מה מרמזים שבעת המינים בעבודת האדם?

ארץ - "ארץ ממנה יצא לחם", על ידי יגיעת האדם החל מחרישה וזריעה. בעבודת האדם - התחלת העבודה היא בבחינת חרישה להיות לב נשבר ונדכה (ברוחניות), ועל ידי זה תהיה הזריעה והצמיחה.

ולהוסיף בענין החרישה בעבודת האדם - חיפוש מיוחד ויגיעה למצוא האבנים טובות ומרגליות שטמונות בבני ישראל ("כי תהיו אתם ארץ חפץ").

חיטה – מאכל אדם – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית.

ושעורה – מאכל בהמה – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית.

וגפן – הוספת השמחה בכל עניני העבודה, של נפש האלקית ונפש הבהמית.

ותאנה – "ויתפרו עלה תאנה . . כתנות עור" – מורה על העבודה דבירור הלבושים, ועד שהאור של כל אחד מישראל פועל שהלבושים נעשים כתנות אור.

ורימון – "מלאים מצוות כרמון" – מורה על העבודה דבירור עניני העולם שבהם מקיימים המצוות.

- הסדר בפסוק הוא מן הקל אל הכבד. נפש האלקית, נפש הבהמית, הוספת השמחה, בירור הלבושים, בירור עניני העולם.

ארץ הב' – יגיעה גדולה יותר – היגיעה (מצד הירי דה הכי גדולה) דזמן הגלות – ובמילא עליה גדולה יותר. כמרומז בזית שמן ודבש:

זית – "מזונותי מרורין כזית" – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מ רירות.

עי"ז נעשה שמן – רזין דרזין שבתורה, שלימות התגלות פנימיות התורה לעתיד לבוא, ע"י העבודה בגלות.

 ודבש – צמיחת התמרים אחרי שבעים שנה – מורה על ריבוי העבודה ויגיעה, ו עי"ז נעשה הדבש שרומז על שלימותהגילוי דפנימיות התורה לעתיד לבוא.

מדברי הרבי שליט"א חמישה עשר בשבט ה'תשנ"ב:

"הלימוד וההוראה מהאמור לעיל בנוגע לפועל:

יש לנצל את הזמן ד"ראש השנה לאילן" כדי להתחזק ולהוסיף בכל עניני העבודה ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (האמורים לעיל), הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת, כולל ובמיוחד ע"י עריכת התוועדויות שבהם יעוררו איש את רעהו בכל הענינים האמורים.

ויש לעורר גם ע"ד השמירה על שלימותה של ארץ ישראל – לבטל לגמרי ("כעפרא דארעא") הקס"ד והדיבור ע"ד מסירת שטחים מארץ ישראל שבידינו לאוה"ע, אפילו לא שעל אחד, ואפילו לא חוט השערה, אלא לשמור על שלימות הארץ (שכבר ניתנה בפועל ע"י הקב"ה לבעלותם של ישראל בזמן הזה), ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה – שלימות משולשת ונצחית.

ויה"ר שההחלטה טובה בכהנ"ל (ש"ה' יראה ללבב") תביא תיכף ומיד את השכר – ש"בנערינו ובזקנינו נלך" (ונרוץ, "עם ענני שמיא") לארצנו הקדושה, ארץ ישראל בשלימותה (לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות), "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("לאכול מפרי' ולשבוע מטובה", ולברך "על הארץ ועל פירותי'"), וארץ מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובארץ ישראל עצמה – לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים (שבו נמצאת גם ה"אבן שתי'", ש"ממנה הושתת העולם").

ובלשון הכתוב בשירת הים (בפרשת השבוע דמינה אזלינן): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כש"ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" – גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, שענין זה קשור במיוחד עם ראש השנה (ששייך גם ל"ראש השנה לאילן"), "מלכיות זכרונות ושופרות", כולל ובמיוחד "תקע בשופר גדול לחרותנו".

וע"י ההוספה במצות הצדקה ש"מקרבת את הגאולה", מקרבים ומזרזים וממהרים שכל זה יקויים בפועל ממש תיכף ומיד ממש".

(משיחות חמשה עשר בשבט ה'תשנ"ב)