במסדרון המוות בכלא הסובייטי
| סיפור המאסר והגאולה של הרבי הריי״צ היום לפני 97 שנים

תמוז תר"פ. יוני 1920. רוסטוב, ברית המועצות.

בחדר חקירות גדול יושב רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הריי"צ מליובאוויטש, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, חמיו של הרבי שליט"א מלך המשיח. לא מזמן נטל על עצמו את הנהגת החסידות, ומולו חמישה עשר אנשים המציגים עצמם כ"וועד מבקרי הדתות". מבוקשם לשמוע את דעת הרב שניאורסון בסוגיות הקשורות לקבלה וחסידות במסגרת ביקורת לדת ישראל.

השאלות נשאלות בשפה הרוסית אולם הרבי מתעקש שאת תשובותיו יענה באידיש - השפה היהודית - בדווקא, באומרו כי "עוד לא נולד ולא יוולד אדם אשר יזיז אותי מהעקרונות שלי, אפילו זיז כלשהוא".

אחד החוקרים מכוון את אקדחו לכיוונו של הרבי, ואומר: "צעצוע זה מסיר עקרונות, מאימתו גם אילם נעשה דברן"...

בקור רוח עונה הרבי: "צעצוע זה מאיים על מי שיש לו עולם אחד והרבה אלים, לי שיש א-ל אחד ושני עולמות, צעצוע זה לא עושה עלי כל רושם" - - -

המאבק למען היהדות

הימים ימי השלטון הקומוניסטי, הקומוניזם עלה לשלטון הרוסי בשנת תרע"ז-1917 והחליף את השלטון הצארי ששלט ברוסיה מאות שנים. הקומוניזם בחוקתו הרשמית התיר ענינים דתיים במסגרת מסוימת, אולם מחלקת היבסקציה - המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שמה לה למטרה לדכא את הדת ולהחליף את המסורת היהודית השורשית בתרבות חדשה ומודרנית.

הרבי לחם בכל תוקף נגד היבסקציה שניסתה להילחם בדת בכל דרך אפשרית, בתי כנסת נסגרו כמו גם מקוואות ותלמודי תורה. אדם שנתפס מלמד תורה יכול היה לאחרי חקירות ועינויים קשים להישלח למחנה עבודה בסיביר - חבל ארץ קפוא במקום נידח - רבים מהם לא שרדו שם.

בעקשנות מתמדת נאבק הרבי על לימוד התורה, ושלח חסידים ללמד תורה בפעילות מחתרתית הרחק מעיני השלטון, פעם אחת אף נאסר הרבי לזמן קצר - אז התרחשה האפיזודה המתוארת לעיל. במסירות נפש כפשוטה יצאו החסידים (רבים מהם היו מה'תמימים' - תלמידי הישיבה) לפעילות למען החזקת היהדות ברחבי רוסיה, ולמדו עם ילדים יהודיים תורה במרתפים ומקומות מסתור. אם אחד מהמלמדים היה נתפס חלילה בידי השלטונות - מיד נשלח ממלא מקום על ידי הרבי, בשביל שחס ושלום לא יווצר מצב בו ילדים יהודיים לא יקבלו חינוך יהודי כשר.

היבסקציה שמו עין כבר זמן רב על הרבי, שבמהלך השנים שינה את מקום מושבו מרוסטוב ללנינגרד, והבינו כי הוא האיש שמרכז את הפעילות המסועפת להחזקת היהדות ונלחם ללא חת בפעולותיהם, אך חששו לאסרו מחמת האהדה של הרבי על כל הציבור היהודי ברוסיה וגם מחוצה לה, אהדה שחצתה פלגים ומגזרים, אהדה שתגרום לביקורת ציבורית רבה באם יעזו לשים את ידיהם על רבי יוסף יצחק.

פורים תרפ"ז

"יראתי מאוד משנת תרפ"ז. עלי לא שיערתי, חשבתי אודות החסידים." העיד רבי יוסף יצחק מאוחר יותר, והוסיף שזוכר הוא שאביו - רבי שלום דובער - האדמו"ר החמישי לחסידות חב"ד אמר לו שיחכה בכליון עיניים ששנה זו תיגמר. הרבי שליט"א מלך המשיח סיפר שאדמו"ר הריי"צ - חמיו - חזה ברוח הקודש קטרוגים קשים על שנת תרפ"ז.

בשמחת תורה של שנה זו ביקש הרבי מהחסידים להוסיף באמירת תהילים, בקשה שעלתה לו בקושי רב, כפי שסיפר מאוחר יותר.

בפורים של אותה שנה התאספו בבית הרבי אורחים רבים, ביניהם כמובן מרגלי חרש של היבסקציה, שכבר זמן רב ניסו למצוא פעילות של הרבי נגד השלטון, כדי למצוא עילה מספקת לאסור את הרבי ולעצור את הפעילות להחזקת היהדות. הרבי דיבר כפי הנהוג, על עניני הדת ולימוד תורה עם נערים.

יושבים החסידים ומנגנים, בהתעוררות גדולה ובמרירות עצומה, ובתווך יושב לו הרבי - ידיו על פניו, ועיניו זולגות דמעות. לפתע, נעמד הרבי ממקומו נלהב ורועד ופתח בדברים:

"אחים יהודים, כולנו הנמצאים ברוסיה עומדים באותו מצב בו עמדו אבותינו כשיצאו ממצרים, הים מלפנים, פרעה מאחור והמדבר מכל עבר. על כל יהודי לדעת ולפרסם שלפי חוקי הממשלה מותר לקיים מצוות ללא הפרעה ולמסור את הילדים ללמוד תורה אצל מלמד יהודי ללמוד תורה."

בהמשך דיבר הרבי גלויות נגד היבסקציה, באמרו כי בעת זו נדרש מכל אחד מסירות נפש יותר מהרגיל, והפציר לא לשלוח את הילדים לבתי הספר של היבסקים, גם במחיר קפיצה למדורה בוערת. הרבי דיבר בהתרגשות גדולה, ובסיום דבריו התיישב על כסאו ופרץ בבכי רב. בהמשך דיבר הרבי עוד על המסירות נפש הנדרשת כעת עד אשר התעלף מחולשה ואפיסת כוחות. מרגלי החרש שהיו בהתוועדות - היו עדים לכל המעמד.

החסיד אליהו חיים אלטהויז הי"ד, מחסידיו הקרובים של הרבי, מתאר באחד ממכתביו את התוועדות פורים הזו: "את אשר שמענו וראינו ב"סעודת פורים" זו, לא שמענו ולא ראינו בכל ימי חיינו. דיבורים נוראים, מאוד מבהילים ומפחידים את רואם ושומעם."

התוועדות זו חיזקה את רצונם העז של היבסקים לשים את ידם על הרבי, ובאותה תקופה אכן ניסו לאסרו - ניסיון שלא צלח עקב תושיתו של אחד ממקורבי הרבי. כמה חודשים מאוחר יותר - התנגד הרבי לוועידה שרצו היבסקים לערוך לכל רבני רוסיה בחסות ראשי הקהל של קהילת לנינגרד, לדון בארגון מוסדות הדת, הרבי שלל את הוועידה על הסף בידעו שכולה מזימה נבזית של היבסקים נגד היהדות.

לאחר כל זה שמו לב היבסקים שבבית ספרם הרישום הולך ומתדלדל ועיתונם 'עמעס' מאבד מנויים מרגע לרגע. היה ברור כי הרבי עומד מאחורי התופעה וראש היבסקציה אמר בזעם "נחוץ להעבירו" - - -

דפיקות באישון לילה

יום שלישי בלילה, י"ד סיון תרפ"ז, 14 ביוני 1927, הרבי סיים ארבע וחצי שעות של יחידויות (פגישות אישיות של חסידים עם רבם להתייעצות בעניינם הפרטיים) והתפלל תפילת ערבית. לאחר התפילה נטל הרבי את ידיו לקראת ארוחת הערב, וצלצול עז נשמע מפעמון הדלת.

אל הבית נכנסו שני אנשי הג.פ.או. (המשטרה החשאית של ברית המועצות). האחד, נחמנסון, גבוה וממושקף, בן למשפחת חסידים. השני העונה לשם לולב, נמוך ושחרחר, אף הוא ממשפחה חסידית בעברו. אל החדר נכנסה יחד איתם פלוגה מזוינת, מחכה לפקודה מהשנים.

- "מיהו שניאורסון? היכן הוא?" שאלו השנים בגסות.

בקור רוח ובשלוה בוטחת ענה הרבי: "איני יודע איזה שניאורסון אתם מחפשים. אם באתם לביתו של אדם - ודאי יודעים אתם מראש מי גר בבית זה. דברו ברורות מה אתם צריכים, בלי רעש והפחדה מיותרת".

 - "כנראה אינכם מכירים עדיין את טבעם של סוכני הג.פ.או." אמר נחמנסון "כעת באנו לערוך חיפוש מדוקדק בבית, ואתה, בתור בעל הבית, התלווה אלינו לחיפוש".

- "אכן איני יודע את הנהגות הפקידות שהזכרתם, וודאי טעות בידכם, בכל אופן את הפקידות שהזכרתם איני ירא", הגיב הרבי, "את הבית תבקרו כרצונכם, או בשם ה"חוק" לטענתכם. בכל אופן - אותי לא תפריעו מסעודתי".

דברי הרבי שנאמרו ללא התפעלות ובקור רוח, עוררו רושם עז גם על אנשים אלו העשויים אבן, ושתיקה השתררה לרגע בבית.

נחמנסון ציווה על הפלוגה לעמוד בדלתות ולא לתת לאף אחד מבני הבית לשוחח אחד עם השני או לעבור מחדר לחדר, עם זאת באם מישהו ירצה להיכנס לבית, לאפשר לו.

בתום חיפוש מדוקדק של שעתיים וחצי בבית שלא העלה דבר, הודיעו השניים כי הם לוקחים את הרבי איתם ל"שפולרקי", בית הכלא של הג.פ.או. הכלא הארור הידוע לשמצה אצל כל תושבי לנינגרד, אשר נזהרו גם מלעבור לידו. השם "שפולרקי" מעביר חלחלה בלב כל שומעיו, לצאת משם חי, לא היה מובן מאליו.

הרבי הפגין תוקף בלתי רגיל ואמר נחושות שאין כל סיבה לאסרו, פעילותו ידועה וודאי שטעות חלה כאן. נחמנסון השיב שהרבי יכול לבקש דברים בתור אסיר אך וודאי שאם הג.פ.או. פקדה לאסור את הרבי ביכולתה לעשות זאת, ואף איים שיאסור את כל בני הבית.

הרבי דרש שיתנו לו רשות לקחת את התפילין ושיוכל להניחם כל יום, נחמנסון הבטיח שהרבי יורשה להתפלל, לקרוא ולכתוב באין מפריע, ובבית הסוהר רק ישאלוהו מספר שאלות ועוד היום יחזור הביתה. הרבי לקח איתו את התפילין, מספר ספרי קודש, ומעט חפצים אישיים, ולאחר פרידה מרגשת מבני הבית, יצא הרבי לעבר הרכב.

ליל הבלהות

במכונית שחורה הובל הרבי לשפולרקי, ולאחר עיכוב קצר בכניסה לבית הכלא נתבקש הרבי למסור את חבילתו לידי לולב, ולצעוד אחרי נחמנסון. משני צדדי הרבי הלכו שומרים מזוינים ולולב מאחורה. הרבי תבע מנחמנסון לקיים את הבטחתו ולתת לו להניח תפילין,

- "עוד לא דרכתם בחדר הפקידות וכבר יש לכם דרישות?" ענה נחמנסון, "אתם לא יודעים את כללי בית הכלא? קודם תבואו לפני הפקידות ותענו על שאלון ואחר כך תבואו לחדר כלאכם ותוכלו להתפלל. חושב אני", הוסיף, "שעוד זמן קצר תשכחו כבר מכל ההבלים האלה ותבינו את מצבכם, אתם כבר לא איש דת חשוב, אלא אסיר המרצה את ענשו", חתם את דבריו בזלזול.

הרבי ראה כי איש אחר נמצא בפניו, זה לא אותו אחד שהיה בביתו, עכשיו זה נחמנסון קצין ג.פ.או. שתפקידו להטיל פחד על כל האסירים ולהביא אותם למצב של פחד ובהלה, אז קל יותר לשלוט עליהם ולהוציא מהם הודאה, גם על דבר שמעולם לא היה.

אחד משומרי בית הכלא ביקש מהרבי לצעוד דרך פרוזדור מסוים עד קצהו, אל הדלת הפתוחה בסופו, "שם פקיד ייתן לכם דף שאלות, ותענו בכתב על הגיליון".

לאורך המסדרון, היו דלתות סגורות, וכל כמה מטרים היה נר קטן דולק בתקרה. המסדרון היה ארוך כשלושים מטר, וניצבו בו לכל ארכו שומרים מזוינים. כל שומר, אדם חסון וגבוה, מחזיק בידו השמאלית חרב, בימנית רובה, ועל כתפו כידון. השומרים לא זזים, רק עיניהם צופות לכל עבר. פחד ואימה מטילה ההליכה במסדרון על כל הצועד בו.

שקוע בהרהורים, פנה הרבי בטעות אל דלת לצד ימין לקראת סוף המסדרון. פרוזדור ארוך ניצב לפניו, ספסלים ניצבים בצדדיו, דלתות לארכו, אך הוא הרבה פחות קודר ומאיים מקודמו. הרבי התיישב על אחד הספסלים, נרעש מהשינוי הגדול בין הפחד והחושך למקום רגיל ומואר, אך חשש שמא ישאל אותו מישהו דבר, הרי היה צריך להמשיך לדלת בסוף המסדרון הקודם.

מאחד הדלתות יצאו שלושה אנשים, אחד מהם שאל את הרבי לפשר מעשיו, והתברר שהוא מכיר את אביו של הרבי, והוא זוכר מילדות את הצדיק הגדול 'שניאורסון', הרבי ענה שהוא הגיע היום והוא צריך למלאות שאלון בתור אסיר חדש, אך הוא טעה בדרכו ונכנס לפה בשוגג.

כששמע האיש מאיזה מסדרון הובל הרבי, סבר פניו השתנה לחלוטין, "אתם מורדים? כנראה חטאכם גדול מאוד הוא, וודאי משקרים אתם, לא סתם הביאו אתכם דרך מסדרון זה".

הרבי הבין שמסדרון זה מיועד לפושעים מיוחדים, אבל זה לא פעל עליו כל רושם. בשלווה פנה לחדר הפקידות בו צריך לענות על שאלון ככל האסירים.

יארליק 26818

בחדר גדול ישבו פקידות מול אסירים וכתבו תשובות על גיליון, שקט שורר בחדר, והתשובות נשמעות בלחישה מפי האסירים, ברצון ובכפייה.

הרבי התיישב מול אחת הפקידות וזאת הגישה לו גיליון נייר מלא בשאלות והורתה לרבי לכתוב תשובה בצידה של כל שאלה. "אין לי מה לכתוב" ענה הרבי "כל מה שכתוב פה לא נוגע אלי", סיים. הפקידה הבהירה שכל אסיר חדש צריך למלא שאלון זה, והרבי ענה: "לא הגעתי לכאן לביקור. אלה שהביאו אותי יודעים היטב מי אני ומה מעשיי, למה לי למלא דבר שאין לי בו צורך?"

הפקידה נדהמה, "שכחתם איפה אתם? סדר חדש אתם רוצים להנהיג בבית הכלא? מה שמכם?"

הרבי ענה כי הוא יודע היכן הוא נמצא ואמר קצרות את פרטיו האישיים באמרו כי הפקידה יכולה למלא זאת. הפקידה לוקחת את הגיליון וכותבת, ולאחר כמה שורות שואלת: "מה התואר?"

- "אזרח נכבד לדורותיו" עונה הרבי. תואר כבוד זה, קיבל אב סבו של הרבי מהצאר בכבודו ובעצמו וחלק מייחודיותו של תואר כבוד זה היא שהוא מועבר בירושה לדורות הבאים

- "אין אצלנו כעת תואר כזה" נשמעת הפקידה.

- "אינני יודע אם התואר קיים אצלכם או לא, אבל זהו תוארי", השיב הרבי.

- "מה מעשיכם?"

- "אני עוסק בלימודים, לימוד החקר האלוקי הנקרא חסידות ולימוד הלכות ומצוות על פי דת ישראל" ענה הרבי.

הפקידה הייתה נבוכה מעט "דת? חקר אלוקי? אני לא יכולה לרשום כזה דבר", אמרה. "מבחינתי אתם יכולים שלא לרשום דבר" אמר הרבי "אם תרצו תרשמו, ואם לא תרצו לכתוב - אל תכתבו".

לאחר דין ודברים הוסכם כי הנכתב בדף מספיק, וניתן להמשיך הלאה, אך אז פנה הרבי אל אחד הפקידים הבכירים בשאלו האם יש לסמוך על דברי קציני הג.פ.או. והאם הם עומדים בדיבורם. הקצין התבלבל והרבי המשיך: "הקצין שבא לאסרני הבטיח, שאוכל להניח תפילין ולהתפלל ללא הפרעה, כבר שעה וחצי שאני כאן ולא מקיימים הבטחה זו. עוד הוא אמר, כי ישאלו אותי כאן רק מעט שאלות ואוכל ללכת לביתי".

- "אני לא יודע למה אמר זאת, אולי כדי להרגיע את בני הבית, אבל זה כלל לא נוגע" ענה הבכיר "לגבי התפילה - יחליט ראש הפקידים במחלקה שלכם".

לבסוף, כתבה הפקידה את הדברים על דף חדש והצמידה לרבי מספר אסיר.

כחלק מהדיכוי של האסיר, בשפולרקי אין שמות ואין משפחות, יש מספרים. ברגע כניסתו מוצמד לאסיר מספר, המלוהו כל ימי שהותו בשפולרקי, וזהותו העצמית נשללת. לרבי הוצמד המספר "יארליק (-מספר אסיר) 26818". 

מאבק על התפילין

הפקידה הובילה את הרבי מהחדר לכיוון ירידה של מדרגות ברזל כמה קומות כלפי מטה. ביציאתו מהחדר הבחין הרבי בחבילתו האישית מונחת בפינת החדר. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר.

בדרכו יחד עם הפקידה ביקש הרבי את חבילתו, אך היא חששה ואמרה שאם תחזור בשביל החבילה מעצמה זה יראה כקירוב לאסיר - דבר חמור בחוקי בית הסוהר, והציעה שבהמשך יאמר הרבי ששכח את חבילתו והיא תלך להביא לו את החבילה. "אני יודעת שאספו נגדכם הרבה חומר, בכירים גבוהים בדרגי בית הסוהר מוערבים אישית בתיק הזה" כילתה הפקידה.

יורדים הם - הרבי והפקידה, קומה אחר קומה במדרגות הברזל, והפקידה מוסרת את הרבי לזוג קצינים, צוות בית הסוהר עייף בסוף לילה של עבודה, אך בכל זאת ניאות הקצין להביא לרבי את חבילתו.

הרבי המתין מעט, עייף ומותש, והקצין הגיע עם חבילתו של הרבי, למעט התפילין שהסכים להביא לרבי, שאר החבילה נשארה ביד הפקיד.

הרבי הובל לעוד מדרגות, הפעם כלפי מעלה. הרבי הלך לאט, תשוש, וביקש מהשומר שהובילו להניח תפילין לרגע, השומר סירב ובלית ברירה החל הרבי להניח תוך כדי הליכה. בעלותם במדרגות אחז הרבי בהנחת תפילין של ראש, אך אז הסתובב השומר לעברו וראה את הרבי מניח תפילין. בחמת זעם דחף השומר את הרבי למדרגות הברזל והרבי נפל מכל המדרגות. במהלך הנפילה, ברזל החגורה פצע את הרבי וגרם לו לייסורים נוראים.

המשיך הרבי ללכת מיוסר אחר השומר והספיק להתפלל תפילת שמונה עשרה בדרכו לתא שלו. בדרך הוחלף השומר לחיית אדם בשם פעטיא, איש גס ומנוול שכל הדרך סיפר זוועות מהמתרחש בכלא.

בהגיע הרבי לתאו לקחו ממנו את התפילין והרבי פצח בשביתת רעב שנמשכה יומיים עד שיוחזרו לו התפילין. ביום חמישי בלילה - יומיים לאחר שהגיע הרבי לכלא - בשעה עשר בלילה, נקרא הרבי לחקירה ראשונה, בה הראה לחוקרים את אפסותם בעיניו, לולב, שהיה מהאנשים שאסרו את הרבי, שימש כחוקר וטען שאת התפילין זרקו לפח.

הרבי לא יכול היה להבליג, דפק על השולחן ושאג בקול אדיר:

"מנוול" - - -

את הרבי האשימו במספר האשמות כוזבות, שעיקרן היא שהוא מורד בממשל ומקבל תמיכה חיצונית לפעילותו. הרבי ענה לחוקרים על שאלותיהם והסביר כי טענות שקר הם ולא נכנע ללחצם להוריד את הטלית קטן שלו, למרות האיומים שהופעלו עליו.

במהלך החקירה נכנס נחמנסון ואמר בצחוק גדול שהוא נולד מברכתו של הרבי הקודם, אביו של רבי יוסף יצחק. ובסיום החקירה הודיע לולב לרבי שבעוד עשרים וארבע שעות יומת בירייה.

למחרת קיבל הרבי את התפילין, ואף מאז יחס השומר הוטב כלפיו, את השבת הראשונה למאסרו ערך הרבי עם חתיכת חלה ומעט מים מהברז.

המאמצים להצלת הרבי

העולם היהודי קיבל בתדהמה את עובדת מאסרו של הרבי, בכל העולם התפללו היהודים לשחרורו, וועד פעולה מיוחד הוקם למען הצלת הרבי מהכלא. הוחלט להשתדל בדרגים הגבוהים באמצעות מר מרדכי דובין, ציר יהודי מלטביה, ובאמצעות גברת פישקובה, אשתו של סופר רוסי מפורסם ויו"ר ארגון הצלב האדום במוסקבה - המוסד למען אסירים פוליטיים.

כל רגע היה יקר, בכל רגע עלול היה ראש הג.פ.או. הלנינגרדי - מסינג האנטישמי, להחליט להוציא את  הרבי להורג...

בינתיים, קיבל הרבי תנאים והקלות בבית הכלא ומצבו הוטב, אם כי לא קיבל בדל מידע מהעולם החיצוני. מידי יום אמר הרבי תורה בפני האסירים בתאו ואחר כך רשם על בדלי סיגריות את זיכרונותיו ודברי תורה.

לטיול היומי אליו זכאים האסירים העדיף הרבי לא לצאת, ולמעט החקירות לא יצא הרבי כלל מתאו.

בכ"א סיון, 21 ליוני נקרא הרבי לחקירה שניה, אשר גם בה נטלו חלק פעיל לולב ונחמנסון, וציערו את הרבי מאוד.

כל אותה העת, היהדות העולמית דאגה מאוד למצב הרבי, ולחץ ציבורי רב הופעל על גורמים בכירים בממשלת ברית המועצות, מבפנים ומבחוץ, בבקשות רבות לשחרור הרבי. ניסו להיפגש עם ראש הג.פ.או. הכללי מנשזינסקי, אך הוא סירב לקבל את המשלחת. גב' פישקובה סייעה רבות למאמץ ואכן למאמצה היה פרי, עונש המוות בוטל.

העונש החילופי היה עשר שנות גלות באיי סולובקי המרוחקים ועד מהרה הומר גם הוא לשלוש שנות גלות בקוסטרומה, בהשתדלות אישית של גב' פישקובה אצל מנזשינסקי.

הרשעים הללו ניסו לכל הפחות להתנקם ברבי ותכננו את המסלול כך שהרבי יגיע לקוסטרומה בשבת ב' תמוז, 2 ביולי, ויחלל את השבת הקדושה. הם הזהירו את הרבי כי סבל רב מחכה לו בעיר גלותו והוסיפו כי אם יסיר הרבי את התנגדותו לוועידת הרבנים הלנינגרדית - ישוחרר לאלתר. הרבי לא הסכים בשום אופן וגם מזימה זו הופרה בהשתדלות ציבורית, ולמפח נפשם של לולב וחבריו שוחרר הרבי משפולרקי.

הרבי משתחרר

ביום ראשון ג' תמוז, 3 ביולי, יצא הרבי מבית הסוהר. הרבי הוזהר כי יש לו בבית אך שעות ספורות ואחריהם עליו להגיע לתחנת הרכבת לרכבת לכיוון קוסטרומה. כמו כן איימו הפקידים שבאם לא יגיע הרבי לרכבת, יילקח לכלא בשנית.

בית הרבי התמלא המוני חסידים, ובשעה שבע יצא הרבי לתחנת הרכבת אחרי פרידה מבני ביתו. אל הרבי התלוו מספר בני משפחה לנסיעתו לקוסטרומה, וטרם כניסתו לרכבת נשא הרבי שיחה קצרה לפני קהל ההמונים בבקשה שה' יהיה בעזרו בכוח אבותיו הקדושים.

לאחר נסיעה של עשרים וארבע שעות הגיע הרבי לקוסטרומה והוזהר כי עליו להתייצב פעם בשבוע בפני פקיד הג.פ.או.

מאמצי ההשתדלות להצלת הרבי היו עצומים, גב' פישקובה נפגשה עם מסינג, ראש הג.פ.או. הלנינגרדי, אך הוא סרב לבקשת השחרור בטענה ששחרור הרבי יעורר זעם מצד דתות אחרות שראשיהם אסורים זמן רב ללא חנינה.

גב' פישקובה לא התייאשה, והמאמצים נשאו פרי - אחרי עשרה ימים בקסטרומה, זכה הרבי לשיחרור מלא. בעמדו לפני פקיד הג.פ.או. בהתייצבות הסדרתית בי"ב תמוז, 12 ביולי, הודיע הפקיד לרבי בשמחה כי הוא חופשי ומחר הוא יקבל תעודה רשמית על שחרורו. באותו היום לא יכלו להנפיק תעודת שחרור רשמית, כיון שהמשרדים היו סגורים בעקבות חג בעיר קוסטרומה.

למחרת, ביום י"ג תמוז, קיבל הרבי תעודת שחרור רשמית, ובשבת הקרובה היה כבר בביתו, בלנינגרד, זכאי וחופשי. חשש רב היה שהיבסקים ינסו לשים את ידם שוב על הרבי ועל כן דחוף היה שהרבי יצליח לקבל אישור לצאת מרוסיה, לאחר השתדלות גדולה גם מאבק זה הסתיים בהצלחה והרבי יצא את רוסיה.

גאולה כללית

במכתב לקראת חגיגות יום הגאולה כתב הרבי "לא אותי בלבד גאל הקדוש ברוך הוא בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר כי נפילת הקומוניזם - בראשית שנות התשעים - היווה המשך לפעולותיו של הרבי הריי"צ בהפצת היהדות, וכי נפילת מעצמה זו ללא שפיכות דמים תוך ימים ספורים, מראה על הגאולה המתקרבת במהירות.

אנו תקווה שמגאולתו של הרבי הריי"צ - שהיא גאולתו של כולנו, כפי שכותב במכתבו, נגיע לגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.