האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

ערב יום הכיפורים תשנ"ב עם כתוביות

לראות את מלכנו

אתר הגאולה 1771 צפיות 1

ערב יום הכיפורים תשנ"ב

. . בספר חיים טובים ומתוקים, וּמָתַי זוּ מְתִיקוּת אֲמִתִּית – שֶׁהַחַיִּים הַטּוֹבִים הֵם בָּאֹפֶן שֶׁל חַיִים נִצְחִיִים, במילא מובן, שמתשיעי בתשרי היה תהא שנת נפלאות בה, עוֹבְרִים מִיָּד לְחָיַיִם נִצְחִיִּים, בְּמֵילָא מַמְשִׁיכִים מִיַד דַוְקָא נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים, וְאַדְרַבָּה, "מַמְשִׁיכִים" גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁלְּרֶגַע קָטָן הָיוּ נְשָׁמוֹת לְמַעְלָה מִגּוּפִים . .

ערב יום כיפור תשנ"ב לפני תפילת מנחה, הרבי שליט"א מלך המשיח מתעכב הרבה בדרכו לתפילה, ומחלק מטבעות לצדקה בכל קופות הצדקה. כמנהגו נוגע בפרוכת לפני ואחרי התפילה. אחרי תפילת מנחה לפני השיחה, מזכיר להכריז על תפילת ערבית.

שיחת ערב יום כיפור תשנ"ב. תמליל הכתוביות

אם תמיד ישנו הכלל בתורה "פותחים בברכה", אז הרי מובן, שבשעה שישנה הוספה בענין, והוספה בזמן או הוספה במקום, אז מצד אותו הטעם שישנו על דרך הרגיל, אז על אחת כמה וכמה כשהמצב לא רגיל, אלא זמן בלתי רגיל ומקום בלתי רגיל, ואז ביתר זאת וביתר עז ההכרח, ופסק דין התורה שפתיחת הדבר צריכה להיות דווקא בברכה.

ואותו טעם ביתר שאת וביתר עז כשהענינים שמדובר עליהם, הם יותר גדולים, ויותר רחבים ויותר עמוקים, ויותר גבוהים. ובכל ארבעת הענינים, אורך רוחב, ואחרי זה עומק וגובה, הולכים הרי ביחד, למרות שלפעמים אלו שני דברים נפרדים, ולפעמים באים כדבר אחד; שעומק וגובה "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" - שאת זה לא אומרים בנוגע לאורך ורוחב, וזה נמצא כתנאי וכלל בכל עניני "תיקון" וקדושה, שאז צריך להיות נעוץ סופן - חייב להיות בתחילתן, במילא צריך להיות גם נעוץ תחילתן בסופן, כדי ש'סופן' יהיה במעמד ומצב ובכל התוקף שצריך להיות.

אם זה כך כמדובר, בכל מעמד ומצב, שבכל מעמד ומצב הרי פותחים בברכה, אז על אחת כמה וכמה כשנמצאים בזמן מיוחד שאלו הם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכמדובר כמה פעמים, שלכאורה ישנם בין ראש השנה ליום הכיפורים אך ורק שבעה ימים, וזה גופא מאמר חז"ל בתורה שבעל פה, במילא נהיה מזה פסק דין בתורה, שמשנה את המציאות - אם צריך לשנות את המציאות, והופכת אותה, שבמקום שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים - שזה נמצא בלאו הכי, נהיית הוספה, וניכר בהוספה שגם ראש השנה וגם יום הכיפורים מהווים חלק מאותו מעמד ומצב של "עשרה ימים", במילא אלו אינם שבעה ימים, אלא עשרה ימים;

 ובמה הם מתחילים - כל אחד מעשרה הימים מתחיל - מתחילים עם ראש השנה, והסיום של כל אחד מהעשרה ימים - בסיום - בענין יום הכיפורים.

במילא מובן שבנוגע לכל אחד מעשרה הימים, יש בו הן את עניין ראש השנה כעיקר, והן את ענין יום הכיפורים כעיקר; ולא רק שראש השנה ויום הכיפורים הם חלק מעשרת הימים, אלא איך שהם עומדים מעל: הן מעל כל עשרת הימים, למעלה גם ממה שעשרת הימים כוללים גם את יום ראש השנה ואת היום השני של ראש השנה, ואת היום האחרון מעשרת הימים – יום הכיפורים;

ויש בזה גופא את שני העניינים: הן ראש השנה כפי שהוא כחלק מעשרת הימים, הן את יום הכיפורים כפי שהוא חלק מעשרת הימים, והן כפי שהם עומדים למעלה מכל ענין עשרת הימים.

שזה בפשטות גם, בשעה שאומרים שראש השנה הוא הראש של כל ימות השנה, ומובן בפשטות, לגבי הראש של כל השנה, שאם לראש 'יש מה לומר' בנוגע לשאר חלקי הגוף, על אחת כמה וכמה שיש לו מה לומר בהנוגע להנהגה של חלקי הראש; וכך על דרך זה: אם יום הכיפורים שגם הוא מכונה בפסוק כראש השנה - ביחזקאל, ומבואר גם בכתבי האריז"ל שזהו ראש השנה - הפנימיות של ראש השנה - זה דווקא ביום הכיפורים, שזה מראה על עוד יותר:

כי יום הכיפורים הוא יום עם 'שטורעם' גדול של יום הכיפורים; ה'שטורעם' של ראש השנה הוא שטורעם' שונה, ואומרים שעל דרך זה, שבראש השנה ישנם שני הדברים: כפי שהוא חלק מעשרת הימים, וכפי שהוא שהוא בפני עצמו, כראש של כל עשרת הימים; וכך גם יום הכיפורים כראש השנה של כל השנה כולה, ואכן כך הוא מכונה בפסוק [ביחזקאל] בשם ראש של כל השנה כולה, אז יש בו גם את ראש עניני יום הכיפורים, אעפ"י שהם נעלים מעניני ראש השנה,

כפי המובן, שבכל עניני קדושה, על אחת כמה וכמה קדושה נעלית ביותר, ישנו הכלל של "מעלים בקודש" לא רק מיום ליום, אלא מרגע לרגע, על אחת כמה וכמה בקודש כזה שהוא גם המנהיג של כל הקדושות של כל השנה כולה - כל החגים בשנה: הן חג הסוכות, הן חג הפסח והן זמן מתן תורתנו, הם [רק] חלקים מהשנה, במילא הם כולם נכללים בראש שלהם - בשני הימים של ראש השנה, ומובן גם שהפנימיות של הראש שלהם שזהו ענין יום הכיפורים, כפי שניכר ביום הכיפורים איך שהוא נעלה מכל הענינים האמורים.

שלכל לראש, בכל ענין מוציאים ענין של לימוד, בנוגע למעשה בפועל לכל אחד ואחת, עד גם לטף, אנשים נשים וטף; על אחת כמה וכמה אם זה כך, שלומדים לימוד בנוגע לכל הענינים קדושה, עד שגם הבעש"ט היה מדגיש שכל דבר שיהודי רואה, או ששומע שמדברים על זה, או שחושב על זה יש בזה הוראה בתכלית הבריאה שלו, שזה "אני נבראתי לשמש את קוני";

והרי הלימוד וההוראה והנתינת כח ביתר שאת וביתר עז מתורת הבעש"ט, שתורה ענינה הוא הרי לשנות את המציאות; על דרך שהובא ב"טור" בתחילת הלכות ראש השנה, ש"אופיה של אומה זו" שמכיוון שהם קשורים – "אומה זו" כפתגם הידוע של רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא תורתה", וְהַכַּוָּנָה בַּזֶּה לְעִנְיָן הַתּוֹרָה, שֶׁעִנְיָן הַתּוֹרָה מְּשַׁנֶּה אֶת הַמְּצִיאוּת וְאַדְרַבָּה, אִם הַמְּצִיאוּת הִיא מְצִיאוּת חֲזָקָה, וְעוֹד יוֹתֵר - מְצִיאוּת שֶׁל קְדוּשָׁה, שֶׁאָז עוֹד יוֹתֵר נוֹגֵעַ שֶׁהַתּוֹרָה תְּשַׁנֶּה אוֹתָהּ,

וכמדובר כמה פעמים על המעלה של בעלי תשובה לגבי צדיקים גמורים, שצריך לומר כמו רבי סעדיה גאון "לשנות טבע מידותיו" או "לשנות מדותיו הטבעיות", שתי הנוסחאות בזה, זה נוגע ביתר שאת דווקא כשישנו ראש השנה כפי שצריך להיות בכל הפרטים, ואחרי זה יש, עוד יותר – יום השני של ראש השנה, ואחר כך באותו אופן הולך ומוסיף ועוד, בכל הענינים בכל יום מעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכמדובר כמה פעמים.

ובמיוחד בשעה שכבר עברנו את הרוב מעשרת ימי תשובה ועוד יותר, לא סתם רוב, אלא רובו ככולו, וכבר נמצאים בסוף של יום התשיעי מעשרת ימי תשובה, שיום התשיעי יש בו שייכות מיוחדת עם יום העשירי של עשרת ימי תשובה, וכפי שרואים זאת בפשטות בענינים הכי גשמיים.

כאשר צריך להביא הוכחה, לענין פעולת האדם באופן של 'תשיעי,' צריך שיהיה לזה שייכות ו'מעין' הפעולות שאצלו זה 'עשירי, במילא אז צריך על זה לימוד, והוכחות ופירושים וכו', אבל בשעה שמדובר על תשיעי בתשרי, ועשירי בתשרי, אין צורך בהוכחות מענינים רוחניים, ועל אחת כמה וכמה לאו דווקא ראיות מענינים הכי רוחניים כמו ענין העשירי, אלא אדרבה,

עיקר ההוכחה כאן היא דווקא מאכילה ושתיה שֶׁזּוּ הֲלָכָה בְּפַשְׁטוּת, שֶׁכָּל הָאֹכֶל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי מַעְלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה שְׁנֵי יָמִים, הֵן תְּשִׁיעִי וְהֵן עֲשִׂירִי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה עֲשִׂירִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ;

ומאיפה יש הוכחה על זה? - שמסתכלים על יהודים בתשיעי בתשרי, ורואים איך הם מתנהגים בפשטות הן אנשים והן נשים והן טף, רואים אפילו אצל "נער ישראל ואוהבהו" - ילדים יהודים קטנים, כשבא תשיעי בתשרי, - אם הם נולדו להורים יהודים ונולדו ונתחנכו תיכף כשנולדו, שניכר מיד ב'תשיעי' שזה ענין שקשור עם 'עשירי", ובמה זה קשור – כאשר מדובר אם 'קטן' צריך להתענות - יש על זה כמה תנאים, ויש שאלה האם להרשות זאת, זה הרי פיקוח נפש, וכמדובר כמה פעמים, שמה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, זה לא חס ושלום שתורה נדחית אף על פי שבפשטות דוחים את קיום ההלכה, אבל יש בזה את מאמר חז"ל לעשות כך "כדי שיקיים שבתות הרבה", על דרך זה גם בכל עניני תורה, שאם יש מעמד ומצב שמאיזה סיבה שתהיה דוחים אותו, זוהי דחיה לא רק שרק "לרגע קטן עזבתיך", אלא אדרבה, כדי שאחרי זה תהיה עליה למעמד ומצב עוד יותר גבוה ממה שהיה קודם הדחיה, כפי שהיה גם המעמד ומצב, כמו בזמן שמקיימים את דבר התורה בפשטות;

וכידוע הפירוש של גדולי ישראל בזה, שבשעה שאומרים שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה הפשט הוא לא שהתורה נדחית, אלא אדרבה, זו מעלה בתורה שהתורה נדחית למעמד ומצב גדול יותר - התורה זוכה שעל ידה ישאר יהודי בחיים, וכלשון חז"ל בזה, ובמילא בטוח שיקיים הרבה הלכות התורה, והרבה ענינים: זה לא ענין של דחיה אמיתית, אלא אדרבה: זה נדחה רק בגלל שצריכים להגיע לאופן יותר נעלה בתורה, ויש בתורה אופן בדומה ל"תשובה עילאה";

וכמדובר כמה פעמים שנאמר בתניא, ובארוכה גם במאמרי חסידות, שתשובה עילאה עניניה הוא יחוד פנימי, יחוד המוחין, שהוא ענין לימוד התורה בפנימיות ובהתמסרות עד ליחוד נפלא שנהיה בין המשכיל והמושכל והשכל; שאז זה ביתר שאת וביתר עז, וזה גם כמדובר כמה פעמים הפתגם, של גדולי ישראל שבוודאי אין צורך להגיע לכך ובוודאי שכל יהודי יכול לקיים את התענית של יום הכיפורים בפשטות, לפי ההלכה;

אֲבָל הַהֲלָכָה בְּשָׁעָה שֶׁמָּשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בָּא בִּתְשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי שְׁנַת תשנ"ב, אָז נִהְיֵית הַהֲלָכָה בַּתּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁהָיָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיְתָה הַהֲלָכָה שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים - שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים נִהְיֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים עַכְשָׁיו, כִּי "אֲחַכֶּה לוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא", עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּעֵת רָצוֹן כָּזֶה שֶׁל תְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי, אָז בְּוַדַּאי שֶׁמַּבָּט הַצְּפִיָּה וְהַגַּעְגּוּעִים אָז לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עַז, הֱיוֹת שֶׁזֶּה תְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי;

בנוסף על כך שכל חודש אלול כבר היה "אני לדודי ודודי לי", מתי ניכר "אני לדודי" ומתי ניכר "דודי לי" זה דווקא ביתר שאת וביתר עז, ובדיוק דווקא במעמד ומצב של גאולה אמיתית ושלימה ע"י משיח צדקנו, במילא כשמשיח צדקנו בא בהמשך תשרי - בתשיעי בתשרי זה, עוד לפני שאוכלים את סעודת תשיעי בתשרי, ועיקר הסעודה שקשורה עם "אוכל ושותה בתשיעי בתשרי", שבעיקר קשור עם סעודה המפסקת הקרובה לעשירי בתשרי;

והיות שאוחזים לפני סעודה זו, והיות ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", שיש לזה גם את הפירוש שאחכה לו שיבוא בכל יום בכללות היום, שכללות היום מתחילה עם הרגע הראשון של היום, וכפי שדובר בארוכה בעניין של "בכל מכל כל", שזו הברכה לכל אחד מהאבות, וכל השלושה ביחד, ואחר כך זו נהיית הברכה לכל יהודי, לאנשים, ולנשים ולטף, וכאשר ה"טף" גדל, ובמקום לברך ברכת "בריך רחמנא" שאמר על "הא לחמא", והוא יכול כבר לומר את ברכת המזון, בפרט שיש לו סידור שלו כמדובר כמה פעמים, לגבי החביבות שלו לחפציו הפרטיים, שאלו דברים עצמיים של נפש האלוקית, "חלק אלוקה ממעל ממש"; עד שזה חודר גם לגופו, כפי שרואים בפשטות, שכאשר יש לילד קטן סידור - ילד או אפילו ילדה, הוא מייחס לו חשיבות מיוחדת, בדיוק כפי שיש לו חשיבות וחביבות מיוחדת לקופת הצדקה שלו, ולתהילים שלו, ועל דרך זה שאר ספרי קדושה;

ועוד והוא העיקר, שכללות ענין הגאולה האמיתית והשלימה הוא, שאז יהיה ענין ה'עשירי' בכל העולם כולו, שעשירי הוא, הרי, "העשירי יהיה קודש", ומתי זה בגלוי בכל העולם כולו - לא בנוגע ליהודים, שאצלם מאי קא משמע לן, זה טבע היהודי שהוא צריך להיות בשלימות, וכל עשרת כוחות הנפש שלו, נמצאים אצלו בשלימות, הן במחשבה, הן בדיבור, והן במעשה, ועל ידי זה הוא פועל, וכבר פעל בשנים שעברו שכך יהיה בכל חלקי העולם: שבמחשבה מעשה ודיבור שלהם, - אפילו כשזה מתבטא בגלוי אצל אינו יהודי, ואפילו בגלוי אצל מין החי, ואפילו בצומח;

ואפילו בדומם, שהדומם עצמו, על דרך שאומרים בענין בלתי רצוי שאין צורך שהשני יעורר אותו לתשובה, מכיון שזהו "חלקו בעולם", לכן אז החלק עצמו "אבן מקיר תזעק", ועוד והוא העיקר, לא ש"אבן מקיר תזעק" באופן בלתי רצוי, אלא "אבן מקיר תזעק" על דרך שאומרים על רבי עקיבא, שכאשר למד את שיר השירים זה היה דווקא מתוך דמעות, אבל הן היו דמעות של שמחה גדולה, שאפילו המוח של רבי עקיבא, ש"כולא אליבא דרבי עקיבא"; ובפרט עוד, שלרבי עקיבא יש שייכות מיוחדת ליום הכיפורים, שאז אומרים בפיוטים גם את הפיוט של עשרת הרוגי מלכות שאין אדם יכול לעמוד במחיצתן, ועל דרך זה גם בכל הרוגי מלכות;

ויהי רצון ושמכאן ולהבא הם יעמדו כל אחד מהם תיכף ומיד בתשיעי בתשרי זה על אחת כמה וכמה שבתשיעי בתשרי זה נהיה מיד "הקיצו ורננו שוכני עפר", ומכאן ולהבא זה דבר הכי פשוט, שאלו שכעת עכשיו נשמות בגופים, שעוד בתשיעי בתשרי נמשכת בהם תוספת בריאות; בפרט עוד, שכבר "נכתבים ונחתמים לאלתר בספרן" של כל, כפי שאומרים ב"אבינו מלכנו", החל מ"ספר חיים", ואחרי זה עוד יותר,

 בספר חיים טובים, ועוד יותר - ספר חיים טובים ומתוקים, וּמָתַי זוּ מְתִיקוּת אֲמִתִּית – שֶׁהַחַיִּים הַטּוֹבִים הֵם בָּאֹפֶן שֶׁל חַיִים נִצְחִיִים, במילא מובן, שמתשיעי בתשרי היה תהא שנת נפלאות בה, עוֹבְרִים מִיָּד לְחָיַיִם נִצְחִיִּים, בְּמֵילָא מַמְשִׁיכִים מִיַד דַוְקָא נְשָׁמוֹת בְּגוּפִים, וְאַדְרַבָּה, "מַמְשִׁיכִים" גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁלְּרֶגַע קָטָן הָיוּ נְשָׁמוֹת לְמַעְלָה מִגּוּפִים, שֶׁאַחֲרֵי זֶה חוֹזְרִים כָּל אֶחָד מֵהֶם לַגּוּף שֶׁלּוֹבפרט עוד, כשמדובר על צדיקים גדולי ישראל שזה באמת כל יהודי וכל היהודים;

 ובפרט עוד כשעומדים כולם ביחד בבית הכנסת ובית המדרש, ובית של מעשים טובים שזה הרי ענינו של יהודי בעשרת ימי תשובה שאז הרי מרבין בצדקה בימים אלו במיוחד, כולל גם צדקה שנותנים לשני ונותנים לו כמדובר קודם, לא רק באופן ש"אי אתה מחוייב לעשרו", אלא הצדקה שקשורה עם עשרת ימי תשובה זה דווקא שצריך להעמידו כמו שצריך להיות בראש השנה, שאז הוא צריך לא סתם לחם, ולא סתם בשר, אלא מעין הלחם בשר ודגים לעתיד לבוא, ובלשון הכתוב: "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאלוקינו", ואם זה כך בראש השנה, על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים, שקדושתו זה הרי "אחת בשנה", הרי זה אחת בשנה, יותר אפילו מהקדושה של ראש השנה, כמו שרואים זאת בפשטות, והקב"ה ממלא ביתר שאת וביתר עז את הרצון של כל אחד ואחת מאנשים ונשים וטף, שלא משנה מה הם ידברו ומה הם יעשו ועל מה שהם יחשבו, במה הם מונחים בְּאֶמֶת, ברצון הפנימי שלהם, הרצון הפנימי שלהם הוא רצון הקב"ה, כפסק דין הרמב"ם שזה נהיה הרצון של כל יהודי מכיוון שזהו רצון הקב"ה;

והקב"ה פסק בתורתו, ונשיא דורנו הכריז והודיע, שכבר "כלו כל הקיצים", ועוד יותר - כבר ישנו המצב של "עמדו הכן כולכם", וגם ה'עמדו הכן כולכם' נמצא בשלמותו, והדבר היחיד שעדיין צריך, זה אך ורק אותה "תנועה" שבאה תיכף ומיד כהרף עין בדרך הטבע, בשביל זה אין צורך בנס גלוי, אפילו לא נס נסתר, אחרי שכבר עברו את כל השנים עד עתה, ואחרי שזכינו ללמוד פנימיות התורה בכלל, ופנימיות התורה של נשיא דורנו ש"שמו כן הוא", שהוסיף בפנימיות התורה, ופעל שילמדו פנימיות התורה מתוך פנימיות וצחוק, עד לאופן של "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", ואעפ"י ש"למלא שחוק פינו" קשור עם הגאולה האמיתית והשלמה, מספרת הגמרא על מעשה בפועל, שזה יותר מפסק דין סתם, שהיה מעשה בפועל שנהיה חלק מתורה שבעל פה, שראו איך יהודי ממלא שחוק פיו, ושאלו אותו היתכן?! והוא ענה על כך שהוא הרי מקיים מצווה!

במילא הוא לא צריך לעשות בירורים ולהביא הוכחות וכו', כי בשעה שיהודי מקיים מצוה, נותן לו הקב"ה שיהיה "ימלא שחוק פיו ולשונו רינה", ומה שעוד יותר, שכך הוא 'ממשיך' בכל חלקו בעולם, במילא נהיה חלקו בעולם ועל אחת כמה וכמה בני ביתו, נהיה כל אחד מהם באופן של "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה";

ובפרט עוד, כמדובר, שענין התשובה ועשרת ימי תשובה שבאים אחרי התשובה שבאלול, זה ענין של 'תשובה עילאה' ופנימיות התשובה, שֶׁאַז לֹא צָרִיך אֶת הַ"עֵת רָצוֹן" שֶׁל הַצוֹם, אֶלָא יֵשׁ "עֵת רָצוֹן" שֶׁקָשוּר דַוְוקָא לְשׁוֹר הַבַּר וְהַלִוְיָתָן וְיָיִן הַמְּשׁוּמַר וכו' כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁאָז הָיְתָה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

והקב"ה הכריז והודיע, וזה נהיה חלק מסיפור בתורה שבעל-פה, שסיפור בתורה שבעל פה זה עוד יותר מהלכה פסוקה, כמו שהגמרא אומרת בבבא בתרא; שלבבא בתרא יש שייכות מיוחדת לזמננו זה כמדובר;

כפי הכתוב בזוהר שג' הבבות [=חלקים] קשורות עם ג' בתי מקדשות, ובית המקדש השלישי – שזה בבא בתרא, ובית המקדש השלישי - שזה בבא בתרא [=חלק האחרון] הרי קשור עם "מקדש אדני כוננו ידיך", שאז זה נהיה בדוגמת מה שהיה בבית המקדש הראשון - שאכלו ביום הכיפורים היות שזו היתה שמחה הכי גדולה, למעלה מכל מדידה והגבלה, עוד יותר משמחת פורים; אף על פי שבדרך כלל אומרים שיום הכיפורים הוא כ-פורים, אלא שכאן כ' הדמיון הוא כ' למעליותא, שזה יותר אפילו משמחת פורים - למעליותא כ-פורים;

וזו נהיית שמחה הכי גדולה שבה מבטיחים לכל אחד מאתנו בתוך כלל ישראל, ובפרט ע"י העבודה של תשובה עילאה, שתהיה שמחה הכי גדולה, ולכן הרי פסק הדין בשולחן ערוך שתלמיד חכם, בפרט זה שתורתו אומנתו, אסור לו להתענות, אדרבה, זה ההיפך מעשיית המצוה אם הוא מתענה, וכמדובר כמה פעמים, וטעם למה שהוא [=הצם] נקרא נקרא חוטא, כי חסר לו בהתמדה ושקידה באופן של "כל עצמותי תאמרנה"; כי בשעה שהעצמות הם באופן של "כל" עצמותי, כמוזכר קודם, "בכל מכל כל", וכל אחת מהן היא באופן של "תאמרנה", שאז כל רמ"ח האיברים וכל שס"ה הגידים, ועל דרך זה גם בנוגע לנשים, ובנוגע גם ילדות קטנות שיש להם עוד יותר איברים ועוד יותר גידים,

וגם אצלן נהיה יותר בכל הענינים, על דרך שאומרים בקשר לעתיד לבוא, שאז יהיה "נקבה תסובב גבר", וכמדובר כמה פעמים, וכך נהיה גם בנוגע ליחס בין יהודים והקב"ה, שהקב"ה שמח, ואדרבה, בשעה ששואלים במה עסוק הקב"ה, אומרים שיש לו התעסקות אחת ויחידה: וההתעסקות שלו היא, ש"קוב"ה חייך" הוא נמצא בשמחה הכי גדולה כמו שרק יכול להיות החיוך של הקב"ה, וממה נהיה החיוך – שהוא אומר "נצחוני בני נצחוני", שאעפ"י שהבנים היו בגלות זמן כל כך ארוך, עד שאפילו התורה אומרת ש"כלו כל הקיצים" וכל הענינים, שאומרים את הפרטים שבדבר, דווקא אז נהיה החיוך של כל יהודי עוד בתשיעי בתשרי, כמוזכר,

וְאֵין הַכַּוָּנָה לִתְשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי שֶׁיִּדְחוּ זֹאת חָס וְשָׁלוֹם לְכַמָּה זְמַןאלא דווקא בשנת ה'יה ת'הא ש'נת נ'פלאות ב'ה, ונפלאות בכל, בשנת היה תהא שנת תשנ"ב, שגם עוד כמה רמזים וכמה [ענינים] שקשורים עם זה עד שלא צריך שום רמז, אלא "מראה באצבעו ואומר זה", הנה בא כבר משיח צדקנו, ומיד נפתחת הדלת ונכנסים כל המלאכים וכל הפמליא של מעלה, על אחת כמה וכמה דוד מלכא משיחא הסבא של סבא שלו (של המשיח), שיורד כגואל ראשון, ומשה רבינו, ואחרי זה גואל אחרון - משיח צדקינו, ובוודאי שבאים גם ישראל וקוב"ה, ובפרט שיש גם את עניין "אורייתא", ענין "ביום חתונתו זו מתן תורה" שקשור גם עם יום הכיפורים;

ואדרבה, שאז היה מתן לא רק של לוחות הראשונות, ולא רק הלוחות הראשונות ש"ישר כחך ששיברת", אלא עוד והוא העיקר, שכמו שנכנסים מיד ליום הכיפורים, אז בטוח שלכל-לראש, אז מתחדשים הלוחות אחרונות שכוללים בתוכם את הלוחות הראשונות ביחד עם שברי הלוחות, ונהיה שלושה ענינים ביחד, על דרך מקדש אדני כוננו ידיך: לוחות, ושברי לוחות ולוחות אחרונות, וכל הענינים נמצאים דווקא ב"מקדש אדני כוננו ידיך", בבית המקדש המשולש שהוא בית המקדש השלישי, ובו גופא בקודש הקדשים, שזה שלוש פעמים קדושה כמדובר לעיל בארוכה, ובקדש הקדשים עצמו באבן השתיה שבו, ששם נמצאים כל הענינים האמורים, וממנו הושתת כל העולם כולו, שכך נפעל בכל העולם כולו וכמדובר כמה פעמים,

 שה"בכן" של הגאולה שבאה תיכף ומיד ביום זה עצמו, עוד לפני שאוכלים את הסעודה המפסקת, או לאחר סעודה המפסקת כדי שיהיו שתי הסעודות, ששתי הסעודות יהיו כבר קשורות עם לויתן ושור הבר ויין המשומר, וכמדובר כמה פעמים, וכבר לפני זה ישנו ענין הגאולה האמיתית והשלימה,

 בְּמֵילָא מַמְשִׁיכִים אֶת הַסְּעוּדָה כְּמוֹ כָּל סְעוּדָה חֲסִידִית, בְּלִי לַחְשֹׁב מָתַי הִיא הִתְחִילָה, אַעַפ"י שֶׁבֵּינֵיהֶם הִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁלְּאַחֲרֵי זֶה, הֲרֵי "מֻתָּר לְהַמְשִׁיךְ בַּסְּעוּדָה" כַּמָּה זְמַן שֶׁהַסְּעוּדָה נִמְשֶׁכֶת, בִּגְלַל שֶׁהִתְחִילוּ בַּשָּׁעָה הַמֻּתֶּרֶת, וְעוֹד יוֹתֵר, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה צִוּוּי עֲשֵׂה עַל הָאֲכִילָה בַּתְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי, וַעֲשִׂיָּה שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בָּאֹפֶן שֶׁל "כִּפְלַיִם לְתּוּשִׁיָּה" כַּמֻּזְכָּר לְעֵיל, אַז בַּטוּחַ, שֶׁאֲחַרֵי זֶה מַמְשִׁיכִים בְּהֵיתֶר, וִיכוֹלִים לְהַמְשִׁיךְ הֵן בְּנוֹגֵעַ לְיָיִן הַמְּשׁוּמַר, וְהֵן בְּנוֹגֵעַ לַאֲכִילַת דָּגִים, וְהֵן בְּנוֹגֵעַ לַאֲכִילַת בָּשָׂר, והדגים והבשר מהלוויתן ושור הבר, ומהיין - בנוגע ליין המשומר;

ועוד והוא העיקר, שמיד בכל הענינים, באופן של פרשת השבוע, שזו פרשת "האזינו השמים ותשמע הארץ", וכמדובר לעיל, שזה מראה, שכל יהודי עומד בהיותו נשמה בגוף והנשמה היא נשמה בריאה בגוף בריא וחזק, ועומדים עם "שמים" באופן של "האזינו", ועם "ארץ" באופן של "תשמע" כמדובר לעיל בארוכה, וזו נהיית הקדמה ממש, עד להקדמה תיכף ומיד;

היות ו"הקיצו ורננו שוכני עפר", וצריך את "דוד מלכא משיחא" שהוא יברך על הסעודה העתידה לבוא, על אחת כמה וכמה שהוא צריך לברך "לי נאה לברך", בסעודה של הגאולה האמיתית והשלמה,

וּבִגְלַל שֶׁהַסְּעוּדָה הָעֲתִידָה לָבוֹא זֶה תֵּכֶף וּמִיָּד מַמָּשׁ, וְיֶשְׁנָם כָּל הַהוֹכָחוֹת וְכָל פִּסְקֵי הַדִּינִים מִכָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל עַד לִנְשִׂיא דּוֹרֵנוּ, כַּמְּדֻבָּר לְעֵיל, שֶׁמְּשַׁנִּים אֶת הַמְּצִיאוּת, שֶׁתֵּכֶף וּמִיָּד בַּסְּעוּדָה שֶׁנִּגָּשִׁים כָּעֵת לֶאֱכֹל, הֵן בַּסְּעוּדָה שֶׁלְּפָנֶיהָ – אֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִים שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, וְהֵן בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת, שֶׁסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֵת לֹא מַפְסִיקָה בֵּין אֲכִילָה וְאַחֲרֵי זֶה עִנְיָן שֶׁל צוֹם, וְצָרִיךְ עַל זֶה פֵּרוּשִׁים שֶׁזֶּה "עֵת רָצוֹן", וְאַדְרַבָּה, עֵת רָצוֹן שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים; - אֵין צֹרֶךְ לְשׁוּם פֵּרוּשִׁים, אוֹכְלִים בְּפַשְׁטוּת אֶת הַסְּעוּדָה שֶׁל לִוְיָתָן וְשׁוֹר הַבָּר וְיַיִן הַמְּשֻׁמָּר, מַתְחִילִים לֶאֱכֹל בַּתְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי, וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁכִים בַּסְּעוּדָה בְּהִתְוַעֲדוּת חֲסִידִית וְנָשִׂיא דּוֹרֵנוּ בְּרָאשֵׁינוּ, וְאַחֲרֵי זֶה כָּל הַנְּשִׂיאִים שֶׁלְּפָנָיו שֶׁהוּא הֲרֵי מְמַלֵּא מְקוֹמָם,

החל מאביו [הרש"ב] שהוא היה בנו יחידו וממלא מקומו, ולפני זה נשיא הדור אבי אביו [הרבי המהר"ש], שאביו היה ממלא מקומו, שאצלו היתה ההנהגה של 'מלכתחילה אריבער,' וכידוע הפתגם שלו שכל ענינו היה, שכל העולם יחליף את ההנהגה שבמקום לומר כמו שהעולם אומר, שהעולם מצד עצמו יאמר "מלכתחילה אריבער"! על דרך זה גם בנוגע לאבי-אבי אביו, שזה היה ה"צמח צדק", שנקרא על שם משיח צדקנו, הן השם 'צמח,' והן השם 'צדק", ומזכירים מיד את תורתו, ובפרט תורתו שקשורה עם פסקי דינים לפועל שזה הרי ספרו ה"פסקי דינים", וגם ספרי שאלות ותשובות שלו, כמדובר כמה פעמים, ועל דרך זה גם בנוגע למי שהוא היה ממלא מקומו שכולל גם אותו, שזה ענינו של אדמו"ר האמצעי, ששמו מורה עליו, כמדובר כמה פעמים שהגמרא מסבירה, ש'דוב' – שענינו של דב הוא, ש[במילה] 'בֶּער' הוא 'לוקח' את כל הענינים שקשורים עם העולם, במילא גם עם לשונות העולם, ומ-'דּוֹב בֶּער' נהיה שם אחד ומילה אחת [=דובער] שרואים בו ש"מסורבל בבשר", כלומר שנוספו לו עוד ענינים גשמיים ע"י שמנצלים את הרגעים האחרונים בשעה זו של תשיעי בתשרי, עוד קודם התחלת הסעודה,

ויש גם סעודה כדרוש, ובהרחבה, במילא נהיים "מסורבלים בבשר" בסעודה ומסורבלים גם בשאר הענינים בסעודה, ממילא יש גם הן את ענייני הבשר, והן את עניני הדגים והן את עניני היין, ועל אחת כמה וכמה את עניני הלבושים, ועל אחת כמה וכמה ועוד הוא העיקר, שממשיכים בסעודה על דרך כפי שהיה במקום בית המקדש הראשון, ועל דרך זה בבית המקדש השני, ועל דרך זה ביתר שאת בבית המקדש השלישי, שישנו המקום ששם הכהנים ביחד אכלו את סעודותיהם, ואדרבה, שם היתה עיקר האכילה שלהם;

במכל שכן וקל וחומר: ומה אם בשעת ענין של גזרת המלכות כהנים אכלו ועשו את כל עניניהם דווקא בקדש הקדשים, וכתוב שאחד הטעמים על זה, שקודש הקדשים כונה אז בשם 'חדר המיטות,' שזה חדר המיטות שם ישראל עם הקב"ה חד ממש, עד "והיו לבשר אחד" שה"אחד" חודר דרך הבשר של "יש הנברא", והנוצר והנעשה, וביחד עם "יש האמיתי" נהיה לבשר אחד; שה"אחד" מזכיר גם שזו ההכנה לאחד בתשרי - 'מלכתחילה אריבער';

ועוד לפני כן, כשמסיימים את יום הכיפורים ב"שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד", ואחרי זה ממשיכים עם כל שבעה הענינים שקשורים עם "הוי' הוא האלוקים", ולפני כן גם עם שלושת הענינים, ועוד והוא העיקר, עם הענין של "לשנה הבאה בירושלים", בפירוש נשיא דורנו, שתיכף ומיד נישאים בנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו לירושלים עיר הקודש, וממשיכים כל ענינים אלו בירושלים עיר הקודש, החל מסיום ההכנות לסעודות תשיעי בתשרי, וההמשך באכילת הסעודות עצמם, וההמשך אחרי זה, והוא העיקר, שאחרי זה השמחה עוד יותר גדולה, וביחד עם מה שלוקחים את עצמנו כפי שנמצאים ברגע זה, באופן של "אכתי עבדי דאחשוורוש "אנן", ועומדים למעלה מכל ידיעה, עד שאומרים שזה "עד דלא ידע" עוד יותר משמחת פורים, כמוזכר קודם, שיום הכ-פורים זה בכף הדמיון, כי זה שלא בערך יותר משמחת פורים, וכמוזכר לעיל.

ועוד והוא העיקר, שמכיון שכמוזכר קודם, שענין עשרת ימי תשובה בכלל, ובפרט עוד, שאוחזים בתשיעי בתשרי שזה ענין של תשובה עילאה, שתשובה עילאה קשורה עם לימוד התורה, שלימוד התורה קשור עם "תורה חדשה מאיתי תצא", שתהיה לנו תיכף ומיד תורה חדשה מאיתי תצא, וההוראה הראשונה של הקב"ה היא, שמוכרחת להיות תיכף ומיד גאולה האמיתית והשלימה, ותיכף ומיד ממש, לא עיכבן אפילו כהרף עין, שעוד לפני שממשיכים להיות ביחד בשיחה, ועל אחת כמה וכמה עוד לפני שמתחילים את הסעודות, יש לנו תיכף ומיד גאולה האמיתית והשלימה באופן של אמת לאמיתתו, ובאופן של שלימות;

ועוד והוא העיקר, תיכף ומיד ממש, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, עם ענני שמייא, בארצנו הקדושה, ושם בירושלים עיר הקודש, ובהר הקודש ובבית המקדש, בבית המקדש כפי שזה "מקדש אדני כוננו ידיך", ושם גופא, על דרך שאכלו אז ב"חדר המיטות", שהכוונה בפשטות הכתובים לעניין קודש הקדשים, ונזכה על דרך שכתוב במתן תורה, שמתן תורה קשור עם יום הכיפורים "ביום חתונתו ביום שמחת לבו", כפי שפוסקת המשנה, ודווקא מסכת תענית, כפי שקשורה איך התענית נמצאת בגלוי, בְּמֵילָא נִהְיָה דַּוְקָא בְּאוֹפֶן שֶׁל לֹא-תַּעֲנִית, אֶלָּא דַּוְקָא בָּאֹפֶן שֶׁל "יָמִים טוֹבִים וּמוֹעֲדִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אַהֵבוּ";

ועוד והוא העיקר, שנהיית ההתחלה של יום זה, אף על פי שלכאורה הוא התחיל כיום שעדיין בזמן הגלות, שזה הפירוש של "תשרי", מלשון התחלה, שגם חודש תשרי שהחל כחודש שעדיין במעמד ומצב של גלות, נהיה תיכף ומיד המשך תשרי, ותיכף ומיד, עוד בתשרי עצמו, עדיין בתשיעי בתשרי, בְּאֹפֶן שֶׁנִּכַּר אֵיךְ הַתְחָלַת תִּשְׁרֵי עוֹמֶדֶת בַּתְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי, וְאֵיךְ שֶׁמֵהַתְּשִׁיעִי "קוֹפְצִים" מִיָּד, בְּיַחַד עִם הַסְּעוּדָה בְּפַשְׁטוּת, כְּפִי שֶׁחֲסִידוּת מְבָאֶרֶת שֶׁזֶּה דַּוְקָא אֲכִילָה בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְפַשְׁטוּת, שֶׁל יַיִן הַמְּשֻׁמָּר, וְלִוְיָתָן וְשׁוֹר הַבָּר, כַּמְּדֻבָּר כַּמָּה פְּעָמִיםביחד עם "לכבוד ולתפארת" - בגדי כהן גדול שצריך להתעסק בעניני יום הכיפורים, וצריכים להיות מן המוכן "לכבוד ולתפארת" כל הבגדים;

ואדרבה, שכבר שבעה ימים לפני זה מתכוננים לזה, והוא עצמו מתכונן לזה, ואחרים מתכוננים לזה, ובמיוחד ענין בית דין כפי שהמשנה אומרת, וגם זה ענינו של קיום היעוד, של "אשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", שכל יהודי וכל היהודים נותנים עצה לקב"ה והקב"ה שמח שיהודים נמצאים במצב של "נצחוני בניי", ונותנים לו עצה שתיכף ומיד תהיה הגאולה האמיתית והשלימה, וזה מביא ל"ימלא שחוק פינו" כביכול אצל הקב"ה, ולא כביכול, אלא בפשטות, "נער ישראל ואוהבהו", שהאהבה עומדת בגלוי ממש;

ומיד ישנם, ועוד והוא העיקר, המשך כל ענינים אלו, הן בזמן והן במקום, שמיד נישאים ועוברים, ובמיוחד בית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים של נשיא דורנו, שבשטח זה נמצאים הרי כעת, ובזמן זה נמצאים הרי כעת, ונהיה שתיכף ומיד ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין, ובנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו, ניגשים לסעודה הכי גדולה של יין המשומר, ולוויתן ושור הבר ונשיא דורנו בראשנו;

ועוד יותר והוא העיקר, שהמברך ברכת המזון זה דווקא [דוד], מלכא משיחא [שאומר] לי נאה לברך, ולמי מברכים - לבעל הבית של כל העולם כולו, דווקא האורח מברך, כי הוא אורח טוב ומברך לבעל הבית "שאכלנו משלו", במשך כל זמנים אלו; וכל יהודי וכל היהודים, ותיכף ומיד ממש, כל אחד מאיתנו, בתוך כלל ישראל, מברך את בעל הבית של העולם, שזה הקב"ה, שדווקא בכחו ויכלתו נתהווה ברגע זה ממש, מאין ליש ממש ה'סטענדער' עם הספרים וכל הענינים, על אחת כמה וכמה כל יהודי, וכל היהודים וכולם ביחד, ועוד והוא העיקר, תיכף ומיד ממש; ודווקא באופן של כולנו כאחד, כאיש אחד, בלב אחד, ובמקום שהוא אחד, והזמן שהוא אחד – אחת בשנה;

שההתחלה בזה מתחילה כבר בתשיעי בתשרי, והתשיעי נהיה מיד הכנה לעשירי בתשרי, שאז זה תכלית השלימות,  וּמִיָּד בַּמַּאֲכָלִים יָשְׁנוּ הָעִנְיָן שֶׁמּוֹסִיפִים מֵעֲשִׁירֵי בְּתִשְׁרֵי עַל תְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי, שֶׁזֶּה הֲרֵי תָּלוּי בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל יְהוּדִי, בִּפְרָט עוֹד, שֶׁעוֹמְדִים כָּעֵת בַּשָּׁעָה כָּזוֹ שֶׁכְּבָר אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל אֶת הַהוֹסָפָה, בפרט עוד, שההוספה צריכה להיות עכשיו! וכאמור לעיל, כאמור תיכף ומיד ממש, שזה לא "לעיל" אלא עכשיו, תיכף ומיד ממש, כמו ההוספה גם בענין של אכילה ושתיה, עד לאופן של שמחה עד דלא ידע, ועוד יותר מזה, ועוד והוא העיקר, שישנה תכלית השלימות של "תשיעי", ותכלית השלימות של "עשירי", ותכלית השלימות של עשירי כפי שהוא עומד בתשיעי, והולכים ביחד עם כל הזמנים וכל המקומות, ועוד והוא העיקר, כל יהודי וכל היהודים, ביחד עם כל עניין פרטי של כל אחד עם כל ה'בירורים' הפרטיים, בתוככי מעשינו ועבודתינו ומיד עולים, תיכף ומיד, ומאותה עליה ו"רצוא" נהיה לאחר מכן "שוב", כשכל הענינים חוזרים ב"שוב" לעולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה הימנו;

וכך נהיה התחתון דירה לו יתברך בתחתונים,  כְּפִי שֶׁחֲסִידוּת מְבָאֶרֶת זֹאת, שֶׁדִּירָה זֶה הֲרֵי מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצָא בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל עִנְיָנָיו, וְהוּא נִמְצָא שַׁם גַּם בָּאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְבוּשִׁים, וְאַדְרַבָּה, הֲרֵי "הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָּהּ" - זֶה לֹא מַתְאִים, הָעִנְיָן זֶה לֹא כָּכָה, הָעִנְיָן הוּא, שֶׁזֶּה דַּוְקָא יִהְיֶה בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא רַק שֶׁעֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, אֶלָּא "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", שֶׁנִּהְיָה יָחוּד נִפְלָא, ועוד יותר, יחוד שאין כמוהו נמצא כלל, ונהיה, והוא העיקר, תיכף ומיד ממש יש את השלימות של 'תשיעי';

במילא אוכלים את הסעודות בשמחה וטוב לבב, ותיכף ומיד נמצאים גם המשתתפים בסעודה, החל הקב"ה, וּכְפִי שֶׁהַקַּבַּ"ה הוּא לֹא "עֶלְיוֹן" אֶלָּא בְּיַחַד עִם כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, וְעִם כָּל אֶחָד מִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, לֹא רַק מֻבְדָּל מִלְּמַעְלָה אֶלָּא דַּוְקָא פֹּה לְמַטָּה וְכַמְּדֻבָּר לְעֵיל, שֶׁזֶּהוּ הַסִּימָן ל"דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ", שֶׁהוּא נִמְצָא שַׁם בְּכָל עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ, וְשָׁם נִמְצָא גַּם "לֹא יְכַנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ", לֹא רַק "הָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, אֶלָּא "אֶחָד בְּאֶחָד יגשו";

ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד ישנו ה"תשרי ותפתח" ונהיית תיכף ומיד גאולה האמיתית והשלימה, ומיד מרגע זה, נישאים ועוברים מיד לרגע של הריקוד הכי גדול, והניגון הכי שמח, ואחרי כך הסעודה הכי גדולה, ועוד והוא העיקר, תיכף ומיד, ממש!

הרבי החל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הר' לוי'ק, ולחלק דולרים

donate

תגובות

  1. להעיר מעניין שיחת ת"ב נדחה, "תשיעי ועשירי", להפס"ד פייגלשטאק השנה מטעם פיקו"נ, והקשר לשיחה זו, שמדברת על ביטול צום יום הכיפורים בהתגלות המשיח - מתחיל מעניין של פיקו"נ.
    ולהעיר עוד ממאמר דא"ח "להבין מאמר רז"ל כל המועדים עתידים להתבטל וימי הפורים אינם בטלים", תשט"ז (סה"מ פורים ע' ס"א), שמדבר על טעמי ביטול צום יוהכ"פ (משא"כ פורים) על פי תורת החסידות.

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...