משה רבינו יכנס לארץ ביחד עם יהושע בן נון

תמליל הכתוביות:

כל ענין שפוגשים בחיים, צריך להזכיר ליהודי איפה יש איזה רמז בזה, או שייכות לזה, או ענין דומה לזה בתורה, בפרט אם זה נמצא בתורה שבכתב, זה יותר מפורש ומודגש. 

כשבאים מיום אחד עשר בחודש, זה מזכיר מיד על האחד עשר שמוזכר בתורה שבכתב, שזה "אחד עשר יום מחורב", ועד מה שמסופר בהמשך שמוזכר שם על הר שעיר וביאת הארץ.

וכך בכל אחד עשר יום בחודש על אחת כמה וכמה חודש שיש לו שייכות מיוחדה ל"תורה חדשה מאיתי תצא", ולכן זה חודש שנקרא בשם 'מנחם', שאז תהיה הנחמה האמיתית ושלמה, זו שקשורה עם הגאולה האמיתית והשלמה, שהיא קשורה עם "תורה חדשה מאיתי תצא". 

בשעה שמזכירים את התורה, נזכרים מיד על ענין חורב, שקשור הרי עם מתן תורה, וקשור עם התורה שניתנה מחורב, עם כל הרמזים בזה, וכו', ועוד והוא העיקר, שאין צורך ברמזים,כיוון שאומרים שמדובר על חורב, אין צורך להזכיר ליהודי מהי שייכותו לחורב, כי "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", ועוד יותר, חדשים, וחדשים ממש,אז מיד שמדובר על חורב, מדובר על מה היה בחורב, שזה היה ענין מתן תורה.

ויש לזה יותר שייכות וזה יותר מודגש מצד שזה בתורה שבכתב, ופסוק מפורש, בפרט כפי שמבואר בחסידות שהענין של אחד עשר יום בשייכות לענין מתן תורה הוא, שתורה היא נעלית מכל עשר ספירות במילא בשעה שהיה מתן תורה והיא ניתנה באופן הכי נעלה שתורה יכולה להיות, במילא זה אחד עשר יום, שזה נעלה מכל העשר ספירות אבל זה כולל את כל העשר ספירות שלאחרי זה, לכן 'אחד עשר יום מחורב', הפירוש הפשוט הוא לא שזה היום האחד עשר מחורב, אלא מהלך שצריך לקחת אחד עשר יום לעבור את אותו מהלך.

וכן הוא בנוגע לרוחניות הענינים, כדי שיהודי יגיע לתורה רואים בזה דבר פלא: שהוא עושה ברכת התורה מיד בברכת השחר עוד לפני שמתחיל ללמוד הוא עושה ברכת התורה ומתחיל את ברכת התורה 'אשר נתן לנו', שזה היה באופן של נתינה ש"כל הנותן בעין יפה נותן", ורק אחר כך אומר ענין בתורה, מה שאין כן לפני זה, ואף על פי כן מבאר שאמיתית המצב הוא, שיהודים נעלים מהתורה, כמדובר כמה פעמים, ועד שאומרים ש"דבר אל בני ישראל", וזה עיקר בתורה היות שיש בני ישראל, במילא ישנה המציאות של "דבר אל בני ישראל", "אמור אל בני ישראל", כמבואר בארוכה בתנא דבי אליהו, 

שיש לזה גם שייכות מיוחדת למנחם אב שאליהו זכור לטוב ענינו הוא לבשר את הנחמה של הגאולה האמיתית והשלמה על ידי דוד מלכא משיחא וכמדובר כמה פעמים.

ועוד בפרט שעומדים בימי השבוע שכעת נכנסנו ליום השלישי בשבוע יום שהוכפל בו כי טוב, שכל ענין כפלים לתושיה קשור עם המילה 'תושיה' שזה השם בה מכונה התורה, ובפרט עוד כאשר תושיה עומדת באופן של כפלים אז בוודאי שיש לה שייכות לתורה, בפרט שזה היום השלישי של פרשת ואתחנן, שגם "ואתחנן", מה שהיה, הפירוש הפשוט בזה, שאף על פי שמשה רבינו בעצמו שמע מהקב"ה שהוא לא נכנס לארץ ישראל, זה לא עצר אותו מלהתפלל שוב, ושוב להתפלל, ואדרבה, להתפלל תקט"ו תפילות או תפילה שחודרת את כל הט"ו פעמים ת"ק כמדובר כמה פעמים, שזהו הענין של "ואתחנן".

וכאן נהיית שאלה, משה רבינו ידע, כמדובר בפרשה הקודמת שיהושע יהיה זה שיבוא במקומו, אף על פי כן הוא התפלל שוב ושוב והמשיך להתפלל כל זמן שלא קיבל ציווי מיוחד לא להמשיך להתפלל.

אפילו אחרי זה, גם אז זה ספק אם בענינים אלו הוא ציית לקב"ה, או בגלל שיש ציווי בתורה "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא" ובשעה שבעל הבית האמיתי אומר "צא", שאין לו יותר מה להתפלל, הפירוש הפשוט הוא שמשה רבינו המשיך בתפילה, אפילו שלאחרי זה היתה לו העליה אל הר נבו והוא הצטווה "כל הארץ אשר אראך" כו', בכל אופן, מונח בשכל הפשוט, מכל שכן וקל וחומר, ומה אם התשוקה אצל כל יהודי היא למעלה מכל מדידה והגבלה ועד למסירת נפש, אז מסירות הנפש הגדולה ביותר שיכולה להיות בנוגע למשה רבינו, שאפילו שהוא שמע מהקב"ה עצמו "אל תוסף דבר אלי עוד" ואפילו שאמרו לו שזה נוגע לעוד יהודי, במילא הוא היה צריך לפעול אצל הקב"ה שני דברים, שאצלו יתווסף, וזה לא יפגע בשני, ביהודי השני, בפרט ביהושע בן נון, "לא ימיש מתוך האהל", שגם לו יהיה את כל הענינים, אף על פי שמשה יפעל שהוא יכנס לארץ הקודש, אפילו קודם.

וזה הפירוש בפשטות, ענינים בתורה הם הרי נצחיים, ואיך אומרים שמשה רבינו מחכה ל"דור דעה" ואדרבה, מדוע עדיין הוא לא נמצא בארץ ישראל בגלל שהדור שלו, תלמידיו שלו, נשארו במדבר, אז רבי אמיתי, ומלמד תורה אמיתי לתלמידיו, לא משאיר את התלמידים בגלות, במכל שכן וקל וחומר ומה אם הרבי נמצא בגלות, מגלין ישיבתו עמו, כי כתוב וחי שם, על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות אם המצב הוא הופכי, 

ואין להעריך בדבר שלא נוגע לפועל לזמן ארוך כי הרי "אחכה לו בכל יום שיבוא", כעת הוא הזמן שהפירוש האמיתי בזה הוא אחכה לו שיבוא בכל יום ממש, ובכל יום ממש רגע קודם, יש כל דקה רגע פחות גלות, ורגע יותר גאולה אמיתית ושלמה עם כל השלימות שבענין זה, כולל גם השלימות של לימוד התורה ונתינת הצדקה, שזה גם סיום ההפטרה של פרשת חזון ש"ציון במשפט תפדה", שזה הולך על תורה, ושביה בצדקה, שזה הולך על כללות ענין המצות שהן נכללות בצדקה, וצדקה כנגד כולם, 

ועוד והוא העיקר, שזה בא ביחד, מתיי יהיה אמיתית הענין של 'במשפט תפדה', אמת הענין של משפט, זה יהיה דווקא כאשר יהיה "שביה", שכל יהודי יוצא משביית הגלות והוא מקבל זאת בלי שמתחשבים במעמדו ומצבו שלו, ועם התפילות והבקשות שלו, אלא שזו היא הצדקה האמיתית מהקב"ה  שהקב"ה מבטל מיד את כל הענינים שמצידם אינם מובנים כלל ובלשון הידוע "ליבא לפומא לא גליא", שלגמרי לא מבינים זאת וכו', שזה ירד בפועל ובגלוי ותיכף ומיד ממש ובפרט שמקדימים את ענין הצדקה, 

ויש גם את היום שהוכפל בו כי טוב, יום השלישי בפרשת ואתחנן שקשור עם בנין השלישי, בית המקדש השלישי שכבר עומד ומוכן, ומחכה לירידה מלמעלה למטה שבאה מיד באופן שלא עכבן אפילו כהרף עין, ופועלת גם 'רצוא' שקשור עם 'שוב', הירידה מלמעלה למטה, "שוב", קשורה עם "רצוא", העליה של 'טבעו שעריה בארץ', 

שזה הענין דרכו יהודים מקבלים חלק, ונהיים בעלי הבית של בית המקדש השלישי, כמבואר בפוסקים וכמה וכמה ספרים, שאף על פי שהמקדש עומד ומוכן ואיך אומרים שזה "מקדש אדני כוננו ידך", ועם זה מקיימים את הציווי שמובא ברמב"ם, שמשיח יבנה בית המקדש במקומו, בשעה שבית המקדש יורד מלמעלה, 

אבל בגלל שהשערים הם למטה, באופן של "טבעו שעריה בארץ" ויהודי על ידי פעולותיו, ע"י מעשינו ועבודתינו פועל שמיד יעלו השערים מלמטה למעלה והם נהיים העיקר שעל ידם קונים את כל הבנין כפי שהדין הוא בהלכות קנין בתים וחצרות, שעל ידי קניין השערים נהיה הקנין בכל הבית ובכל החצר וכו', 

וכך גם, ע"י שיהודים הם בעלי הבית על השערים, כי הם נשארו בארץ הלזו התחתונה שאין תחתון למטה הימנה, במקום שכל יהודי נשלח כשליח לסיים שם את פעולותיו בכלל והפעולה העיקרית, להביא את הגאולה האמיתית והשלמה באופן ש"לא עכבן אפילו כהרף עין", ולכן גם מרבים בצדקה, ובפרט בחודש אב - מנחם אב, בפרט בתחילתו, בשבוע שחל בו תשעה באב, 

והרי תשעה באב בשנה זו 'נדחה', כמדובר לעיל, ורואים בפשטות, שקודם יש את ענין של מנחת שבת, שאז זה ענין של תפילה, שאפילו אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה, ועיקר תפילת המנחה, ועיקר "ואני תפילתי" כמו שכתוב בזוהר זה דווקא במנחת שבת, וזה היה בפשטות בשנה זו, שנת אראנו נפלאות שקודם היתה תפילת המנחה של שבת, ושבת שהיתה שבת פרשת חזון, שכבר בשעת ההפטרה אמרו את חזון שבשעת ההפטרה, 

ואף על פי ש"איהו לא חזי, מזלייהו חזי", כבר ראו את בית המקדש השלישי כמדובר כמה פעמים, בביאור המשל והנמשל וכו', אף על פי ששם קושרים זאת עם בגדי כהונה בגד, ובגד יפה שזה בגדי כהונה,אבל העיקר בזה, שמהבגד יש מיד את ענין הבנין, וכן תהיה לנו בתוך כלל ישראל ותיכף ומיד ממש, שאחרי שיש את ענין הבגדים ע"י שהתעטפו בטלית גם ביום התשעה באב שהיה נדחה, גם בבוקר, כפי המפורסם, וכבר נדפס מנהג נשיא דורנו שהם היו נוהגים להתעטף בטלית בתשעה באב בבוקר עוד קודם התפילה אף על פי שאחר כך היה פושטו, ומתפלל, כמדובר, וגם נדפס, ונתפרסם וכו', 

וכן תהיה לנו, שהיות שיש את הטלית, ומעוטפים בה, ומעוטפים בטלית כפי הדין, ראשו ורובו, שזה כולל כל האדם כולו, במילא כולל גם כל נכסיו, ומהבגד יש מיד את "מקדש אדני כוננו ידיך", המקדש השלישי, ומקדש המשולש, כמדובר לעיל, ותיכף ומיד ממש!!

- אמן!!