על מעלת וסגולת יום כ"ף מנחם-אב

יום עשרים באב הוזכר במסכת תענית (כו, א): המשנה מספרת שם, שיום כ' אב היה יום טוב במשפחה מסויימת, משום שביום זה השתמשו בעצים שלהם על גבי המזבח בבית המקדש.

היה זמן שלא היו בלשכה עצים, ומשפחות מסויימות התנדבו להביא עצים למזבח. כשנגמרו נדבת העצים של משפחה אחת, התנדבה משפחה אחרת, וכן הלאה. ויום זה היה יום טוב לאותה משפחה.

מסירות נפש למען כלל ישראל

על-פי האמור, יש לבאר ענין נוסף בנוגע לכללות עבודתו של אאמו"ר (=אדוני, אבי, מורי ורבי - רבי לוי יצחק):

נתבאר במקום אחר שיש עילוי מיוחד בנדבת העצים לאחר חמישה עשר באב - "בעשרים בו" - כיון ש"מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין" (תענית לא, א), ואף-על-פי-כן, עמדו משפחות אלה והתנדבו עצים למזבח, למרות שלא יוכלו להשלים זה ע"י כריתת עצים טובים חדשים.

כלומר, בנדבת העצים "בעשרים בו" מודגשת מעלתם של המשפחות שהתנדבו - שויתרו על טובתם הפרטית לטובת כלל ישראל, לצורך קרבנותיהם של כל ישראל, ולא רק קרבנות ציבור, אלא גם קרבנות יחיד (גם זה שנמצא במעמד ומצב ירוד שצריך להביא קרבן חטאת וכיוצא בזה).

ויש לומר, שהסתלקות אאמו"ר בעשרים באב (שמסמל את הויתור על הטובה הפרטית שלו בשביל כלל ישראל) מדגישה ענין עיקרי בעבודתו כל ימי חייו - מסירת נפש לטובת כלל ישראל, שויתר על טובתו הפרטית בשביל העבודה דהרבצת וחיזוק התורה והיהדות, מבלי להתחשב בגודל הסכנה שבדבר, ועד שבגלל זה נאסר והגלה ונפטר בגלות.

(משיחת כ"ף מנחם אב תשכ"ח)

הכנה לראש השנה

ראש השנה הוא - יום ברוא אדם הראשון. ועל פי המבואר בגמרא (סוטה ב, א) אודות הענין של "ארבעים יום קודם יצירת הולד", שכבר אז נקבעים כמה ענינים בקשר למציאותו של הולד, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לבריאת אדם הראשון בראש השנה, שההתחלה בזה היא - בכ"ף אב, ארבעים יום קודם ראש השנה ("ארבעים יום קודם יצירת הולד").

ועל-פי-זה מובן שעל ידי עבודת ההכנה לראש השנה שנעשית בכ"ף אב נפעל עילוי שבאין ערוך - שהרי מבואר באגרת הקודש בתניא (סימן י"ד), שבכל ראש השנה "יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

...על-פי-זה מובן עד כמה נוגעת עבודת ההכנה לראש השנה ארבעים יום קודם יצירת הולד, בכ"ף אב - שכן, פעולת החידוש בבריאת האדם וכל אחד ואחד מישראל בראש השנה נקבעת כבר, במדה מרובה וחשובה, עד לענינים הכי עיקריים, ארבעים יום לפני זה - בכף אב.

(התוועדוית תשמ"ה)