ידוע תורת הבעש״ט על הפסוק ״עת צרה היא ליעקב וממנה יושע״, כמובא מבעל המאסר והגאולה, רבינו נשיאינו, במאמר על-הפסוק, ש״וממנה״, מהצרה גופא - נעשה ״יושע״, בדוגמא כפי שרואים זאת גם באותיות, כשמהפכים את הצירוף ונעשה מזה ענין של ״רצה״ - רצון חדש למעלה, שעי״ז נעשה גם הצירוף של ״צהר״ - ענין של אור.
וכפי שסיפר בנוגע לרבינו הזקן, שבמאמרו ביום הרביעי לאחרי י״ט כסלו, אמר ש״ביום הרביעי נטלו המאורות״, בטי״ת, ואז גם ״נתלו המאורות״ בתי״ו, כדאיתא במדרש,
והביאור בפשטות הוא, שכמו שלאחרי י״ט כסלו הי׳ ענין הפצת המעינות, כידוע שיחת כ״ק אדמו״ר (מהורש"ב) נ״ע בזה - עד״ז גם כל פעם שנעשית צרה בישראל, ״צרה״ - נעשה לבסוף ״וממנה יושע״, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו, ומתוך יתרון: כיתרון האור כשנלקח מן החושך, עד״ז בנוגע מרירו למיתקו.
והנה ב״קיימא סיהרא באשלמותא״, יום ט״ו בכל חודש, אזי כיון שישראל ״מונין ללבנה״, נעשה גם בהם העניו ד״אשלמותא״, ועד״ז גם בנוגע לט״ו סיון, יום התחלת המאסר, והקביעות בימי השבוע היתה כבשנה זו, ט״ו סיון ביום הרביעי, כמבואר בהרשימות (אע״פ שזה הי׳ בפרשת שלח, אבל בימי השבוע זה הי׳ ג״כ ביום הרביעי) - הרי לבסוף נתגלה הענין בפועל, שעי״ז התגלה (״אויסגעוואקסן״) יום מיוחד, י״ב־י״ג תמוז, חג הגאולה,
ובעל המאסר והגאולה מקשר זאת עם הענין דחמשה עשר בסיון, שאז לא ראו את ה״אור״ הגנוז בזה, משא״כ לאחרי זה נתגלה האור.
ולאחרי הפעם הראשונה שאז הי׳ זה באופן של העלם והסתר כפשוטו - הרי לאחרי זה די ומספיק שלא יהי׳ אלא ההעלם וההסתר בהבנת הענין [בדוגמת הידוע בנוגע לגלות מצרים, שאז היתה ״עבודה קשה״ כפשוטו, ״בחומר ובלבנים״, משא״כ בגלויות שלאחרי זה די ומספיק ״בחומר ובלבנים״ - ״בחומר דא קל חומר ובלבנים דא ליבון הלכתא״ בהבנת התורה, להסיר את ההעלמות וההסתרים שיש בהבנת והשגת התורה, שזהו ״תמורת״ הענין ההוא של ״חומר ולבנים״, בכל הפרטים שנמנו בהמשך, כמבואר בתורה אור בדרושים אלו], ומזה מובן ביחס לכל הענינים של העלמות והסתרים.
ולכן גם לגבי חמשה עשר בסיון שאז הי׳ העלם והסתר כפשוטו - די ומספיק בכל שנה שיש רק חסרון בהבנה־עמוקה בכללות הענין מדוע הי׳ צריך להיות בכזה אופן וכו׳,
והעיקר - ההבנה בנוגע לפועל, שזה צריך לפעול התעוררות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, כמבואר בארוכה במכתבי בעל המאסר והגאולה (שכבר נדפסו), שמתחיל ג״כ בענין זה בהזכירו כיצד הי׳ עניו המאסר.
וזהו בכללות - כללות ענין ירידת הנשמה בגוף, כי אפילו ירידת נשמה של צדיק גמור אוהב הוי׳ באהבה בתענוגים, נקראת ג״כ בשם ירידה, כמבואר בתניא שאפילו הוא נחשב ג״כ ״יש מי שאוהב״, וא״כ אפשר לצאת בזה ידי-חובת כללות עניו הירידה, כדי להגיע עי״ז ל״עלי׳״, עד למעלה ממקום שירדה - כמבואר לעיל הענין ד״נשמה שנתת בי״, שעוד לפני ״אתה בראתה״.
וזהו גם הענין והקשר עם הענינים המדוברים בזמן האחרון - להוסיף השתדלות ביתר שאת וביתר עוז בכמה ענינים כלליים שבתורה ומצוותי׳, שאז הרי נוסף על הפסק־דין וההבטחה שכל מצוה ״גוררת מצוה״, עאכו״כ מצוה כללית, כמו ענין התורה, כמו ענין התפילין, ש״הוקשה כל התורה כולה לתפילין״, ועד״ז בנוגע למזוזה, כמובא בהמאמר שגם מזוזה שקולה כנגד כל המצוות, ועד״ז בנוגע למצות צדקה, כמבואר בש״ס ומדרשים, עד באחרונים, שכוללת את כל המצוות כולם, עאכו״כ לאחרי שאפילו במנין המצוות נחשבת מצוה כללית, שאז ההבטחה ד״מצוה גוררת מצוה״ היא ביתר שאת וביתר עוז.
ולכן בכל הזמנים צ״ל ההשתדלות בכל ענינים אלו, עאכו״כ בזמנים אלו, ברגעים הגלות האחרונים, ובפרט כשישנם ענינים של העלם והסתר, עד באופן של ״והפלה״, כמדובר בשבת ש״מיני׳ מתברכין כולי יומא״, כולל יום הרביעי.
. . וזוהי אחת הסיבות להתוועדות זו, כדי לקבוע שזהו יום שבו ״אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו״, כמובן גם מהמכתב בנוגע להתעוררות בימי י״ב־י״ג תמוז, שבו מזכיר את ענין התחלת המאסר, ונכתב באותו יום וכו', כמוזכר לעיל בקצרה - יעורר יום זה את כאו״א לתוספת כח ביתר שאת וביתר עוז, לפעול בכל ענינים אלו כפי ההתעוררות מבעל המאסר והגאולה,
ועאכו״כ בעניני המבצעים של תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, ״בית מלא ספרים״, שכל הענינים שרק נמצאים בבית - כל ענין יהי' ״מלא ספרים״, דהיינו ״ספר התורה הזה״, כפי שנכללת בו גם תורה שבע״פ, ״ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא״.
ויהי רצון, שיעשו כל זה באופן של ״קיימא סיהרא באשלמותא״, שעבודתו של כל יהודי תהי׳ באופן של שלימות, ומזה יומשך ״קיימא סיהרא באשלמותא״ בעולם, שיהי׳ נרגש ב״יהי מאורות״ שבעולם עובדת היותם ״אל מול פני המנורה״, ש״יש בעה״ב לבירה זו״, והשלוחים שלו הם ״בני ישראל עם קרובו״, ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, וכמ״ש שבנ״י הם ״סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ״, כפירש״י, שישנם כמה וכמה עמים ואותכם בחר הקב״ה להיות לו סגולה, כנוסח ברכת התורה ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״, כמדובר בארוכה בזמן מתן תורתינו, בהתוועדות של חג השבועות, וכאמור - לעשות בכל ענינים אלו ברגעי הגלות האחרונים, ובשמחה ובטוב לבב.
(ב' קטעים מההתוועדות הפתאומית שהתקיימה בט"ו סיון תשל"ד - בלתי מוגה)
ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל:
בבואנו מזמן מ״ת, ימי התשלומין, שבת שלאחרי זמן מ״ת, עד לט״ו סיון שבו ״קיימא סיהרא (דחודש סיון) באשלמותא״ - צריך כאו״א לעשות חשבון־צדק בנפשו מכל עניני העבודה ד״ירחא תליתאי", החל מהעבודה דר״ח סיון, "ויחן" לשון יחיד, ״כאיש אחד בלב אחד״, העבודה דשלשת ימי הגבלה, הקדמת נעשה לנשמע, קבלת התורה, וימי התשלומין - כדי לתקן ולהשלים החסר כו', כולל גם להשלים מלשון שלימות, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, עד לתכלית השלימות.
. . והוראה מיוחדת מענין שניתוסף בט"ו סיון בדורנו זה - יום התחלת המאסר והגאולה* דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בשנת פרז״ת תתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה, גם בחצי כדור התחתון - שביום זה מודגש הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת־כח לכאו״א מישראל, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ובהדגשה יתירה בשנה זו - שנת הארבעים ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע״.
* דאף שט״ו סיון בפעם הראשונה הי׳ באופן בלתי-רצוי, הרי, בשנים שלאח"ז (אחרי הגאולה די״ב תמוז שנתגלה בפועל שכוונת המאסר אינה אלא בשביל הגאולה) גם ט״ו סיון הו״ע של גאולה (ראה גם קונטרס ט״ו סיון שנה זו הערה 40). וע"ד שמצינו בשעבוד מצרים, שלאחרי השעבוד "בחומר ובלבנים״ כפשוטו בפעם הראשונה, ה״ז נעשה בגלויות שלאח״ז ע"י התורה, ״בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא״ (ראה תו"א ר״פ שמות).
(משיחות ש״פ נשא י״ד סיון, ויום א׳ ט״ו סיון תשמ״ט - מוגה)
תגובות