האש של כולנו, תוקד בקרוב

מבין המצוות החשובות, תלויות ונעשות בבית המקדש, היא מצוות אש התמיד. נאמר בתורה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". המצווה היא לוודא את קיום האש על גבי המזבח החיצון - מזבח העולה, באופן תמידי, ללא הפסקה - 24\7.

מצווה זו מורכבת משני פרטים, שכל אחד מהם הוא מצווה נפרדת. מצוות עשה להביא עצים אל המזבח, ולהבעיר עליו אש באופן תמידי. ומאידך מצוות לא תעשה האוסרת לכבות אף גחלת שנוצרה מאש המערכה שעל גבי המזבח.

בעצם הביטוי 'אש תמיד', כמו לקוח ממצוות 'קרבן התמיד'. והיינו שכשם שישנה מצווה להקריב את קרבן התמיד בכל בוקר ובין ערביים, כך היא גם המצווה להניח עצים באש המזבח - בבוקר ובין הערביים.

במסגרת מצוות אש התמיד, תפקיד הכהנים הוא לסדר 'מערכות' - ערימות מסודרות כמין מדורות, על גבי המזבח. אחת גדולה לצורך הקרבנות, והשניה קטנה הימנה, ומיועדת לגחלים לצורך הקטרת הקטורת.

במשנה נחלקו התנאים, וחלקם סובר כי לשם מצוות אש התמיד יש גם להוסיף מערכה שלישית המיועדת אך ורק לשם כך, וישנם תנאים החולקים עליהם וסוברים כי לצורך המצווה די בשני המערכות הקיימות.

אש זו ומערכות אלה נקראות 'אש מן ההדיוט', ואמרו חכמים: אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט.

בהקשר לכך מעניין לציין לפתגם מספרו של הרבי שליט"א מלך המשיח 'היום יום', לתאריך כ' אדר שני:

רבינו הזקן סיפר: מהתורות שאמר מורי (הרב המגיד) לפני ביחידות, היתה תורה על הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דהגם שהאש יורד מלמעלה באתערותא דלעילא, מצוה להביא מן ההדיוט, כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא, ואמשיך רוח מלעילא ולעילא. ומצות עשה להבעיר אש על המזבח, מזבח הוא אדם כי יקריב מכם, וההקרבה עצמה אינה מספקת, וצריכים להבעיר אש על הקרבן אשר מכם, ואש זה לא תכבה, שהיא מכבה את ה"לא".

את התורה הזאת אמר מורי לפני עשר פעמים - כדי לחקקה בעשר כחות נפשי - ויאמר לי, אתה תלמידי הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות לא (של המנגדים) גדול. אתה תכבה את הלא והשי"ת יהפוך את הלא להן.

מלבד הקרבת הקרבנות על אש המזבח, השתמשו באש תמיד זו גם להדלקת נרות המנורה, במידה שאש הנר המערבי כבתה. ועל כך נרחיב בהזדמנות נוספת בעז"ה.

אנקדוטה לסיום, ידוע שהמזבח רומז לליבו של האדם. כשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם, הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות. במובן זה יש לראות את המשמעות הרוחנית של מצווה זו בכך שעל האדם לדאוג, שאש האהבה לבורא, וכמוה גם אש ההתלהבות בענייני התורה והמצוות - תוקד לעולם בתוך ליבו, ולא תכבה חלילה.