פורים תשט"ז: כל המועדים בטלים כולל יום הכיפורים

לכללות המאמר:

מאמר זה מיוסד על מאמר אדמו'ר הצמח צדק ליהודים היתה אורה תרכ'ו, על פי מדרשי חז'ל, בקשר לענין שכל המועדים בטלים לעתיד לבוא "כשרגא בטיהרא", ופורים אינו בטל. 

היות שגילוי האלוקות שבחגים הוא פחות מגילוי האלוקות שיהיה בימות המשיח, לכן החגים לא יהיו כל כך מורגשים, ו"כשרגא בטיהרא".

אבל פורים לא יתבטל, כי גילוי האלוקות שבו יותר נעלה מגילוי האלוקות הרגיל שיהיה בימות המשיח.

במדרש שעליו מבוסס המאמר, יש שתי דעות. בדעה השניה, ה"מאן דאמר" השני, אומר שגם יום הכיפורים לא יתבטל, ומכאן מובן, שלפי הדעה הראשונה, יום הכיפורים יתבטל, כמו החגים:

מדרש תהילים, משלי ט', ב':

(משלי ט ב): "טבחה טבחה מסכה יינה" - אמר רבי אבהו: זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל בימי מרדכי, מה עשתה? התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, ושיכרה אותו יין ביותר, והיה הרשע סבור בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא היה יודע שפרשה לו מצודה, שמתוך ששיכרה אותו יין, קנתה לה אומתה לעולם. "אף ערכה שולחנה" - שערכה לה שולחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה - זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעולם הבא, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר (אסתר ט כח): "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים". אמר רבי אלעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר (ויקרא טז לד): "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה".

הרבי שליט'א מלך המשיח שואל בתחילת ההסבר מה שייך בכלל יום הכיפורים לחגים, כדי שיתבטל או לא, ומתרץ שביטול החגים אינו  רק מטעם השמחה הגדולה שתהיה בימות המשיח יותר מאשר בחגים, אלא גם ובעיקר בגלל דרגת האלוקות שתתגלה אז.

והרי, ביום כיפור מתגלה דרגת אלוקות שלמעלה מהחגים, וכמו בימות המשיח, ולכן, לפי הדעה השניה במדרש, הוא לא יתבטל.

הרבי שליט'א מלך המשיח ממשיך לבאר מה הדמיון, ומה ההבדל בין פורים ליום הכיפורים, שלכן אומרים שיום הכיפורים יתבטל (לפי הדעה הראשונה במדרש), או לא. (לפי הדעה השניה).

הכרעת תורת החסידות לפי המאמר כאן היא, שיום הכיפורים גם יתבטל, היות שפורים מגיע לדרגה הרבה יותר גבוהה מיום כיפור. הגילויים הנעלים של יוהכ'פ ע'י תעניות וסיגופים, מקבלים אותם בפורים, ע'י "כלים" של הגוף במשתה ושמחה, ולכן גם יוהכ'פ יתבטל לע'ל.

וראה גם שיחת ערב יום כיפור תשנ'ב, שממשיכים את הסעודה מפסקת בהתוועדות חסידית ביום הכיפורים.

להורדת המאמר מתוך ספרי המאמרים בפורמט PDF

 = = =

תמליל הכתוביות:

"להבין מאמר רז״ל כל המועדים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

הנה ידוע בזה הפירוש שהתורה היא נצחית שלא תשתנה, ושום מצוה לא תתבטל, אלא מה, מרוב הטוב והשמחה שתהיה לעתיד לבוא, אז הטובה והשמחה של המועדים, של "ושמחת בחגך,יהיו על דרך "שרגא בטיהרא מאי אהני".

וצריך אבל להבין בזה, שאם זה היה כל הטעם, הרי אחר כך כתוב במדרש על עוד "מאן דאמר" שאף יום הכיפורים אינו בטל שנאמר "חוקת עולם תהיה לכם", ואיזה שייכות יש כאן ליום הכיפורים.

מילא, שהרוב טובה ושמחה, במילא  השמחה של המועדים תהיה “כשרגא בטיהרא”, וזה שיבטלו לא צריך למעט מהשמחה של פורים שזו שמחה גדולה, שאפילו אז גם תהיה.

אבל יום הכיפורים שענינו הרי חמישה עינויים, לגמרי אינו בסוג המועדים שקשורים עם שמחה וטובה. במילא, זה לא נכנס לכתחילה בגדר של "כל המועדים בטלים", שצריך להבהיר שיום הכיפורים אינו בטל.

ולומר שזה גופא שהוא משמיענו על יום כיפורים, שאין לו שייכות כי ענינו אינו שמחה, הרי לבד זאת, שאז היה צריך לומר גם את ענין ראש השנה כי גם על ראש השנה לא כתוב ענין השמחה, כי "לא לשמחה ניתנו". 

דבר שני, הרי אז לא היה צריך  להביא על זה ראיה מהפסוק שנאמר "חוקת עולם תהיה לכם", היות שכל הענין משמיענו שיש לזה שייכות לענין שמחה.

וזה שאין על זה הוכחה מהכתוב שלולא הכתוב היינו אומרים שיום הכיפורים גם בטל, 

ועוד יותר, אחרי ה"מאן דאמר" הראשון שממעט  רק כמו פורים, אז משמעותו שהוא אוחז שיום הכיפורים גם בטל.

וזה הוכחה, שלא זה כל הטעם, שמצד הטובה והשמחה לעתיד לבוא, תהיה שמחת המועדים כשרגא בטיהרא. 

אלא מה, דהנה כל הענינים בגשמיות הרי משתלשלים מהענינים ברוחניות. וזה גופא שלעתיד לבוא יהיה בגשמיות רוב טובה ושמחה, זה בגלל שברוחניות יהיה אז - ברוחניות רוב טובה ושמחה.

כלומר, שיהיה גילוי אלקות שלא בערך ממה שהוא עכשיו, ואפילו מכפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קים. ואפילו יותר ממה שהיה בזמן בית ראשון שאז המועדים היו בתקפם, זה הרי סימן, שאפילו כפי שהיו היהודים "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", זה לא מגיע לרוב טובה ושמחה שתהיה לעתיד לבוא.

מזה גם מובן, שהעינים ברוחניות שמהם משתלשלים הענינים בגשמיות, שהגילוי אלוקות שלעתיד לבוא הוא שלא בערך אפילו לגבי הזמן שבית המקדש היה קים, אפילו מבית מקדש ראשון.

וכאן הוא מבאר, שכל המועדים בטלים, שגילוי האלוקות שישנו במועדים שלכן זה פועל "מועדים בשמחה" בגשמיות, יהיו כשרגא בטיהרא לגבי הגילוי אלוקות שיהיה לעתיד לבוא כל הימים.

ובזה יש שתי דעות. דעה אחת אומרת שימי הפורים לא יבטלו, כלומר שגילוי האלוקות שפעל פורים אז אפילו לגבי הגילוי כפי שיהיה לעתיד לבוא, זה ענין של מועד.

- זה לדברי הכל. 

ואחרי זה יש עוד "מאן דאמר", ואומר, שאפילו יום הכיפורים.

שלפי הדעה הראשונה, הגילוי אלוקות של יום הכיפורים יהיה גם "כשרגא בטיהרא", והוא (ה"מאן דאמר" השני) אומר, שביום הכיפורים ישנו ענין שמצד זה גם יום הכיפורים לעתיד לבוא, גם אינו בטל.

וזה גם מה שכתוב בתקוני זהר, ומובא בחסידות בכמה מקומות, שכפורים פירושי כ-פורים - רק בכף הדמיון - כמו פורים, ולכן, לפי הדעה הראשונה, היות שזה רק בכף הדמיון, ולא פורים ממש, לכן גם יום כיפור יהיה בטל, 

והדעה השניה, היות שיש לזה דמיון לפורים, [=גם יום הכיפורים לא יתבטל].

***

ומזה מגיע מה שרואים גם בנגלה בענינים שיש ענינים בפורים שהוא נעלה מיום הכיפורים, (הגם שמעין זה), שהגמרא במסכת יומא אומרת שישנם ג' חילוקי כפרה, ובענין חילול השם יום הכיפורים תולה ומיתה ממרקת.

רואים הרי, שמה שיום הכיפורים יכול לפעול, זה רק שהוא "תולה", אבל זה לא מכפר. 

הענין שפורים פעל, שהחטא של פורים היה מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. בפרהסיא. שזה הרי היה  ענין של חילול השם, או כפי שכתוב שעבדו לצלם, שזה גם, הרי, חוץ מענין של עבודה זרה זה גם ענין של חילול ה', כי זה היה בפירסום, בפרהסיא, 

כי  פורים פעל יותר מיום  הכיפורים, שזה מכפר לגמרי על ענין חילול ה', ולא רק באופן שזדונות נעשו לו כשגגות, אלא שנעשו לו כזכיות.

כי פורים הרי פעל את ה"ונהפוך הוא", שלא רק שלא נשאר שום רושם, אפילו על דרך עוון של שוגג, אלא שזה עוד נהיה "ונהפוך הוא", שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

דאותו אחשורוש שנהנו מסעודתו שזה הביא לאותו ענין, זה עצמו נהיה ונהפוך הוא.

***

ולהבין מהו גילוי אלוקות של פורים ולמה זה הביא שאפילו לעתיד לבוא זה יהיה דבר גדול, ושלא בערך למועדים, ואפילו ליום הכיפורים, 

וזה יובן מזה גופא, שבכללות המצב של כנסת ישראל שלפעמים נקראת בשם אסתר, על דרך כפי שהיה בזמן פורים בגזרת המן, ואחר כך, הנס של פורים,

ולאחרי כן, כמו שהיה בזמן הבית, שאז נקראת "היפה בנשים", ובשמות, נקראת כנסת ישראל בשם רחל, שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה.

על דרך זה הוא גם החילוק בין המועדים לפורים, שמועדים קשורים לזמן הבית, לכן הם נקראים מועד האביב, וחג הקציר, וחג האסיף, שזה הרי היה כאשר היהודים היו "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", וענין אסתר היה הרי "דאכתי עבדי דאחשורוש אנן", ולכן לא אומרים הלל, מה שאין כן בשאר המועדים,

כי אז לא היו בעבדות - בגלות.

ובזמן הפורים, זה על דרך מצב שכנסת ישראל כפי שזה בעת הגלות, שאז זה לא ענין יפת תואר ויפת מראה כמו "היפה בנשים", אלא שעל זה כתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים".

שמאותו "אם לא תדעי לך", לוקחים את אותה שמחה של "ונהפוך הוא", של עד דלא ידע.

ולהבין הענין שאומרים על כנסת ישראל שהיא "יפת תואר" ו"יפת מראה", הנה ידוע החילוק בין תואר למראה הוא, שתואר הולך על תמונת האיברים וערכם, שהאברים הם במשקלם ובערכם כדבעי. 

"מראה" הולך בעיקר על קלסתר פנים, שזה תלוי בעיקר בהילוך הדמים. 

וכפשוטו זה, שאלו אברים של אדם, וזה תלוי בהילוך הדמים שזה משפיע על מראה פני האדם, וזה קשור עם גידים של אדם.

וככה זה בדוגמתם בנפש הרוחנית, זה הרי הענין של רמ״ח מצוות עשה שהם כנגד רמ״ח אברים של אדם, ושס״ה מצוות לא תעשה שהם כנגד שס״ה גידים של אדם.

ובשעה שיהודים הם בעבודתם כדבעי ואין את ענין "מפני חטאינו", ואז שהרמ״ח אברים כדבעי, היא נקראת "יפת תואר". וכן זה מצד מהלך הדם בגידים, מצד מצב הגידים נקראת "יפה מראה", כי כל הענינים של "לא תעשה" הם כולם על משמרתם. 

ובזה, לא מספיק שיהיה תואר ומראה לבד, אלא שמכונה יפה תואר, ויפה מראה. שעל פי פשוט, כמו שרואים, מה זה אמיתית היופי, - בשעה שיש התכללות מכמה גוונים, 

וכך זה בתורה ומצוות ובעבודת האדם, שמיוסדת על כך שהיא לא בקו אחד של ימין לבד, או של הפכו, אלא "על שלושה דברים העולם עומד", "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", 

שבכללות גמילות חסדים הוא קו הימין, ועבודה - קו השמאל ותורה קו האמצעי. שמכללות כל הגוונים, מזה נהיה היופי.

וכאן צריך להיות, הן בענין רמ"ח מצוות עשה, צריך להיות הענין של "יפה תואר", כי כל מצוה כלולה הרי מכל המצוות, 

כלומר, בשעה שהוא מקיים מצוה, הוא לא צריך לעשות זאת כי הוא להוט, והטבעיות שלו היא בקו הזה שממנה המצוה מגיעה, אלא שאצלו זה כלול מכל המצוות, אפילו מהקו ההפכי, כי הוא עושה זאת מצד ציווי הוי', שהוא למעלה מהתחלקות לקווים, במילא כולל את כל הקווים.

וככה זה בכל המצות, בכל מצוה שלא עושה, יש בזה את היופי, שזה כלול מכל הקווים. 

וכמו כן הוא גם בשמירת הלא תעשה, שלכאורה זה מצד הגבורות - סור מרע, אז בכללות גם בזה, היופי כלול מכל הענינים, מכל המצוות ומכל הקווים. 

אינו אומר בזה פעם אחת "יפה". היה יכול הרי לומר "יפה תואר ומראה", "יפת תואר ומראה", אלא שמחלק זאת לשני ענינים של יופי, וכפי שרואים בפשטות, שיותר קל לשמור לעשות את כל המצוה אשר ציווה הוי', יותר קשה מלהישמר משס״ה מצוות לא תעשה, ולא לללכת אחרי תאוותו ויצרו.

ובזה מובן, שעל זה צריך המשכה ממקום נעלה יותר, כדי להבטיח את שמירת השס"ה לא תעשה.

שזה מתאים לזה שרמ"ח מצוות עשה מגיעות מ-ו״ה, ושס"ה מצות לא תעשה מגיעות מ-י"ה, כמבואר בכמה מקומות. 

ולכן הוא אומר שיש שני ענינים נפרדים של יופי, מה שהוא ממשיך התכללות ויופי ושלימות ב"תואר", ברמ"ח מצוות עשה, בשביל זה מספיק על דרך כמו המשכת המוחין, שהיא פועלת התכללות במדות.

כדי לפעול התכללות גם ב-י"ה, שזה  ענין המוחין, צריך לקחת ממקום נעלה יותר, שזה פועל אחר כך גם התכללות במדות באופן נעלה יותר, שזו ההמשכה למעלה מן המוחין, כפי שז"א בעתיקא אחיד ותליא, כאשר המדות נמשכות משרשם ומקורם, ואז זה פועל התכללות נעלה יותר, 

ולכן בעבודה בפועל, היות שעבודתו מגיעה מהתבוננות נעלה יותר, ואופן עבודה נעלה יותר, ולכן הוא נשמר מכל הענינים של סור מרע.

וזה, במה דברים אמורים, בשעה שזה  "היפה בנשים", שאז ישנו ה"יפה תואר, ויפה מראה". 

אבל בשעה שיש "מפני חטאינו" שחסר או בתואר, או במראה, או בשניהם, אז ישנו ה"גלינו מארצנו", ההעלם והסתר של "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שזה הולך בכללות על זמן הגלות, 

וכך גם על ענינים של פורים, כמו שהגמרא אומרת "אסתר מן התורה מניין, שנאמר הסתר אסתיר פני". 

ואז זה לא "היפה בנשים", אלא שאומרים על זה "אם לא תדעי לך",  "היפה בנשים". 

ולכן כתוב גם, ש"היפה בנשים" בגימטריא "ארור המן" שזה בכללות העבודה של "סור מרע", זה גם בגימטריא "ברוך מרדכי", שזה בכללות העבודה באופן של המשכת רמ"ח מצוות עשה.

שזה - "היפה בנשים" גם בגימטריא שני חיי האבות, שזה תק"ב, שמאברהם מגיע העבודה בקו החסד, מיצחק בקו הגבורה ומיעקב בחיר שבאבות הוא קו הממוצע - תורה, יושב אהלים, שכל זה נכלל ב"היפה בנשים.

אבל בשעה שהיה הענין ש"אם לא תדעי לך היפה בנשים", ישנו "ומפני חטאינו", אז הרי הרי "הסתר אסתיר", שבכללות זה כתוב שם שתי פעמים.

ה'סתר, ו-א'סתר, וכתוב על זה הביאור, כנגד מה שדובר כדי שה”תואר” ה-רמ"ח מצות עשה שיהיו בשלימות, צריך על זה המשכה באופן של התבוננות שזה האות ה' שבשם הוי'. 

בשעה שלא כדבעי, אז קוב״ה בחי׳ ז״א סליק לעילא בבינה, וזה ה׳ סתר, ובשעה שזה נוגע גם בשס״ה לא תעשה שהם הרי מ-י"ה, שאז לא  רק סליק לעילא כי אם שסליק לעילא ולעילא, וזהו סתר ב-א' שהוא מקור המוחין. 

ובכללות זה מצב היהודים בזמן הגלות, שאז זה "הסתר אסתיר פני", שאלקות היא בהעלם והסתר, היות שחסר בעבודת האדם, זה ההיפך מ"היפה בנשים", ומזה, לכן, רחל היתה "יפת תואר ויפת מראה", ואסתר "ירקרקת היתה" שהוא היפך מיופי.

אבל הרי כתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים" הרי יש לזה עצה, ומה העצה, בכללות זה הרי עבודת התשובה, וכללות היא העבודה של מסירות נפש.

וזה היה בכללות מצב בו היהודים עמדו בשעת גזירת המן בזמן אסתר המלכה, שאז הרי שנה שלימה עמדו במסירות נפש, והרי הם ידעו שיש גזרה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", שביניהם היו גם אותם אלה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", וגם אלה ש"השתחוו לצלם", ואף על פי כן, לא היתה להם "מחשבת חוץ" חס ושלום.

שכזה אופן של מסירות נפש בפועל לא היה מהיהודים מצד עצמם. אף על פי שבשעת מתן תורה גם אז היה "פרחה נשמתן", אבל זה היה מצד הענין ש"כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", מצד ענין הדיבור. 

וגם היה, כשאמרו נעשה ונשמע, שהקדימו נעשה לנשמע, שזה גם היה ענין של מסירות נפש, זה היה אבל מצד ש"כפה עליהם הר כגיגית",  ובמילא הרי מכאן "מודעה רבה לאורייתא".

בשעת גזרת המן שאז זה היה מצד עבודת האדם מלמטה, מצד אתערותא דלתתא, הם עמדו בתנועה של מסירות נפש כל השנה כולה, מנער ועד זקן, טף ונשים. 

ומצד שני, הם היו בכזו שפלות המצב, שמעולם לא היה מעמד ומצב כזה אצל היהודים שתהיה גזרת כליה רחמנא ליצלן על כל עם ישראל בלי יוצא.

"פרעה לא גזר אלא על הזכרים", ואחר כך בזמן הגלות, הרי "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות", שלא יהיו תחת אומה אחת מצד אותו טעם.

אבל בשעת גזרת המן, אז היה הענין שכל היהודים תחת ממשלתו, ועל כולם היתה אותה גזרה. והם כולם עמדו בהשתוות בתנועה של מסירות נפש, ומסירות נפש בפועל, וכל השנה כולה.

ובזה יובן גם מה שמכל מגילת אסתר נמצאים שני ענינים, שיהודים הרי אינם מכונים לא בשם יעקב לא בשם ישראל לא בשם ישורון אלא רק בשם יהודים. 

ולאידך גיסא, שום שם משמות הקדושים לא מוזכר. ורק ברמז. 

ושני הענינים, מה שיהודים נקראים בשמות יעקב ישראל וישורון זה הכל חילוקי דרגות שלא כולם שווים בזה. ואז יהודים עמדו בכזה מעמד ומצב שמהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים עמדו כולם בהשתוות,

ובמה יכולה להיות הההשתוות בין הגדול שבגדולים לקטן שבקטנים,  זה ענין ההודאה.

בענין ההבנה והשגה הרי אין דיעותיהם שוות ואין פרצופיהם שוות. בשעה שבא ענין של הודאה, ולמה הוא מודה, לענין שלגמרי למעלה משכל, מטעם ודעת, ובזה כולם משתווים, כמו שכתוב במדרש, "פתי יאמין לכל דבר זה משה רבינו", שגם משה נקרא "פתי" מצד ענין ההודאה למה שלמעלה מטעם ודעת.

בענינים שבטעם ודעת ישנם הרי  חילוקים, יש אחד שהגיע לזה על ידי עבודתו, במילא הוא מבין ומשיג בזה, שאצל קטן ממנו, יש לו את זה רק במידת ההודאה, וזה גם לא השתוות.

בזמן גזרת המן, שאז, על דרך שלא מוזכרים בכל המגילה שום שמות לפי שזה נעלה,ממקום ש"לא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ", יותר נעלה אפילו משמות הקדושים, ומצד זה עמדו כל היהודים בהשתוות ומה זה - ענין ההודאה.

שזו הודאה שזה נעלה יותר, כמו שהאמת, במילא כולם משתווים בזה, ואפילו משה מכונה "פתי יאמין לכל דבר". 

ולכן, אפילו במתן תורה, שגם אז היה ענין של מסירות נפש, אבל מצד שזה היה מצד אתערותא דלעילא, היה אז רק "החלו לעשות", "ומכאן מודעה רבה לאורייתא".

מתי היה גמר "את אשר החלו לעשות" בשעת מתן תורה, ש"קיימו מה שקיבלו כבר", וזה הגיע ע"י עבודה זו במסירות נפש, כי היא שווה אצל כולם, כי היא ענין של . . הרי מוסר נפש של .. שנעלה מטעם ודעת, והלא הוא עומד בשפלות המצב ביותר, ועד שאינו תופס מקום כלל, ולכן ישנו ה"להשמיד להרוג ולאבד"  - אין שום מציאות.

ומצד אותם שני ענינים, שהיתה מסירות נפש למקום נעלה ביותר, והשפלות שהיתה בעומק תחת שאין למטה הימנו, ולכן המשיכו את הגילויים הנעלים ביותר שיכולים להיות אפילו יותר ממתן תורה, כי כאן היה הקיום, ובמה המשיכו זאת אפילו פה למטה בכלים למטה, כי מזה נהיה יום משתה ושמחה הכל ענינים של כלים והתלבשות, של האורות העליונים ביותר, שהם לגמרי למעלה מטעם ודעת אצל כולם,

ודרך עבודה זו, שלמטה זה "נפשי כעפר לכל תהיה" שפלות המצב בתכלית, ובעבודה זה למעלה משמות הקדושים - לפני הוי', שאין למעלה הימנו, וזה בא מצד אתערותא דלתתא, הוא ממשיך בשמחה, ממקום נעלה ביותר, ובכלים למטה, שזה ענין משתה ושמחה ויום טוב.

וזה החילוק מה שאומרים, שבמועדים הרי גם יש את ענין "מועדים לשמחה", אבל זה הכל במדידה והגבלה, כי זו מצווה שניתנה בשעת מתן תורה, ועל ידי המסירות נפש כפי שהיתה בשעת מתן תורה, שאז אותם ענינים לא נמשכו בגילוי בכלים למטה, אלא ירדו רק ענינים שהם בגדר טעם ודעת, שבמילא זה במדידה והגבלה.

ולכן הרי "מועדים דשמחה" זה "מוחין דאמא" שזה הבנה והשגה, כי זו היא אותה ההמשכה שהם ממשיכים. 

לעתיד לבוא, שאז יהיה "ולא יכנף עוד מוריך", שיהיה גילוי אלוקות למעלה ממדידה והגבלה, לכן "כל המועדים בטלים" כי זה ענין "שרגא בטיהרא", הענין של ימי הפורים, שהם פעלו שהמשיכו אור נעלה ביותר ועד שמוסר לבעל הרצון, ששם זה הענין של מסירות נפש, 

ובאיזה אופן זה היה - בכלים פה למטה, ובאיזה אופן זה היה - בשמחה, שזה בכלים רחבים, שזה עוד יותר מהענינים של לעתיד לבוא, מכיון שאז כתוב "בבכי יבואו". 

שלעתיד לבוא, מצד מה שיהיה ענין גילוי אלוקות בריבוי גדול, זה על דרך כמו ענין הדמעות, בגלל שיש לו שמחה גדולה ביותר, שאינו יכול להכיל, אז "זלגו עיניו דמעות", על דרך כמו שכתוב על רבי עקיבא, שגילה את סודות התורה של שיר השירים, אז זלגו עיניו דמעות, כי זה היה יותר ממה שמוחין יכולים להכיל, שממותרי המוחין זה הענין מה שיורד בדמעות, לכן כללות הענין הוא, ש"בבכי יבואו". 

בפורים ממשיכים את אותו ענין ועוד למעלה יותר, ובאיזה אופן, דווקא בשמחה. כלומר שאז היו כאלה כלים שהם יכלו לקבל את אותם הענינים שאפילו לעתיד לבוא זה יהיה נעלה יותר מאותם כלים, שלכן אז יעמדו בביטול במציאות. 

על דרך זה ישנו גם ביום הכיפורים. שהוא כ-פורים, שעל יום הכיפורים כתוב "לפני הוי' תטהרו", וכתוב על זה ביאור שזה בא ממקום שהוא לפני שמות הקדושים, אפילו לפני שם הוי'. ומשם באה הטהרה שמגיעה לאחר התשובה.

אבל אף על פי כן, ביום הכיפורים במה זה נמשך, לא בענינים של כלים, אלא בענין של עינויים -העדר הכלים.

ולמה זה ככה, שאף על פי שביום הכיפורים יש גם את ענין המסירות נפש, אבל כאן זה ענין של מסירות נפש רק בכח. לא בפועל.

בגלל שחסר פה את ענין של הפועל. של גוף הגשמי, במילא ממשיכים זאת גם בענינים של עינויים, לא בענינים שהם כלים גשמיים.

מה שאין כן בפורים, שאז היתה מסירות נפש בפועל, ואיזה ענינים, מהמקום בו היתה מסירות נפש שהיתה נעלית מעל כל השמות, ולכן במגילה אין כל שמות חוץ מברמז, כי זה יותר נעלה משמות, זה "לפני" הוי'. 

וזה מה שנאמר כל המועדים בטלים", זה כפשוטו, מצד רוב הטובה והשמחה שתהיה לעתיד לבוא תהיה השמחה וטובה של היום טוב תהיה "כשרגא בטיהרא", 

אבל מה זה יתפוס, היות שברוחניות הגילוי אלוקות שיהיה לעתיד לבוא כל ימות השנה יהיה כטיהרא לגבי הגילוי שישנו במועדים.

אחרי זה יש את יום הכיפורים שזה כ-פורים, אז אמת אמנם שגם אז ממשיכים את אותו גילוי אור דלעתיד לבוא, אבל הוא לא מתלבש בכלים. 

ולכן יש בזה שתי דעות, דעה אחת אומרת שגם זה יהיה כשרגא בטיהרא כי אז יהיה אמנם "בבכי יבואו", אבל אחר כך הרי ניתן להגיע לכלים. 

והדעה הראשונה אומרת, אבל, שימי הפורים לא יבטלו, וישאר רק פורים לבד, כי פורים פעל את ההשגה של מה שלעתיד לבוא יהיה רק "בבכי יבואו", שאת זה משיגים בפורים על ידי משתה ושמחה, בכלים.

זהו מה שכתוב "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", שכפי שאז עמדו היהודים בתנועה כזו של מסירות נפש כל השנה בפועל, ודרך זה השיגו ממקום שנעלה מתורה ומצוות, המקור של תורה ומצוה, והמשיכו זאת פה למטה 

שפה למטה זה היה על ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה", העדר המציאות וביטול במציאות, 

וכך גם "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, שבכל דור ודור, ובכל אחד ואחד, יכול להגיע לאותה דרגה שהוא מודה באלקי ישראל, 

במילא כופר בעבודה זרה, ובמילא מודה בכל התורה כולה, ולכן הוא נקרא בשם "יהודי", 

הנה ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, שנמשכים ענינים היותר נעלים, ובמה ניתן להשיגם -  אפילו בכלים, 

שלוקחים מ-"היפה בנשים", ומ-"אם לא תדעי לך", ועל ידי שיש את שמחת פורים ב"עד דלא ידע" יותר משמחת המועדים, (שזו הרי שמחה במדידה והגבלה),

וממשיכים שמחה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כי עומדים למעלה מכל הקווים מצד מסירות נפש ממקור התורה והמצוות מצד שלושת העמודים שעליהם העולם עומד,

וזה ממשיך ש"לא יעברו מתוך היהודים ולא יסוף מתוך זרעם", שימשיכו על ידי העבודה עתה את הגאולה האמיתית והשלמה, הגילויים היותר נעלים 

וזה יהיה בכלים למטה, בכלים של שמחה ומשתה ויום טוב". 

ראה גם: שיחת ערב יום הכיפורים תשנ"ב