שלש הוכחות ומלך אחד

בספרו ההלכתי קובע הרמב"ם כי מי שאינו מאמין במשיח או אינו מצפה לביאתו, לא כופר רק בדברי הנביאים אלא בתורה ובמשה רבינו. יצאנו למסע בין דפי החומשים כדי לעמוד על אותן מקורות. קביעה זו הביאה את נושא הגאולה והמונה בביאת המשיח להקבעבתור אחד משלשה עשר העיקרים, בהם מאמין כל יהודי.

למעשה, עיון קל בדברי הנביאים והמדרשים אינו מעלה שאלה בנושא זה. התיאורים כתובים בצורה מפורשת שאינם מותירים כל מקום לשאלה. כך גם בנושע לשלשת המקורות העיקריים אותם נביא בכתבה שלפניכם, בהם ניתן למצוא את ההבטחה האלוקית, כחלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, בה מבטיח הקב"ה על ביאת המשיח.

ההוכחה הראשונה היא בחומש דברים, בפרשת נצבים, שם אומרת התורה: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה . . וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹוקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ". כאן כתובה הבטחה מפורשת בתורה על קיבוץ הגלויות בזמן הגאולה, אז יקבץ הקב"ה את עם ישראל חזרה מן הגלות לארץ ישראל.

מהפך מפתיע

ההוכחה השניה על הגאולה - קצת מפתיעה. היא לא נאמרה מפי הקב"ה בעצמו, ואפילו לא על ידי משה רבינו, שמענו אותה דווקא מפיו של בלעם הרשע.

בלק מלך מואב כעס מאוד על עם ישראל המתקרבים לגבולו. אחרי סדרת הנצחונות בכל הקרבות שנחלו בהם בני ישראל, מעת צאתם ממצרים שנשארה חריבה, בלק חש את סכנת הכלייה מאיימת מעל ראשו ועמו, הוא ביקש מבלעם לבוא ולקלל את עם ישראל. שלוש פעמים הוא בא לקלל את עם ישראל - אך בכל הפעמים לא נתן בפיו הבורא לקלל, וחרף זאת הוא דווקא בירך את עם ישראל.

לאחר שבלעם בירך את עם ישראל בברכות נפלאות, נשמעה מפי בלק הזועם הקריאה "בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ" והוא גירשו מעל פניו, אך ברגע האחרון בטרם החזיר פניו אל הכיוון ממנו הוא בא, היה לו משהו אחרון לומר. 

הוא פתח בדברי נבואה נוספים: "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", בלעם מתחיל לנבא מה יהיה עם בני ישראל באחרית הימים.

הרמב"ם מסביר באריכות את נבואתו של בלעם. בלעם מספר לבלקעתודות, כי בני ישראל עומדים לנצח את עמו ולהכרית את הגויים, וזאת על ידי מלך שימלוך על עם ישראל ויוביל אותם לניצחונות ולשלטון עולמי.

ברכה כפולה

מה שמעניין שהרבה פסוקים בנבואה זו נכתבו בצורה כפולה. הנה דוגמאות: כשבלעם אומר כי הוא רואה בעתיד הרחוק את גדולת עם ישראל, הוא אומר: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" (אשורנו זה מילה נרדפת לאראנו), וכשהוא מספר על המלך שיעמוד להם הוא אומר: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

גם כשהוא מתאר מה יעשה המלך לאומות העולם, שוב אנו מוצאים כפילות: "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" ('קרקר' פירושו השמדה). "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל".

מה פשר כפילות הפסוקים? הרמב"ם מסביר שבלעם התכוון לשני מלכים שיקומו לעם היהודי ויילחמו באויביהם. המלך הראשון הוא דוד המלך, שעסק הרבה במלחמות עם אויבי ישראל, והמלך השני - הוא מלך המשיח, שמושיע את היהודים מכל הצרות ומכל האויבים. 

לסיכום, בעוד שהפסוק הראשון הוא הבטחה כללית על בוא הגאולה, הפסוק השני הוא הבטחה והוכחה על המשיח, האישיות שתוביל את מהלך הגאולה.

הכיבוש שבפתח

ההוכחה השלישית מופיעה בפרשת שופטים, כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל, מורה להם התורה להקים שש ערי מקלט עבור אלו שרצחו בשגגה, ועליהם להימלט אל מקום מקלט מאת קרובי הנרצח. שלוש ערים הוכנו בארץ ישראל, ושלוש ערים בעבר הירדן.

מיד לאחר הציווי על הקמת ערי המקלט בארץ ישראל מוסיפה התורה ואומרת: "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹוקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ . . וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". כלומר כאשר ירחיב הקב"ה את גבולות הארץ ויתן לנו את ארצותיהם של גויים נוספים, עלינו להוסיף שלוש ערי מקלט נוספות בארצות החדשות אותם נקבל. 

מאז הציווי הזה, בני ישראל נכנסו לארץ והכינו את שש הערים המדוברות והשתמשו בהם, אולם עדיין לא קיבלנו את הארצות הנוספות כדי שנוכל לקיים את המצווה להקים את שלושת הערים האחרונות בתשיעיית המקלט.

והרי לנו הוכחה נוספת לכך שעם ישראל עתיד לשוב לארץ ישראל, ולא עוד אלא שאנחנו עתידים לקבל שטחים נוספים מלבד ארץ ישראל המקורית - וכל זה יתקיים בגאולה השלמה, בקרוב ממש.

זה חייב להתקיים

לאחר שראינו את שלושת ההוכחות שמביא הרמב"ם מהתורה על ביאת המשיח, צצה השאלה מדוע אנו זקוקים לשלושה הוכחות? האם לא היה מספיק עבור הרמב"ם להביא רק הוכחה אחת? הרבי שליט"א מלך המשיח מסביר, שבכל אחת מההוכחות ישנה מעלה שאין בהוכחות האחרות, ולכן התורה חוזרת על כך שלוש פעמים. הרמב"ם מביא זאת כך שההסבר על הבטחת התורה יכלול את כל המרכיבים הנצרכים על ידי שלושת ההוכחות המשלימות בעצם את הפאזל האחת לשניה.

המעלה בהוכחה הראשונה, מהפסוק "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - ברורה. זהו המקום היחיד שבו הבטחת הגאולה נאמרה במפורש. שתי ההוכחות הבאות נאמרו ברמז ובדרך משל, בלעם דיבר על מלך שישמיד את מואב, אך לא אמר בפירוש מי יהיה מלך זה, ומתי יבוא. אנו מבינים זאת רק מכך שכפל את הפסוקים.

בהוכחה זו מנבואת בלעם, יש מעלה חשובה: בלעם אינו מסתפק בהבטחה כללית על כך שהגאולה תבוא, אלא הוא מוסיף ומדגיש שיבוא מלך המשיח ויגאל אותנו.

כפי הידוע, מלך המשיח - אדם גשמי בשר ודם שיוביל את תהליך הגאולה העולמי, הוא חלק עיקרי ובלתי נפרד מהגאולה, ולא יכולה להיות גאולה בלי מלך המשיח. לכן לא מספיק להביא את ההוכחה הראשונה, ומוכרחים גם את ההוכחה השניה, כדי שנדע שהתורה מבטיחה מלבד הגאולה - גם את מלך המשיח.

גם לאחר שתי הוכחות ברורות אלו, מוסיף הקב"ה ומצווה אותנו במצווה מיוחדת על הוספת ערי המקלט- שיהיו בגאולה האמיתית והשלימה. וזאת כדי שהבטחת הגאולה תהפוך להיות כחלק בלתי נפרד, מהמצוות בהם אין שום שינוי, וכאלו החייבות להתבצע כמות שהן.