האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

חיים נצחיים בלי הפסק בינתיים בסיום הרמב"ם

לראות את מלכנו

אתר הגאולה 38 צפיות 0

חיים נצחיים בלי הפסק בינתיים

"עוברים לחיים נצחיים בלי הפסק בינתיים", כי התגלות המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה פועלת את "בלע המוות לנצח", וכל האנשים של דור זה עוברים למצב חיים נצחיים, בלי שום 'הפסק', וה"בניין חדש" של אותה נשמה באותו גוף נהיה מההוספה בלימוד. וידאו באורך מלא משיחת י"ט טבת תשמ"ט. בתרגום ללה"ק - פירסום ראשון.

יום פטירת - הילולא - יארצייט הרמב"ם, כ' טבת. ביום זה בשנת תשמ"ט, הסתיים מחזור לימוד יד החזקה לרמב"ם, במסלול ג' פרקים ליום לפי תקנת הרבי שליט"א מלך המשיח.
בקשר לזה, הואיל הרבי שליט"א מלך המשיח לומר שתי שיחות קודש, הראשונה מהן מובאת כאן, בתרגום מלא.
השיחה נאמרה בביתו הפרטי של הרבי שליט"א מלך המשיח, בתוך השנה מהסתלקות אשתו, הרבנית הצדקנית חי'ה מושקא, כאשר בכל אותה שנה מקשר הרבי שליט"א מלך המשיח ריבוי גדול של שיחות לנושא התשובה שמגיעה עם מנהגי אבלות, באופן של "והחי יתן אל לבו" - מה אפשר ללמוד מזה לעבודת ה'.
אדרבה, "עוברים לחיים נצחיים בלי הפסק בינתיים", כי בדורנו מתגלה המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה, תיכף ומיד ממש, ואז כבר "בלע המוות לנצח", וכל האנשים של דור זה עוברים למצב חיים נצחיים, בלי שום 'הפסק'.

= = = 

תמליל תרגום השיחה

 כ' טבת - יארצייט הילולא של הרמב"ם

כשמתחיל כ' טבת כמוזכר בשבת שממנה מתברכין כולא יומין , כפי המוזכר שכ' טבת הוא יום ההילולא של הרבמ"ם, שכפי שנזכר בדברי ימי חייו, שחייו עלי אדמות היו שבעים שנה, זה מראה גם על עניין של שלימות – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

מבואר בכמה מקומות וגם נזכר כמה פעמים, שהקב"ה מברך יהודים באריכות רבה של ימים ושנים טובות הרבה יותר משבעים שנה, ונוספת בזה עוד שלימות מיוחדת בסוג מיוחד ואופן מיוחד. ומה שיש את "השבעים שנה", זה סדר שלם של שבעת המידות, שכל אחת מהן כלולה מעשרה,

וכפי שאומרים זאת גם בספירת העומר שזה בנוגע לשבע, ומזה לומדים על שלימות נעלית יותר שכל אחד מהם כלול מעשרה.

לזה נוספת שלימות על השלימות כמו שמוצאים אצל האבות של כל עמנו בני ישראל, הן אברהם הן יצחק והן יעקב, שכל אחד מהם חי ריבוי שנים בכמות, נוסף על ריבוי שנים באיכות   - על מספר של שבעים שנה.

שלימות 70 שנה דחיי הרמב"ם

ובוודאי שכשדוד המלך אמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", הוא התכוון לכל יהודי וכל היהודים, .על אחת כמה וכמה האבות, ובזה אין שום סתירה כמדובר, כי אין לזה שום שייכות לשנים בגשמיות.

אבל יש כן שייכות בפרט זה שהשבעים שנה בגשמיות משקפות גם את  השלימות של שבעים שנה של עבודה ברוחניות, וכמדובר כמה פעמים.

ולכן אין סתירה שכשאומרים ימי שנותינו בהם שבעים שנה, זה הולך לא רק על יהודים אלא גם על אינם יהודים, כמבואר בספרי הרפואה והטבע וכיוצא בזה שנעשו או שיש להם סמיכה מגדולי ישראל ואפשר להסתמך עליהם.

אלא בדיוק כמו שזה אצל אנשים בכלל, ואצל יהודים בפרט, כאשר מסתיימות שנות החינוך, מתחיל אז, לאחרי ה-י"ג או ה-י"ב שנה בנוגע לנקבה, מתחיל סדר של עד "בן עשרים לכח", אחרי זה מתחיל סדר של בן שלושים, בן חמישים עד מאה וכו'.

האבות חיו הרבה יותר מ70 שנה

אחרי זה בא הסדר של מאה ועשרים שנה, שאצל האבות, היה אצל כל אחד מהם, ש"מעשה אבות סימן לבנים", לכל אחד מהם היה שלא בערך יותר ממאה ועשרים שנה, ועל אחת כמה וכמה יותר משבעים שנה, וכמדובר כבר כמה פעמים בארוכה.

וכמדובר, שרואים אצל איש פרטי ,ולאו דווקא יהודי שמתי שנגמרת שלימות בניין אחד בחייו, אפילו שלימות שקשורה עם רוחניות, זו אינה סתירה שאחרי זה יאריך ימים ושנים טובות, כי מתחיל אחרי  זה סדר [=חדש] לאחרי ההוספה על הסדר והשלימות שהשיג לפני כן, ואדרבה - שלימות נוספת ,בגלל שזה אותו אדם על אחת כמה וכמה – יהודי.

כי יהודי צריך שתהי' לו התכללות וצריך פעולה נמשכת ופועלת על להבא, על אחת כמה וכמה שצריך להוסיף על העבר, על אחת כמה וכמה כשהזמן גרמא ונמצאים ב"שנה מלאה", וב"שנה תמימה",  וב"שנת העיבור", כמדובר כמה פעמים במשך השבועות  האחרונים.

על דרך זה גם כן בנוגע לרמב"ם, שאף על פי שחי רק שבעים שנה בגשמיות, כפי שנאמר בירושלמי לגבי רב ברב אבון, שהוא פעל במספר שנים קצרות בגשמיות יותר מאשר אחרים פעלו בהרבה יותר שניםמאשר היו לו,

מזה מובן שאלה שאחרי שבעים שנה היה להם ריבוי שנים אחרי זה יש להם את השלימות של שבעים שנה, אחרי זה יש להם עוד שלימות בעניין אחר, והשלימות הזו נוספת על השלימות של שבעים שנה כשבעים שנה,

שלימות נוספת ע"י לימוד נוסף

ורואים כלל –כשמתבוננים בתורה  שכך זה גם בתורה. כאשר שלומדים את כל המקרא, אחרי זה לומדים את כל הנביאים כולם, אחרי זה כל הכתובים כולם, ואחרי זה את התורה שבעל פה עם כל ההתחלקויות שלה, אז יש את שלימות התורה שבכתב ע"י לימוד חמשה חומשי תורה,

אחרי זה יש עוד שלימות חדשה בלימוד נביאים, ובפרט בעניינים שיש בהם נפקא-מינא להלכה, עד בהלכות קידושין - "המקדש את האשה על מנת שאני קַרָאִי," שהוא בקי במקרא, או בקי בנביאים או בקי בכתובים וכיוצא בזה, ומזה גם מובן בנוגע לשאר חלקי התורה.

ומזה גם מובן שמזה גם נשתלשל בעניני העולם, שגם בעניני העולם יש השתלשלות עילה ועלול, וענינים שבאים בסיבה ומְסוּבַב וכו,' וגם בזה יש שלימות בדבר אחד, ואחרי זה שלימות בדבר שני, או ענין שלישי, ואחר כך יש איך שהשלימות נוספת בכל הענינים על ידי שבאים לשלימות בענין חדש. וכמדובר כמה פעמים על דרך זה.

אף על פי כן זה לא גורע כלל וכלל שרואים גם בגלוי את המספר של שבעים שנה, ולומדים מזה גם, ששלימותו של אדם זה, במיוחד שאצלו השלימות קשורה עם שבעים שנה בתכלית, וכו', כמדובר כמה פעמים.

במילא נהיה גם "והחי יתן אל לבו" שלומדים מהרמב"ם, וכמדובר כמה פעמים כאשר לומדים מיהודי, בפרט מגדול בישראל, על אחת כמה וכמה שזה כך לפי תורת הבעל שם טוב, שלומדים מכל דבר שרואים בעולמו של הקב"ה בנוגע אל "והחי יתן אל לבו" בעבודת הוי, "אני נבראתי לשמש את קוני," 

מחזור נוסף ברמב"ם - עוד שלימות

על דרך זה גם, כשלומדים את הרמב"ם, צריך ללמוד  יותר מאשר לומדים על מספר שני ימי חייו או כיוצא בזה, אלא עיקר הלימוד הוא בספרים שלו, ובספרים גופא, יש מדרגא לדרגא, אחרי שלמדו אותם בפעם הראשונה,

ואחר כך "לאפשא לה," שלומדים את זה פעם שניה, ואחרי זה בכל מחזור נוסף לימוד חדש, ועד גם ללימוד חדש ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות," כמוזכר לעיל.

ואף על פי כן, רואים הרי גם שמנהגם של ישראל תורה הוא, שמתחילים שוב מחזור חדש, ואף על פי שזה שוב פעם, שלמדו זאת כמה פעמים לפני זה, וזה דבר "לעוס," אומרים על זה שזה לא רק כ-חדשים, אלא גם חדשים, ונהיה חדשים על פי תורת אמת, ועד גם שנהיה באמיתית, - סברות חדשות, ועד לאופן של "אין ערוך," כאילו שזו הפעם הראשונה שהוא ראה לשון זה, והלכה זו, ופרטי ההלכה האלו,

במילא נוסף לו דבר חדש שעד עכשיו לא היה, על דרך שבכל לימוד הרמב"ם מגיעים לענין של "יסוד היסודות ועמוד החכמות."

וכאן יש גם לימוד מיוחד בקשר ליארצייט, בקשר עם יום ההילולא, ועוד בפרט מ"אדם השלם," ועד שהשלימות מתבטאת במספר שנים גשמיים שזה שבעים שנה. וכמוזכר לעיל.

והרי מובן, שכאן לומדים במיוחד מעניין של יארצייט, יום ההילולא, ולכל לראש, איפה צריך לחפש ביאור לזה, - צריך לחפש  זאת ברמב"ם גופא בפרט בספרו יד החזקה, משנה תורה, שכולל את כל התורה כולה.

הגדול שלא ידע מה כתוב ברמב"ם

שמעתי, מנשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שפעם דיבר עם גדול בנגלה, והוא שאל אותו כמדובר כמה פעמים. אותו גדול דווקא, את הענין הזה ברמב"ם - ביד החזקה לא למד, והוא גילה לו זאת על ידי שאלה, מה ההסבר שענין האבלות כולל גם את ענין היארצייט,

על דרך זה גם הסיום של אמירת קדיש וכיוצא בזה, שזה גם חלק מאבילות, 'סדר' אחד, ואחרי זה מתחילים סדר' חדש של יארצייט ולאחרי זה בפעם השניה, שבכל ענין של אמירת קדיש, כפי שמובא בחסידות מקבלה, שבכל ענין של קדיש, ישנו ענין עליית הנשמה עד באופן הכי נעלה,

עד כדי כך, שבאמירת קדיש במשך התפילה בכל יום, גם אז יש את עליות שקשורות עם האמירה הזו, גם - באופן חדש ומחודש ועד באופן של באין ערוך. ובפרט כאשר זה קדיש שלם וכו' וכו.'

והרמב"ם אומר, כמדובר, כמו שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר אז, שהרמב"ם אומר בהלכות אבל, שיש בזה שני ענינים. מה זה בעבודת האדם "זה מדרכי התשובה." ובמה מתבטאת פעולת האדם - זה ענין של אבלות.

וענין של "יפשפש במעשיו," שזה הענין של דרכי התשובה, וקשור גם, כמו כל מצוה, אפילו מצות שמדברי סופרים, שאחת מהן היא גם ניחום אבלים, והקשור בזה, אומר הרמב"ם בנוגע לניחום אבלים וכדומה בענין של אבלות, שזה ענין של כלל.

אמנם - פרט מדברי סופרים, של מצוה מן התורה, שזו המצוה של "ואהבת לרעך כמוך," שזה "כלל גדול בתורה" ועד שזה "פירושא הוא – זיל גמור," ועד ש"אידך - פירושא הוא" נהיה פירוש על כלל כל הענינים כולם. - הכלל בענין של "ואהבת לרעך כמוך,"

ומזה מובן גם שבשעה שישנו פרט מהכלל הזה, חייב להיות גם בפרט דבר מיוחד שקשור עם כל התורה כולה, וזה כאמור, שני הענינים.

ויש כאן אמנם מצוה מדברי סופרים, ביחד עם זה, זהו פרט של מצות עשה מן התורה, של מצות עשה שהיא כלל כל התורה כולה – "ואהבת לרעך כמוך," ואחרי כך זה נמשך גם מעין זה, גם בבפרט,

ובפרט שאחר כך נמשך על ידי שקושרים זאת גם עם מצות הצדקה, שצדקה יש בה את הענין שהיא פורטת, וביחד עם זה היא מקרבת ומאחדת פרטים, ועד פרטים הפכיים, עני עם בעל הבית, ומקבל עם הנותן, כמדובר כמה פעמים, ועל דרך זה, גם, בנוגע לענייננו.

שגם פה יש בזה, שלוקחים בחשבון שזה יארצייט של הרמב"ם, והרמב"ם עצמו מפרש שזה ענין מצוות מדברי סופרים כי זה קשור עם ניחום אבלים, וכל ענין של ניחום אבלים הוא מצוה מדברי סופרים, גם הפרטים שבדבר, על דרך זה גם יארצייט,

ואחר כך זה נהיה המשך ופרט וקשור גם, עם מצוה מן התורה, ודובר פעם בארוכה שיש את שתי השיטות, או שני סגנונות מה היחס של מצוה מדברי סופרים ומצוה מן התורה, "ישנו הרי הציווי "לא תגרעו וגם "לא תוסיפו," וגם בסגנון שאדמו"ר הזקן אומר באגרות הקודש והרמב"ם מביא בנוגע לשבע מצוות דרבנן, שרבנן לא אמרו שזה עוד מצוה, אלא אמרו שבמצות שישנן מן התורה נוסף ענין. וכמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני זה.

הסיומים - לפי שעות המדינות

ושם יש כמה ענינים שאפשר גם מהם לעשות "סיום," כנהוג, ובפרט ביום יארצייט שעושים סיום וגם התחלה, ואז זה הרי מתאים ליום זה, הסיום של ספר הרמב"ם. ועוד בפרט, וכמוזכר שיעשו זאת היום בלילה, ובשעות המדינות ביום זה, או בימים הסמוכים לזה לפניהם, ובעיקר לאחריהם, כמוזכר לעיל,

והסיום הוא הרי גם "כמים לים מכסים," והדין על פי תורה הוא, שבשעה שישנם "מים שאין להם סוף," אז נהיה הענין כאילו "בטל מן העולם," ועד שנחשב לעולם נעלה יותר, ולכן זה גם מתיר בנוגע לעגונה וכו' כמדובר כמה פעמים.

על דרך זה גם, ש"כמים לים מכסים" זה גם קשור, שזה הופך הנבראים מעלמא דאתגלייא – "ברואים שביבשה," זה הופך אותם ל"ברואים שבים," וזה מעמיד אותם באופן נעלה יותר, כמו שהגמרא אומרת בסוף מסכת ברכות, שברואים שבים בטלים למקום חיותם, ולכן יהודים שווים לתורה, ועד שאומרים על זה את הדוגמה מדגים שבים.

לויתן מקיף את כל העולם

שהם חיים בכל חיותם, עם כל ה"שטורעם" ובחיות גדולה, ועד שהגמרא אומרת במסכת בבא בתרא, שענין הלוייתן שהוא נברא שבים, הוא מקיף כל העולם כולו!

כל העולם כולו זה בעיקר זה ענין מתן תורה, וענין הר סיני, וענין בית המקדש, וענין ארץ ישראל בכלל, שכל ענינים אלה הם דווקא ענינים שביבשה.

ואחר כך אומרים, שזה מוקף על ידי לויתן, וכמוזכר לעיל בארוכה בסוגיה הידועה בבבא בתרא. ומוזכר כמה פעמים מה שכתוב בזהר, ובעיקר בקבלה, וכמדובר כמה פעמים שזה בדוגמת ה-ג' בבות שישנם בכל העולם כולו, בדוגמת מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי, שזה מקדש אדני כוננו ידיך בניין נצחי, ועל דרך זה גם, "אסתכל באורייתא", זה משתקף בתורה, ב-ג' בבות שהן מתקנות כל דבר בלתי רצוי, החל מה"ארבעה אבות" שאינם רצויים ועושה מהם שיהיה בנין מתוקן, ובנין שלם, עם כל הפירושים שישנם בשלימות,

הקב"ה לקח משכון, וחייב להחזירו בשלימות

ועד שזה משתקף גם בשלימות עצמה שבעולם, שזו היא השלימות - דירתו של הקב"ה, שזה מקדש ראשון, ומקדש שני ומקדש שלישי, שמקדש ראשון ומקדש שני מכונים בשם "משכון," "משכן משכן העדות" - פעמיים משכן, ורש"י מפרש זאת שנתנו שני משכונות והרי משכון, שמחזירים אותו אחר כך לגמרי בשלימות,

ואדרבה, על ידי שהוא היה ברשותו של בעל הבית של העולם, במשך ריבוי זמן, נהיה המשכון יותר יקר ויותר נעלה בכל הענינים של שלימות שבדבר, על אחת כמה וכמה שהם התאחדו - שני המשכונות, עם משכון השלישי, נהיה כמדובר, שמשכון צריך להחזירו בשלימות,

על אחת כמה וכמה שלא יכול להיות בזה היפך החיים - החיות, ואחר כך אומרים שישנם כל שלושת המשכונות ביחד ב"מקדש אדני כוננו ידיך," כמו שנאמר בשירת הים, שנאמר באותו ציווי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם," שכולל בתוכו את כל בתי המקדשות כמוזכר כמה פעמים, וגם מובן ברמב"ם גופא בהלכות בית הבחירה בתחילתו.

ויהי רצון כמדובר, שמסיימים בענין הצדקה ואחר כך כל אחד, עוד יותר מוסיף חייל ללמוד לבד שיעורים ברמב"ם, כמוזכר לעיל, ביחד, עם ריבוי מישראל שהם לומדים בסדר השיעור של ג' פרקים ליום, בדוגמה של ה-ג' בתי מקדשות.

הכי טוב - ג' פרקים ליום

שלימוד זה, גם, מסיימים בערך מידי שנה בשנה, על דרך "תורת משה," ואף על פי שיש כמה מנהגים,  המנהג שנקבע הוא, שמידי שנה בשנה ואחר כך עושים שמחה לגמרה של תורה - שמחת תורה, ועל דרך זה גם, שעושים שמחה לגמרה של משנה תורה וכפי שכתוב בהקדמה, שהיא באה כמשנה לתורתו של משה בן עמרם, ואחר כך באה המשנה תורה של משה בן מימון הספרדי, כמוזכר כמה פעמים בארוכה.

וזה גם, כמדובר, שמצרפים זאת לעשיית סיום שמקשרים אותו גם עם ענין בנגלה כמוזכר לעיל שני הענינים של "כמר מדלי", ו"כטיפה מן הים" בתחילת הרמב"ם, ואחר כך הענינים שבספר הרמב"ם, שאומר שם בנוגע לבן נח ש"היה לו ללמוד ולא למד" אצלו זה לא שוגג, וכמוזכר לעיל גם בארוכה בנקודה שבדבר,

ויש לצרף לכל זה, בצירוף מסוף הרמב"ם ותחילת הרמב"ם, ועוד והוא העיקר, לצרף באופן שיהיה אשר לא יימצא ראש וסוף, במילא מתחילים ללמוד באופן חדש כי צריך שיהיה ראש חדש, וסוף חדש, ועד שזה שלא בערך לראש והסוף שהיו לפני זה כי צריך לזכור את כל התורה כולה, במילא, על אחת כמה וכמה מה שלמדו כמה פעמים, ואי אפשר לבנות שלימות בקדושה שקשורה דווקא עם היפך השלימות שלפניה.

וחייבים לומר שחייבת להיות האפשרות לשלימות, ואדרבה עיקר השלימות היא, שדווקא, לאחרי שיש את שלימות הלימוד שלפני זה, שהלימוד שלפני זה מכריח שצריכה להיות דווקא התחלה, ואחרי זה המשך, ואחרי זה סיום.

ועד שיש נפקא מינה אפילו בדבר משנה מה בא קודם, ומה בא לאחרי זה, משנה קמייתא", ו"משנה בתרייתא" וכו', כמדובר לעיל כמה פעמים. וזה, גם, כמדובר, קושרים זאת גם עם עשרים בחודש, ועד השלימות שישנה בעשרים, "עשר אעשרנו לך," כמדובר ביום השבת שלפני זה,

חודש טבת - "טובות" גם בגשמיות

ובפרט שכבר ספרנו עשרים יום בחודש טבת, שהגוף נהנה מן הגוף שבלשון טבת גופא יש את המילה "טובות," כמדובר לעיל כמה פעמים, קשור גם עם "עצם היום הזה," שזה ענין עצמי, עשירי בחדשים – עשירי יהיה קודש  והעיקר, ועוד והוא העיקר להביא זאת בנוגע לפועל,

החל מ"אסתכל באורייתא" בהוספה בחיות חדש בלימוד התורה, ועל אחת כמה וכמה בלימוד  הרמב"ם, ואחר כך גם גדול לימוד שמביא לידי מעשה בעשיית המצוות בכלל, ועשיית הצדקה במיוחד

ובוודאי שזה ממהר עוד יותר את המעשה הכי גדול שזה העשיה של הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שאז יש את לימוד התורה, "תורה חדשה מאיתי תצא,"

ויש זאת באופן של "עשר אעשרנו לך," שלומדים זאת בתוספת ובריבוי ולומדים זאת באופן ששנת העיבור נותנת על זה כח, שיהיה באופן של "מלאה," ואופן של שלימות עם כל הפירושים שבדבר, ולהביא זאת באופן של "תשמט ידיך" בפשטות שהקב"ה משמיט ומוחל כל החובות כולם וצריך לעשות כמו שהדין הוא ב"תשמט ידיך," שזה חייב להיות דווקא בסבר פנים יפות על אחת כמה וכמה "אל ירע לבבך" כאשר מתקרב ענין תשמט ידיך כמוזכר כמה פעמים,

וזה נמשך, גם, כאמור לכל לראש במעשה בפועל, ובמעשה בפועל בנוגע ללימוד הרבמ"ם, באופן של להשלימו מידי שנה בשנה בערך, או על כל פנים פרק אחד ליום, או על כל פנים ספר המצוות, כמוזכר לעיל כמה פעמים,

ועוד והוא העיקר, שתהיה שלימות כל יהודי בעבודתו תיכף ומיד ובשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים יפות, והקב"ה עצמו עוזרו שזה יהיה לו הרבה יותר קל ממה שהוא שיער לעצמו, והוא ינצל את הכוחות הגדולים שהקב"ה נותן לכל יהודי הן האנשים, הן הנשים והטף ואחר כך זה נמשך בהוספה בהבנה בחכמה בינה ודעת בהבנה והשגה בתורה, במילא נוסף בהבנה והשגה בכל עניני האדם, אפילו בעניניו הגשמיים וכו,'

ועוד והוא העיקר, שנוסף בהבנה והשגה כסיום הרמב"ם, "ומלאה הארץ את הוי' כמים לים מכסים," בפשטות, למטה מעשרה טפחים, שבסוף ימי, עוד יותר, ברגעים האחרונים של הגלות תיכף ומיד ממש,

ונהיה עוד, מתחילה ההתגלות באופן הכי נעלה, של "יסוד היסודות ועמוד החכמות" שהוא ה"מצוי ראשון," והוא "ממציא" ראשון, "ומאמיתית המצאו נמצאו כל הנמצאים," ונהיה אחר כך מזה "הלכות יסודי התורה," ואחר כך "משנה תורה," שלומדים זאת ביחד עם הרמב"ם וביחד עם משה רבינו, משנה תורה שלו "אלה הדברים אשר דיבר משה,"

נשמה בגוף - תכלית השלימות

ואצל כל היהודים - נשמות בגופים זה נפעל מחדש ההתקשרות וההתאחדות של כל הנשמות כולם, על אחת כמה וכמה אותן נשמות שלמדו את התורה שלהם ושלומדים עכשיו את התורה שלהם, ודווקא נשמה בגוף שאז היא תכלית שלימות התורה, שזה דווקא כאשר הנשמה בגוף,

ודווקא אז יכול להיות הפסק דין בתורה "המעשה הוא העיקר," כידוע הסיפור בזה שצריך דווקא נשמה בגוף שאז נהיה העילוי שעושה זאת במעשה בפועל שזה מגלה את המסקנה הכי אחרונה בתורתנו הקדושה שהיא תורת אמת, וביחד עם זה גם תורת חיים בעולם הזה הגשמי,

בלי 'הפסק' בינתיים

נשמות בגופים, וחיים ארוכים ועד לחיים נצחיים של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ונהיה אחר כך גם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה," ועוד אריכות ימים ושנים טובות כמו שהיה אצל יעקב אבינו, מאה שנה וארבעים שנה, ושבע שנים, ועוד יותר, כמו שהיה אצל אברהם אבינו שהיה מאה שנה ושבעים שנה, וחמש שנים, ועד השלימות של 180 שנה שהיתה אצל יצחק אבינו, שזו הגאולה השלישית שהרי קשורה עם יצחק אבינו,

ואחר כך נוספות גם עוד שנים רבות גם בגשמיות כפשוטם, כמוזכר לעיל שנוספת שלימות נוספת על עוד שלימות, שהשלימויות שבאות לאחרי, בנויות על השלימויות שלפניהן, ואדרבה, על ידן באה עוד שלימות בשלימות הבאה לאחריה, וזה מוסיף עוד יותר בריבוי שנים גשמיות נשמות בגופים בלי שום הפסק בינתיים

מלבד ההפסק על דרך "שבע יפול צדיק וקם," שזה עניין בדוגמת העמוד שבין לימוד אחד לשני שזה ביחד - נשמה בגוף, כפי שמתעלה יותר ויותר, ורק שסותר סברא שהיתה לו מקודם, וזה גופא נקרא נפל ממדריגתו, מאותה סברא שהוא פעל,-  הוא עצמו לפני זה, ואחרי זה מצא סברא יותר נעלית, במילא יש לו על זה קושיה,

כמסופר בסיפור בנוגע לבעש"ט, שהוא מכונה בשם "ישראל," על שם מה שיש לו את הניצוץ שלו בדוגמת הניצוץ של המשיח בכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף ונהיה באופן של "ישראל הוא," ו"ישראל חי," ו"יעקב אבינו לא מת," וכמדובר לעיל בארוכה, עד שנהיה המשך נשמות בגופים כמדובר,

"בניין חדש" אותה נשמה באותו גוף

ומה שצריך לבנות "בניין חדש," נפעל ע"י אותה נשמה באותו גוף, ורק שזה נוסף לו ע"י שהגיע להבנה והשגה יותר גדולה בחכמת התורה, ובמילא זה חייב "להִבָּנוֹת" ע"י הסתירה של הסברא שלפני זה, וזה נהיה העניין שזה "נפל מסברתו," אבל זו אינה נפילה אמיתית אלא רק בדוגמת העמוד שבין גן עדן לחבירו, שהעמוד הולך מלמטה למעלה על דרך זה בנוגע לאותה נפילה.

כמו שרואים זאת גם בפשטות שעליה מסברא לסברא איננה עניין של נפילה אפילו לא לפי שעה אלא גם לפי שעה, מה שהוא הגיע לסברא חדשה, זה על ידי שנוספת לו הסברה והבנה נעלית יותר, מהסברא שהיתה לו לפני זה, לכן יש לו, ונוסף לו, והגיע לשכל חדש, לסברא חדשה, ועד לעולם חדש בענייני השכל, עד שמגיע גם לעולם חדש "עולם חדש ראה,"

על דרך שאומרים בנוגע ל"נח נח," שכל הצדיקים מכונים כך ובפרט ש"נח נח" ב' פעמים בעלמא הדין  ובעלמא דאתי כולל גם את העולם שקודם הגאולה, והעולם בשעת הגאולה, והעולם לאחר הגאולה, ונהיית "נייחא" חדשה, נייחא מהגאולה האמיתית והשלימה,

ובפרט שקושרים זאת גם - כמדובר, עם סיום, שהולכים לעשות סיום על הרמב"ם, וקושרים זאת מיד להתחלה שאחרי זה באופן מחודש לא ח"ו ע"י ששוכחים משהו מקודם אלא אדרבה, שנוספת בזה עוד זכירה, ועוד יותר הבנה והשגה ברמב"ם שסיימו הרגע, ומיד מתחילים בהמשך שלאחרי זה,

ועוד והוא העיקר, מסיימים מיד את הגלות  ומתחילים מיד את הגאולה האמיתית והשלימה בלי שום הפסק בינתיים, ועל אחת כמה וכמה בלי שום נפילה חס ושלום בינתיים, אלא אדרבה, עליה מחיל אל חיל עד "ילכו מחיל אל חיל ייראה אל אלוקים בציון" "והוא יכוננה עליון!"

 

donate

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...