• ב"ה ימות המשיח!
  • ט"ז סיון התשפ"ד (22.06.2024) פרשת בהעלותך

שביתת רעב עבור התפילין

"אינכם יכולים לנתק את המים מהברז, שהרי ישנם כאן עוד אנשים שצריכים לשתות, אך רוצה אני שתדעו, ששלושת האסירים שבתא יהיו עדים לשביתת הרעב המלאה שלי, עד שתתנו לי את התפילין" • קטע מיוחד מסיפור המאסר והגאולה של הרבי הריי"ץ
שביתת רעב עבור התפילין
רבי יוסף-יצחק הריי"צ שניאורסון
הישארו מעודכנים בסטטוסים של אתר הגאולה

קטע מיוחד מתיאור סיפור המאסר והגאולה של כ"ק אדמו"ר (מהוריי"צ) נ"ע - כפי שנדפס בספרו לקוטי דיבורים חלק ה':

"הבו לי את התפילין שלי!"

בשעה שש בבוקר של יום הרביעי, ט"ו בסיון, הוכנס הרבי לחדר כלאו, חדר מספר 160 , שבמחלקה הששית שבבית הסוהר ה"שפאלרקי". אחרי ליל גלות פרוע, גדוש חוויות-סבל, יסורים ואיומים - לא נשבר הרבי ברוחו. 

בתקיפות העמיד הרבי את דרישתו האחת: 

- תפילין! הבו לי את התפילין שלי.

בחדר מאסרו, שהיה בעצם חדר מאסר של יחיד, נמצאו עוד שלשה אסירים, שני יהודים ורוסי אחד. הם קבלו את הרבי בסבר פנים יפות, ומתוך יחס כבוד עמוק הצטופפו יותר ויותר ופינו מקום רחב יותר לרבי.

השומר שמאחורי הדלת, ניגש אל התא, פתח את האשנב, ואמר: מאה ושלשים איש נורו היום למות במרתף... 

אם היה זה נכון או לא, על האסירים זה הטיל פחד מות. 

ואכן זו היתה דרכם ושיטתם, להטיל פחד-מות על האסירים בכל מיני דרכים, גם על אלה שלא היו מיועדים להריגה.

אנושיותם ו"טוב לבם" של השומרים התגלו שוב מיד במאורע הבא: אחד האסירים ביקש מהשומר קצת מים חמים, ענה לו השומר: למה לך לפטם את גופך, בין כה תוצא להורג בקרוב? היה זה מספיק לשבור אף את רוחו של גבור-רוח. 

ברם, לרבי כאילו לא נגע כל הענין כלל, הוא ביקש לראות את נציג הנהלת הכלא, וכעבור זמן רב הופיע אחד הפקידים הבכירים. מה רצונך - שאל הפקיד - 

- רוצה אני את התפילין שלי - ענה הרבי – ומבקש גם שיבוא רופא לבקרני, הנני חולה ופצוע וזקוק לטיפולו של רופא. 

הפקיד ענה לו שרופא יוכל לבוא אליו רק ביום השני הבא, עליו לחכות, איפוא, מעונה פצוע וזוב דם עוד ששה ימים, עד שהרופא יוכל לבוא אליו... 

- ומה ביחס לתפילין? - שאל הרבי. 

עליך להסיח דעתך משטויות כאלו, כאן לא תקבל זאת – היתה התשובה. 

- אם כך - אמר הרבי - אני מכריז על שביתת רעב, אוכל לא יבוא אל פי ולא מים עד שתתנו לי את התפילין. 

יכולים אתם לרעוב כמה שאתם רוצים כל זמן שכוחותיך יעמדו לך - אמר הצ'קיסט. 

הרבי נעמד להתפלל בניגון חב"די עתיק

בתא היה ברז מים, ויכולים הרי הצ'קיסטים לומר שהרבי לא ביצע את שביתת הרעב שלו בשתותו מים מהברז, והרבי פנה אל הצ'קיסט ואמר: אינכם יכולים לנתק את המים מהברז, שהרי ישנם כאן עוד אנשים שצריכים לשתות, אך רוצה אני שתדעו, ששלושת האסירים שבתא יהיו עדים לשביתת הרעב המלאה שלי, עד שתתנו לי את התפילין. 

בכך יצא הצ'קיסט הממונה מהתא. והרבי עמד להתפלל בקול רם מלווה ניגון חב"די עתיק. בלי טלית, בלי תפילין, במרתפי החושך של "שפאלרקי" – ובניגון חב"די עתיק על השפתים. בלי נוע ומתוך דממה חרישית האזינו שאר האסירים, שני היהודים והרוסי, לתפילתו ולניגונו של הרבי. 

השומר שמאחורי הדלת חירף וגידף, והרבי לא התחשב בזה כלל, כותלי הכלא ומוראותיו נגוזו ונעלמו בעיני רוחו - הוא המשיך בתפילתו ובניגונו העתיק שמיליוני חסידים שרים אותו זה מאות בשנים. 

אחרי התפלה התישב הרבי ואמר תורה בפני שני האסירים היהודיים, שעיניהם החשוכות שנשאו את פחד המות - הוארו באור של תורה. 

וגם האסיר הגוי, האזין. הוא היה אדם פשוט, פרימיטיבי ותמים וכשהרבי סיים את תורתו, הכריז לפתע: 

ישבתי בצינוק! - והמשיך: 

היה זה ביום הראשון למאסרי, לא ידעתי את חוקי בית הסוהר, וכשפקדו עלי לישון, והייתי אז יחידי בחדר זה ולא רציתי עדיין לישון, ישבתי במקומי ועישנתי סיגריה. השומר הציץ באשנב ויצו עלי ברוגזה כי אשכב לנוח. עניתי לו במלה משולשת (הנהוג בין הרוסים) ועוד לא הספקתי לגמור עישון הסיגריה, נפתחה הדלת והשומר ציווה עלי ללכת אחריו. 

ואקום ואלך אחריו. הולכים אנו סולם אחר סולם עד שירדנו לפרוזדור מרתף הבית, ויפתח השומר את אחת הדלתות ויצו עלי להיכנס לשם, נכנסתי וחשבתי כי הולך הוא אחרי, אך כרגע שמעתי שהדלת נסגרת. פסעתי פסיעה אחת והנני שוקע ברפש. האויר מחניק, ואצית גפרור ואראה כי חדר גדול הוא כחמש אמות על חמש אמות, הכתלים רטובים ועליהם מרחשים תולעים גדולים, לבנים ושחורים, ארוכים. כל הלילה עמדתי בביצה עד קרסולי ומזמן לזמן נענעתי בידי לגרש את העכברים הגדולים שקפצו עלי וקולם היה מבהיל ומפחיד. 

נדמה היה לי שזה בודאי יום שלם שהנני יושב במרתף. 

ואכילה? - שם אין תאוה לאכילה, שם אין רצון לעשן, שם אינך מתאוה לשום דבר. אחר כך שומע אני שפותחים את הדלת. 

חושב אני - עכשיו יובילוני להורג. אני שומע שריקה. "בא הנה"! אני עונה: "אינני רואה כלום, לאן ללכת". אז האיר הפקיד ואראה והנה מטת ברזל, כמו כאן, אבל מרא דעלמא, מה נורא! "צא מכאן" רעם הפקיד. מיד יצאתי. "עלה על המדריגות", ציווה הפקיד. תודה לא-ל, חושב אני, לא למות ביריה. 

עכשיו - אומר הפקיד - תדע כיצד לדבר עם פקיד. לגדף את הפקיד אסור. אתה האסיר ואני פקידך. כעת אובילך לישון, התישן? – שואל הפקיד, "אישן, רום מעלתך, אישן". פתאום הכני מכת לחי, אחת ושתים, התבלבלתי, איני יודע למה ועל מה הכני. "איזה רום מעלתך אני לך?" - נוהם הפקיד - "מנוול שכמותך, עבד ללבנים, מרגל, אושיבך לשלשה ימים במרתף, ולא רק לשלש שעות כמו עכשיו". 

התחלתי לבכות ולהתחנן. "אבי אתה, יקירי, אדוני הפקיד, אני אציית". ושוב הכני על פני, שלש פעמים רצופות. כואב מאד, השניים רועדות, דם שותת מהאף, בכל זאת אני מתאפק, משתדל לעמוד בדרך כבוד כיאות כלפי פקיד. זוכר אני עדיין את המשמעת הישנה בצבא, הייתי אדם, ארבע שנים עבדתי את מלכי, במלחמה היפנית הייתי, ראיתי גנרלים, מכיר אני שסדר הוא סדר, ומשמעת אינה דבר של היתול, נשאר אתה חיל נאמן עד נשימתך האחרונה, לא כמו הבחורים שבימינו, אשר רק מזמרים, מנענעים בלשונם, ימינה, שמאלה, רק מבוכה. 

"איזה אדון אני לך?", אומר הפקיד, "חבר" צריך לקראני. עכשיו אין אדונים, עכשיו כולם חברים! "נו, טוב, חבר", אומר אני, "לא אוסיף עוד". טראח, טראח, שוב הכני באגרופו פעמים אחדות, "איזה חבר אני לך?", לא כך קוראים לפקיד. עליך לדעת כי אסיר אתה ואני הפקיד שלך, צריך לומר: "חבר פקיד". שבור צועד אני הלאה, חפצתי לישון, חפצתי לעשן, השניים כואבות, המתנים כואבות, צועד אני וחוזר במחשבתי "חבר פקיד", ירא אני פן אשכח ואוי לי אם אשכח, אך, מה נעים היה עכשיו לשכב על מטתי בחדרי. 

- ובמשך שעות שהייתו של הרבי ב"שפאלרקי", כבר איימו עליו עשרות פעמים שיכניסוהו לצינוק. 

שפלרקה, פסק דין מות ו-"ויתן לך" בניגון ליובאוויטשי 

סיפורו של האסיר הרוסי, עשה רושם קשה על הרבי. ברם, הוא התחזק ברוחו ושאב עידוד בישבו לרשום דברי תורתו. 

ברשותו היה עט, ובאין לו נייר כתב על בדילי הסיגריות. יותר ממאה סיגריות היו בידי הרבי, ועל בדיליהן רשם תורה, רעיונות והתרשמויות. יושב לו הרבי וכותב, ולפתע נפתחה הדלת, וכפריץ-חיות זנק השומר על הרבי בשצף קצף, הרביץ לו באגרופיו והשתפך במטר קללות רוסיות עסיסיות, באמרו: 

איזו עבודה פרטית אתה כותב כאן, אסור להחזיק עט בתא. המרושע חטף את העט מידי הרבי, וכשמטר קללות על שפתיו, עזב את התא. כל פעם שניתן אוכל לאסירים, סירב הרבי לקבל את האוכל, בהכריזו: 

- אני ממשיך בשביתת הרעב שלי, עד שיוחזרו לי התפילין שלי. וכך עברו שני ימים, יום הרביעי ויום החמישי, שתי יממות לא טעם הרבי אף לא טיפת מים אחת. 

בליל ששי נקרא הרבי לחקירה הראשונה שנמשכה שעות מרובות, והוא חזר משם שבור ורצוץ והתפילין אינן בידו. עד יום ששי אחרי הצהרים המשיך הרבי בשביתת הרעב שלו, עת קיבל את התפילין שלו וספריו. איש ג.פ.או. יהודי הביא אותם לו, ובאותו מעמד אמר לו הרבי: 

- לא אוכל את אוכל בית הסוהר, רק מה שיובא לי מביתי, ויהא זה רק לחם בלבד. מים חמים לשתיה אקח מבית הסוהר בתנאי שאדע שהם הורתחו בדוד מיוחד למים. 

הצ'קיסט התרתח: האם חושב אתה לתת הכשר על מטבח בית הסוהר? 

- אינני רב - ענה לו הרבי - ואינני נותן הכשרים. ומיד הניח הרבי את התפילין. 

לא עבר זמן רב, והשומר הכניס לרבי שלש חלות "לחם משנה" לשבת, שהובאו בשבילו מהבית. היה זה מקרה יוצא מן הכלל, כרגיל היה הלחם - וכל מה - שנשלח לאסיר מביתו, נחתך לחתיכות קטנות, מחשש שלא יבריחו משהו בפנים, הרבי קיבל חלות שלמות וזה שימש ביטוי ליחס מיוחד כלפיו. 

ומאז נשתנה לטובה יחסו של השומר כלפי הרבי. את סעודת השבת הראשונה שלו בבית הכלא, ערך הרבי בחתיכת חלה ובקצת מים קרים מהברז. 

מאידך עשה קידוש וברך ברכת המוציא בקול רם, מלווה ניגון חב"די מיוחד, וכל זה ב"שפלרקה" בית הסוהר המאויים של הצ'יקה. 

שינוי יחסו של השומר התבטא בהרבה דברים, וכגון: לא נמצא שעון בחדר הכלא ומשום כך לא יכול הרבי לדעת את זמן תפלת ערבית החל בימות הקיץ הארוכים ביותר, בעיר לנינגרד, סמוך לשעה אחת עשרה בלילה. את השעה ידעו בבית הסוהר לפי זמני הארוחות שהוגשו לאסירים, ואילו את זמן תפלה ערבית, לא יכל הרבי לדעת בבית הסוהר. 

הרבי ביקש את השומר שבהגיע הזמן האמור, ידפוק בדלת, וזה ישמש לו סימן לזמן תפלת ערבית, והשומר נענה לבקשתו. במוצאי שבת הראשונה נתן השומר לרבי שני גפרורים, כדי שיוכל לברך "בורא מאורי האש". 

ובמוצאי השבת הראשונה שלו בכלא אמר הרבי "ויתן לך" בקול רם. על ראשו תלוי פסק דין מות, והרובים של הצ'קיסטים הוכנו לפגוע בלבו 

- שפלרקה, פסק דין מות, ו-"ויתן לך"... בניגון הליובאוויטשי…

לסיפור המאסר והגאולה המלא

המאסר והגאולה - זריעה וצמיחה

מן הרע ברחתי | אגרת של הרבי הריי"ץ

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...