מה עדיף, פוטנציאל או מימוש בפועל?

מה חשוב יותר הפוטנציאל או המימוש? שתי ציפורים על העץ או אחת ביד? ילד שהוא מוכשר עד אין קץ, אבל מעדיף להעביר את זמנו בריק, או נער חסר כישרון שבעבודה קשה, מאמץ, נחישות והתמדה מדהים את הסובבים אותו בהישגיו? 

בדרך כלל התשובה תלויה בנשאלים. אם תשאלו למשל כמה מהמשתתפים בקדחת הנפט או כמה מאנשי היי-טק העמלים על הטמעת צרכים מדומים, כלשונו של הרברט מרקוזה, ייתכן שהם יצביעו על הפוטנציאל, הכמיהה, הציפייה לשלמות כדבר החשוב ביותר. ההגשמה יכולה לאכזב, והיא חסרה את ההתרגשות המקופלת בחלום. 

קוראים שאפתניים בוודאי יאמרו כי הטוב ביותר הוא גם זה וגם זה. פוטנציאל רם ככל הניתן, שהוא גם מוגשם הלכה למעשה. אחרים, סלחניים קצת יותר ומכירים בפגימה האנושית, מן הסתם יסתפקו בהרבה פחות. הם יתעניינו יותר בתוצאות המעשים, במהלכים המוסריים. והרבה פחות בהגשמת הפוטנציאל עד תום. 

מחלוקת כללית 

השאלה הזאת, בניסוח מעט שונה, היא סלע מחלוקת בין שתי שיטות כלליות ויסודיות בהבנת התורה ובהתייחסות אל המציאות. היא מהווה את אחת המחלוקות המרכזיות בין בית הלל ובית שמאי. בכלל, בניגוד לדעה הרווחת, שמאי והלל נחלקו רק בשלושה מקומות. בשאר העניינים והסוגיות דעותיהם היו שוות. היו אלה תלמידיהם שהרחיבו את היקפי הפלוגתאות. 

באיזה יום צריך לחול ט"ו בשבט 

בית שמאי טוענים כי ט"ו בשבט, כלומר ראש השנה לאילנות, צריך להתקיים בראש חודש שבט. ראש חודש נתפס כראש לכל ימות החודש. לכן הוא נקרא ראש ולא תחילת החודש. הוא מכיל בפוטנציאל, בכח, את כל שעתיד להתרחש במהלך החודש, כפי שראש השנה מכיל בתוכו בזעיר אנפין את כל ימות השנה. 

לכן אם המשמעות של ראש השנה לאילנות, כיום הקובע למעשר פירות, מתרחשת מתישהו בחודש שבט, אפשר וראוי לציין יום זה כבר בראש חודש שבט. מה גם שלפי הפרוש הפשוט של ט"ו בשבט, גם בראש חודש שבט 'כבר יצאו רוב גשמי השנה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפרות חונטין מעתה'. 

בית הלל טוענים מנגד כי הפוטנציאל הגנוז בראש החודש הוא חשוב אך המימוש בפועל, התוצאה, חשובים ואפשריים יותר. החמשה עשר בחודש הוא היום בו הירח מלא, והירח במילואו מסמל את העבודה של האדם בכוחות עצמו, בתוך עולם המציאות. 

על-פי בית שמאי עצם המחשבה, הידיעה הכללית כי הפוטנציאל של ראש השנה לאילנות מצוי בכח בחודש שבט, הוא מספיק כדי לציין יום זה בראש החודש. במידה מסוימת הבכח מעיד על הממד הפנימי. הבפועל על זה החיצוני. בית הלל מבקשים לדחות את ראש השנה לאילנות ליום שבו לא הפוטנציאל הוא העיקר כי אם הפועל. לא הצד הפנימי אלא הממד החיצוני. 

סדר הדלקת נרות חנוכה 

מחלוקת מתוך עיקרון דומה בין שמאי ובית הלל מתקיימת ביחס לסדר הדלקת נרות חנוכה. בית שמאי טוענים כי יש להדליק ביום הראשון לחנוכה שמונה נרות, ולאחר מכן להפחית בכל יום נר אחד. הסיבה לכך לדידם היא כי כבר ביום הראשון הנס היה קיים בכח. בשיעור השמן של היום הראשון היה גנוז שמן המספיק לשמונה ימים. ביום הראשון לכן היה הנס הגדול ביותר, ומכאן הנס הלך פחת. 

בית הלל סוברים מנגד שכאמור לא הפוטנציאל הוא העיקר אלא התוצאה. בפועל צריך להדליק ביום הראשון את הנר הראשון וביום השני שני נרות משום שבמציאות הגלויה לנו הנס היה גדול יותר ככל שחלפו הימים. 

החסידות מקפידה ללמוד מראש השנה לאילנות על עבודתו העצמית של האדם. על פי גישה זו, מאחר וההלכה נקבעת על-פי אסכולת בית הלל, ניתן ללמוד כי בעולמנו המוגבל המעשה הוא העיקר. לא הכוונה, לא הנטייה הפנימית, לא המחשבה. 

שמאי והלל

שמאי הוא מלשון שמאות, קפדנות ומדידה. הוא מבקש להעמיק בתביעותיו מהזולת ומגלם את מידת הדין. הלל תר אחר הזווית החיובית, על התוצאה שהיא חלק ממאמץ ולא תוצר של פוטנציאל. הוא מבקש להשיג את יתרון האור על החושך על ידי מאמץ. עליה מהמינימום ולא חיפוש אחר פסגות. 

כך למשל אם לאדם נפל איזה סכום כסף מכיסו, ועני מצא את אותו סכום והתקיים בו, בפועל, על פי בית הלל, מדובר בצדקה. העדר כוונה לא מורידה מהערך שבמציאה מצד העני. 

את האמור ניתן להבין גם בזווית מעט שונה. בית שמאי מציבים רף גבוה. הם דורשים שהפוטנציאל כולו יהיה בר הגשמה. הם לא מסתפקים במעשה, הם תובעים שהאדם יצמח גם בפנימיותו, ישלוט במחשבותיו, ועל-פי הדוגמה, יתכוון למתן הצדקה. כיום מעטים הם המסוגלים לכך. כל מה שדורשים מאיתנו הוא שכלפי חוץ נשתדל. בהדרגה ההשתדלות אולי תשפיע על הפנימיות. חכמים קובעים כי 'אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו'. מה שהשגנו ביגיעה ושלא הגיע אלינו כמתנת חינם, כנהמא דכסופא, ללא מאמץ והשתדלות יהיה עדיף בעינינו. הפוטנציאל הכללי אמור להיות פחות חשוב בחיינו מאשר ההתקדמות האישית שלנו, עקב בצד אגודל. 

הטכנולוגיה החושפת כל, נראית כמקדמת את החזון המיוחל, שבו הלכה תהיה כבית שמאי. אז הדרישה מהאדם תהיה ש'תוכו כברו'. שפנימיותו וחיצוניותו יהיו כולא חד. אולם עד אז, אנחנו יכולים לקבל את עצמנו כנתונים לשניות קיומית, ולכל הפחות במעשה, לבחור בטוב.

(ע"פ שיחת שבת פרשת בא תשל"א, לקוטי שיחות חלק ו)