עיקרי האמונה בסיום ספר הרמב"ם

לעיתים נראה לשייך את דמותו של מלך המשיח למעין גיבור מושיע המציל מצרה. כל הדורות ציפו היהודים לביאת המשיח שיגאל אותם מהייסורים והצער בין הגויים וישים קץ לצרות, כמו גם לטרדות הפרנסה, ויביא עמו רוגע נפשי ופיזי.

תקווה זו היא אכן נכונה. מלך המשיח יביא את העולם כולו לשלימות שתתבטא גם בשפע גשמי ברווח וללא טרדות, ולעולם כולו תהיה את המנוחה ועמה את האפשרות לעסוק בדבר אחד בלבד, כלשון הפסוק - "לדעת את השם". מלבד זאת, בזמן הזה גם יתגלה שמציאותו האמתית של העולם הזה וקיומו היא רק האלוקים, בורא העולם. יהיה ניתן לראות זאת בראיה מוחשית, ממש כמו הראיה הגשמית בזמן הגלות.

אז אכן הגאולה אותה מביא המשיח היא הטוב המושלם, אך באמת - אין זה כלל תפקידו של מלך המשיח.

כדי להבין מהו תפקידו האמיתי והעיקרי של המשיח עלינו להקדים תחילה הקדמה קצרה, בה נצלול לעיון בדברי רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם:

הספר 'משנה תורה' שכתב הרמב"ם הינו חיבור יחודי בסוגו: 'משנה תורה' מקיף את כל המצוות בתורה ומבאר את כל הפרטים הקיימים והנדרשים בקיום המצווה.

בהלכות בהם מדבר הרמב"ם על מלך המשיח בספרו, הוא מתעכב על הגדרתו של מי שאינו מאמין בביאת המשיח או שאינו מחכה לביאתו, ואומר כי אחד כזה נקרא לא פחות מאשר כופר. ממש כך. כראיות לדבריו מאריך הרמב"ם להביא ציטוטים על ביאת המשיח מהתורה, והתמונה העולה מעיון בדבריו מבהירה לנו היטב את תפקיד המשיח ומטרתו.

ראיה מספר אחת: ערי מקלט

אחת הראיות מהתורה לכך שאכן ישנו מושג כזה הנקרא ביאת המשיח היא ממצוות ערי מקלט. רק לצורך ריענון המושג נזכיר כי ערי מקלט הם שלוש ערים המפוזרות ברחבי ארץ ישראל אליהם בורח אדם שהורג אדם אחר בשגגה מפחד בני משפחתו של הנהרג, הרודפים אחריו לנקום את דם המת. מעת הגיע הרוצח לעיר מקלט הוא אמנם מוגן, אך עליו להישאר במקומו עד מותו של הכהן הגדול המשמש בתפקיד בבית המקדש באותה העת. מצווה זו של ערי מקלט קיימת רק בעת בניינו של בית המקדש, אך בזמן החורבן אינה תקפה. כך שלמעשה כיום, אין לנו את מצוות ערי מקלט.

במקום בו מופיע הציווי על ערי מקלט ודינו של הרוצח-הבורח, מופיעה גם הוראה לעתיד. התורה אומרת שכאשר "ירחיב השם אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך", או אז, בהמשך לערי מקלט הקיימות כבר מקדם, "ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה" – יש להוסיף בשטחה של ארץ ישראל המורחבת עוד שלוש ערי מקלט נוספות.

מכאן יש לנו ראיה מן התורה לביאת המשיח, שהרי לא יתכן שתצווה התורה ציווי לשווא שלא יקויים לעולם. אלא וודאי הוא שיבוא היום בו תתקיים הבטחת הקדוש ברוך הוא לאבותינו והארץ המובטחת כולה תהיה בידינו, או אז נייסד בה את שלושת ערי המקלט הנוספות. מכך יוצא שהתורה עצמה מדברת על ביאת המשיח, וזו הראיה מספר אחת בה נוקט הרמב"ם.

ראיה מספר שתים: מלך המשיח ודוד המלך

ראיה נוספת נמצאת בדברי נבואתו של בלעם הרשע. הנבואה שנאמרה כביכול בטעות ובכוונה תחילה לקלל את עם ישראל בשליחותו של בלק מלך מואב, אך לבסוף הכניס הקדוש ברוך הוא את מילות הנבואה בפיו של בלעם והמקלל יצא מברך.

בין הדברים מנבא בלעם על דוד המלך ועל מלך המשיח היוצא מזרעו, כפי שמבאר הרמב"ם את הפסוקים בנבואתו – "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" וכן הלאה – כי הם המדברים על דוד המלך ומלך המשיח. והנה לנו ראיה נוספת מהתורה על בוא המשיח ועל קיומו של המושג, מנבואת בלעם.

בכלות הרמב"ם להביא את ראיה זו יחד עם הקודמת לה כהוכחות מהתורה לביאת משיח בן דוד, חוברות הראיות יחדיו להגדרת הכופר בקיומה של ביאת המשיח ומי שאינו מחכה לביאתו של המשיח ככופר בתורה כולה ובמשה רבינו.

ובכלל אינו מובן מדוע – האם יתכן אדם שמאמין בכל ליבו כי דברי התורה ומשה רבינו אמת הם, והינו אדם המקיים את כל מצוות אלוקיו בדקדוק רב ובהידור, אך באם אינו מאמין בפרט אחד בודד – והוא האמונה בביאת המשיח, אזי יוגדר ככופר בתורה כולה ובמשה רבינו?! הכיצד יתכן הדבר?

מובן אם כן מקביעתו זו של הרמב"ם שביאת המשיח היא אכן אבן יסוד ובסיס עיקרי מעיקרי התורה, שלכן הכופר בה ככופר בכולה.

אותות ומופתים? לא זה אבן הבוחן

כדי להבין זאת יש לדפדף אל המקום בו מבאר הרמב"ם את סימני מלך המשיח, בפרק י"א הלכה ג' בהלכות המלך המשיח, שם אומר הרמב"ם בלשונו: "...אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך... ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה וחוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהם ולא גורעין מהן".

הרמב"ם מבאר כי אין לחשוב כפי המקובל לכאורה שמלך המשיח מגיע כדי לחולל מופתים וניסים או כדי לחדש דבר מה שלא היה קודם לכן. אם נדייק בלשונו נשים לב שאין זה אומר שמלך המשיח לא יחולל ניסים ונפלאות או שלא ייצור חידוש בעולם, אלא רק שאין הוא צריך לעשות זאת.

הטעם לכך, מסביר הרמב"ם, הוא מכיוון שהתורה היא נצחית ללא שינוי כלשהו, ועל כן גם המשיח אינו צריך לשנות ולחדש דבר.

אך לכאורה, כלל לא מובן מה הקשר בין נצחיותה של התורה לבין כך שמלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים.

בדיקת הנביא ובדיקת המשיח

השאלה מתחזקת יותר כשמעיינים באופן בדיקת אמיתתו של נביא, כיצד עלינו לזהות כאשר מתייצב אדם ובפיו נבואה, האם אכן הינו נביא אמת: הרמב"ם פוסק כי אין לבחון את הנביא באותות ובמופתים, כפי שלכאורה היה ניתן לחשוב שנביא זה הינו כמו נביאים אחרים שכן חוללו ניסים ואותות (כמו לדוגמה משה רבינו, אליהו הנביא וכדומה). הרמב"ם קובע כי את הנביא בודקים בכך "שיאמר דברים העתידים להיות בעולם, ויאמנו דבריו".

מכך מובן שעל אף שגם באופן זיהוי נביא האמת נכלל שאין לבדוקו באותות וניסים (כמו שנאמר גם במשיח) – אין זו עדיין ההוכחה על אמיתתו כנביא אמת. רק כשיאמר בנבואה דברים שעתידים להיות ואכן כך יקרה, או אז נביא זה הינו אכן נביא אמיתי.

והנה כאן, בדברי הרמב"ם על בדיקת הנביא – על אף שאומר שאין לבודקו באותות ובמופתים - אין הרמב"ם מזכיר את נצחיות התורה ומצוותיה כפי שהביא בהלכות מלך המשיח. ויתירה מזו – הוא סובר שהנביא כן צריך להראות מופת מסויים, "שיאמר דברים העתידים להיות".

אם כן מתחזקת שאלת ההתחלה עוד יותר: מהו אכן תפקידו של מלך המשיח, שאין בדיקה באותות ומופתים מועלת לזיהויו וכי הכופר בו כופר בתורה כולה?

סימני המשיח מבהירים את תפקידו

עד כאן הבנו שהכופר בביאת המשיח ומי שאינו מחכה לביאתו אינו כופר רק בזה כי אם גם "בתורה ובמשה רבינו", ומזה שהסיבה שמלך המשיח אינו צריך לחולל אותות ומופתים היא כי "התורה וחוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים" - מסתבר לומר שענינו של מלך המשיח הוא כל כך חשוב ובסיסי, שהינו עניין עיקרי ומרכזי מיסודות תורת ישראל.

דיוק בלשונו של הרמב"ם באופן בדיקת אמיתת הנביא הוא ראיה ודוגמה לכך: הרי ענינו של נביא הוא, כשמו, להעביר אל העם את דברי הבורא בנבואה. ועל כן ברור הדבר שאין בדיקתו באותות ומופתים – שכן אין זה בכלל מענינו של הנביא. בדיקתו של הנביא הינה בנכונותם של דברי נבואתו והתקיימותם בשלימות. או אז יהיה מוכח לכל שנביא זה הינו נביא אמת ודבריו נכונים.

אם כן, עלינו לבדוק גם את מלך המשיח בצורה דומה בכדי לידע את אמיתתו.

את הדרך לזהות מיהו מלך המשיח הסביר הרמב"ם בשורת סימנים יחודיים רק למשיח הנבחר: "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות השם - הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בודאי".

סימנים אלו המצביעים על הדרך לזיהויו של מלך המשיח – דמות מנהיג-מלך מזרעו של דוד המלך, תלמיד חכם העסוק בלימוד התורה וקיום מצוותיה, משדל כל עם ישראל ללכת בדרכה, ונלחם את מלחמות השם – מראים בוודאי שאין בדיקתו של המשיח באותות ומופתים, שכן – כמו בנביא – אין זה כלל מעניינו של מלך המשיח.

ומסימנים אלו, אותם מביא הרמב"ם כפעולות אותן צריך המשיח לבצע, ניתן ללמוד מהו תפקידו של מלך המשיח.

תפקידו של משיח: להביא לשלימות

בתחילת פרק האחד-עשר בהלכות מלכים ומלך המשיח, פותח הרמב"ם בתיאור התקופה אותה יביא מלך המשיח: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה".

בזמן הגלות, לא ניתן לקיים את כל מצוות התורה בשלימות. לדוגמה מצוות התלויות בעבודת הכהנים, כמו הקרבת הקרבנות והבאת הביכורים, לא ניתנות לביצוע בזמן בו המקדש חרב. כמו כן מצוות שקיימות רק בזמן שבית המקדש קיים, כמו מצות היובל – בה חלה מצווה על בעליו של עבד עברי לשחררו לחירות בהגיע שנת היובל, גם הם אינם אפשריות. כמו כן ישנם מצוות שמהתורה אפשר לקיימן רק כשכל עם ישראל כולו חי בארץ ישראל, כמו מצוות שנת השמיטה והפרשת תרומות ומעשרות (מצוות אלו אנו מקיימים כיום על פי דברי חכמים בלבד, אך אינם מצווה מהתורה). ישנם עוד מצוות שאפשר לקיימן רק כשישנה מלכות לעם ישראל, כמו המצווה להלחם בעמלק או למנות סנהדרין, בית הדין ההלכתי הגדול בו נפסקת ההלכה לכל עם ישראל וחברים בו שבעים זקנים מגדולי ישראל.

כל אותם מצוות ועוד רבות שטרם מנינו, לא ניתן לקיימם בזמן הגלות. אך רק כשיבוא המשיח יהיה ניתן לקיים, בהידור ובשלימות.

כעת נשים לב שעל ידי פעולותיו של מלך המשיח ניתן להגיע למצב של קיום כל התורה והמצוות בשלימות: המשיח מחזיר את מלכות ישראל לתקנה, וכך ניתן לקיים את המצוות הצריכות את קיומו של מלך ואת קיומה של מלכות בכדי לקיימן. המשיח בונה את בית המקדש, וכך ניתן לקיים את כל המצוות הקיימות רק בזמן שבית המקדש קיים ובעבודת הכהנים. המשיח מקבץ את נדחי ישראל, וכך כל עם ישראל נמצאים בארץ ישראל על ידי זה שהמשיח מקבץ את כולם ב"קיבוץ גלויות".

מצב דומה לזה שישנו בביאת המשיח היה בזמן דוד המלך, שכן אז היה מלך ומלכות, ודוד גם חל להתעסק בנית בית המקדש. ועל כן מובן מהו שאומר הרמב"ם "המלך המשיח עתיד להחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה" – שכן המלך המשיח מחזיר את קיומה של ממלכת בית דוד, ועימה את השלימות שהיתה אז, "ליושנה".

מסקנת הדברים מראה שפעולותיו ומטרתו של מלך המשיח היא להביא למצב כזה בו קיום התורה והמצוות יהיה בשלימות, שכן כל עניינו של מלך המשיח הוא להביא לשלימות התורה והמצוות.

הרי כל קיום המצוות הינו מילוי רצונו של הבורא הקדוש ברוך הוא הכתוב בתורה, וזו מטרת הנבראים בעולם. וכך בעצם מביא המשיח את העולם לשלימותו, שכשניתן לקיים את רצון הבורא בשלימות.

הכופר במשיח – כופר בשלימות התורה

כאמור, הביא הרמב"ם ראייה על ביאת המשיח מן התורה מערי מקלט. ראייה זו עצמה היא לא רק הוכחה לביאת המשיח מהתורה, אלא הינה גם אחת הראיות לתפקידו של מלך המשיח. שכן שלימות כיבוש כל ארץ ישראל שהובטחה לאבותינו (- תוכן הראיה מערי מקלט) תהיה על ידי מלך המשיח, ורק אז יהיה ניתן להקים את שלושת ערי המקלט הנוספות עליהם מצווה התורה "כאשר ירחיב לך השם את גבולך ויספת לך שלוש ערים".

וכעת גם יובן מדוע הכופר בביאת המשיח הינו כופר בכל התורה, שהרי האמונה בביאת המשיח אינה רק אמונה שיגיע היום בו נצא מהגלות, אלא האמונה בביאת המשיח היא האמונה שיבוא הזמן בו יהיה ניתן לקיים את כל מצוות התורה בשלימותם. ועל כן הכופר בביאתו, כופר בתורה כולה ובקיום מצוותיה.

אם כן, הציפיה לביאת המשיח איננה רק ציפיה לישועה. ציפיה זו הינה הציפיה וההשתוקקות לזכות כבר לקיום כל מצוותיו של הבורא בשלימות, ציפיה שמובטחת לנו על ידי התורה הקדושה שהיא אכן תתגשם ואו אז יבוא העולם לשלימותו.

המשיח כבר כאן

כיום, כשכבר שלח הקדוש ברוך הוא את מלך המשיח להגלות אלינו – הלוא הוא הרבי מליובאוויטש שליט"א, יותר מתמיד עלינו לעיין שוב בדברי הנביאים ובדברי הרמב"ם ולראות כיצד הינם תואמים להפליא לזהותו של הגואל הנבחר, ה"מלך מבית דוד" - הרבי שליט"א מלך המשיח.

לא נותר לנו אלא להיצמד להוראותיו של המלך המשיח ולקבל את עול מלכותו עלינו – כשם שקיבלו עליהם עבדי סב-סבו דוד המלך את מלכותו בהכרזת "יחי המלך", ונקבל כולנו את פניו בקבלת מלכותו ונכריז בשמחה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

מקורות: שיחת הרבי שליט"א מלך המשיח בלקוטי שיחות חלק ח"י, שיחה לפרשת בלק ב'. רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח פרק יא הלכה א, ב. הלכות יסודי התורה פרק י הלכה א. פרשת בלק כד, יז-יח. פרשת שופטים יט, ח-ט. פרשת ניצבים ל, ג. ספר מלכים א, א. שיחות הרבי שליט"א מלך המשיח ב' ניסן תשמ"ח. שיחת י' אלול תנש"א. שיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב. שיחת שבת פרשת תולדות ב' תשנ"ב.