

לפי כמה נוסחאות, זו הקושיא הנשאלת ראשונה – אך מבחינה הלכתית, חובת ההטבלה אינה אלא מנהג: אנו טובלים את הכרפס במי-מלח אך ורק כדי להתמיה את הילדים. – מדוע מנהג זה "עוקף" את המצוות החשובות של מצה, מרור ומסובין?

אלא שזהו יסוד החינוך היהודי – לנטוע בילדים כבוד ואהבה כלפי מנהג ישראל! הדבר מפתח בהם יחס של קדושה לכל דבר של מסורת-ישראל, ובדרך זו ללא ספק יקפידו גם על הדברים הבסיסיים יותר.  

"שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה"

כולם יודעים כי החמץ התופח – מסמל גאוה והתנשאות מאוסה, ואילו המצה הדקיקה – מסמלת את הענוה. ספר ה"זוהר" חושף מימד עמוק יותר של המצה: זהו "מאכל האמונה" ו"מאכל הרפואה". המצה מפתחת את יכולתנו להאמין בבורא ולחוש את נוכחותו בבריאה כולה; אמונה כזו היא הערובה לבריאותו הגשמית והרוחנית של היהודי. האמונה הינה המרכיב המרכזי ביותר בגאולה – החל מיציאת מצרים, בה למרות השעבוד האמין העם לדברי משה על הגאולה הקרבה, "ובזכות האמונה נגאלו"; ועד לגאולה האמתית והשלמה ע"י הרבי שליט"א משיח צדקנו.  

״שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור״  

צדו השני של הרצון לחירות – הוא רגש הדחיה לשעבוד ולגלות כפי שמבטא זאת המרור. צריכים אנו להצביע על יעדים טובים ולהבחין בחשיבותם – ואומנם את זאת מסמלת המצה (וכן קרבן הפסח בזמן המקדש); אולם בד-בבד אסור לתת לחושים להרדם ולהתרגל, חלילה, לחושך.

יש לחוש כי הגאולה היא דבר לו אנו זקוקים ומוכרחים – כמה שיותר מהר.  

״שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובים״  

תחושת הדחיה כלפי הרע והגלות, הופכת מוחשית יותר, עם אכילת המרור.  

ההסבה בליל הסדר, מסמלת את היותנו בני-חורין במהותינו, האוכלים כדרך מלכים. זוהי הקושיא הרביעית והאחרונה, המהוה גם את הפסגה מההיבט הפנימי: היהודי ספג בצורה מושלמת את התכנים הרוחניים של חג הפסח, והשאיר מאחוריו לחלוטין את "מצרים" הפיזית והרוחנית – זו שמצרה ומגבילה על נשמתו.

נשים לב כי הקושיות פתחו באיזכור המנהג "להטביל" בליל הסדר – המסמל מבחינה רוחנית את יכולת האדם לבטל את שכלו (טיבול=ביטול) ולעבוד את הבורא מתוך קבלת-עול. דווקא מנקודת פתיחה כזו ניתן להגיע לשיא של עונג ושמחה נפלאים בעבודת ה' – "כולנו מסובין"!