ט"ו בשבט - חג העצים והאנשים

ט"ו בשבט, או בשמו המלא "חמשה עשר בשבט", נקרא בספרות ההלכתית כ"ראש השנה לאילנות".

המקור הקדום ביותר המציין יום זה, הוא המשנה במסכת ראש השנה (א, א):

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם: בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

ההלכה נפסקה כדברי בית הלל, ש"ראש השנה לאילן" הוא ביום ט"ו לחודש שבט. בספרות התורנית הקדומה לא צויין מנהג מסוים הקשור ליום זה (מלבד משמעותו ההלכתית\חקלאית), אך ישנן עדויות מתקופת ה"ראשונים" (בסביבות שנת ה 1000 הלועזית) לפיוטים וזמירות ליום זה.

משמעותו הפשוטה של ט"ו בשבט היא בהגדרה ההלכתית של שנת האילן, כאשר את המצוות התלויות בפירות האילן (כתרומות ומעשרות) מקיימים לפי שנת האילן, שמתחילה בט"ו בשבט.

עם גילוי תורת החסידות נוספו ליום זה משמעויות עמוקות יותר. ראשית, מוסבר רבות בחסידות בקשר לפסוק "כי האדם עץ השדה" שיום ט"ו בשבט מסמל את עבודת האדם כפי שהוא בדרגת "עץ השדה", כלומר - עבודת האדם בצמיחה מתמדת ועם חיות ותענוג (כמו הפירות הגורמות לתענוג).

הקשר בין האדם לעצים מוזכר רבות בגמרא ובמדרשים. אך תורת החסידות מאירה אותו באור חדש והופכת אותו לעמוק ומעשי יותר:

בתורת החסידות, הזרעים והיקרות מסמלים את עבודת האדם בקיום המצוות והעצים מסמלים את עבודת האדם בלימוד התורה. זאת כיוון שהמצוות הן חובה על כל יהודי, ונעשה בדרך כלל בקבלת עול וללא רגש כלשהו (כמו החיטה והשעורה, שהם מאכל בסיסי לאדם), אך לימוד התורה הוא דווקא מתוך הבנה ותענוג (כמו הפירות, שהם מאכל הגורם לתענוג).

זו הסיבה שלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות) הנחגגים בתקופות הקשורות לקצירת החיטים והשעורים (פסח - קציר שעורים. שבועות - קציר חיטים. סוכות - אסיפת החיטים הביתה) קשורים לעבודת האדם בקיום המצוות.

לעומת זאת, ט"ו בשבט קשור לעבודת האדם בלימוד התורה (כיון שהוא ראש השנה לאילנות, המסמלות את עבודת האדם בלימוד התורה). מבחינה זו, ט"ו בשבט נעלה יותר אף משלושת הרגלים, והוא יום סגולה מיוחד להתחזקות בלימוד התורה כהכנה ל"תורתו של משיח" שתתגלה בגאולה האמיתית והשלימה.

נוסף לכך, יום זה קשור במיוחד לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל - ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים. הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר כי פירות אלו מסמלים אופנים שונים בעבודת האדם את קונו:

הענבים מסמלים את רגש השמחה, כיון שהיין, המיוצר מענבים, מוזכר פעמים רבות בתנ"ך כמשקה המביא לשמחה.

התאנים מסמלים את עבודת האדם הקשורה למחשבתו, דיבוריו ומעשיו. זאת כיון ששלשה תכונות אלו נקראים "לבושי" האדם, כיון שאינם חלק ממהותו. והדבר מרומז בתאנים כיון שלבושי אדם וחוה לאחר חטא עץ הדעת היו מעלי תאנה.

הרימונים מסמלים את עבודת האדם בקיום המצוות, כיון שהרימון מכיל מאות גרעינים (ולדעות מסוימות - 613 גרעינים) המרמזים למצוות הרבות שהאדם מקיים.

הזיתים מסמלים את רגש המרירות (כמו הזית שהוא מר בטבעו), שממנה באים לתענוג גדול יותר (השמן המופק ממרירות הזיתים).

התמרים מסמלים את הגלות הארוכה, שבסופה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה (כמו עץ התמר שזמן צמיחתו הוא 70 שנה, אך לבסוף ניתן לקטוף את פירותיו המתוקים).

במשך הדורות נהגו בקהילות ישראל לאכול ביום זה את הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ככמיהה ליום בו יחזרו לארץ ישראל בגאולה השלימה. כיון שהיה קשה להשיג אז פירות טריים מארץ ישראל, הסתפקו בלאכול פירות יבשים מארץ ישראל, או פירות מקומיים מסוג הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

בדורות האחרונים הנהיגה הציונות לנטוע עצים ביום זה, אך יש להדגיש כי מנהג זה הוא מנהג חדש שאין לו מקור ביהדות. יש להיזהר מקיום מנהג זה במצבים בהם אסור לעשותו, כמו בשנה הנוכחית שהיא שנת השמיטה, שאסור לזרוע או לנטוע בה בארץ ישראל.

אנו מקווים כי עוד השנה נזכה לחגוג את ט"ו בשבט בירושלים עיר הקודש, עם בית המקדש השלישי והרבי שליט"א מלך המשיח בראשינו!