אילו זכינו לדחות לגמרי.. היתה הגאולה

מדברי הרבי שליט"א מלך המשיח שליט"א בצום ט' באב תנש"א (בלתי מוגה, לקראת סוף השיחה, דקה 15:37) "שהיום [עשירי באב] כל היום, זה [=תענית] תשעה באב, שבאמת, כפי שנקבע ראש חודש בשנה זו [=צום ט' באב נדחה], קבעו שזה יהיה באופן שהיה יכול להיות מקויים לפני זה אילו זכינו [=לדחות לגמרי], יכלה כבר להיות גאולה אמיתית והשלימה ובמילא היו כל הענינים, ולא היה צריך [=לצום] בעשירי במנחם אב, כי כל הענינים היו נפעלים בשבת ט' במנחם אב".. 

וראה גם: 

יום ראשון י' מנחם אב שעה 20:35, סיום תענית ט' באב (נדחה), לפני תפילת ערבית.

תמליל התרגום:

זו הרי תענית נדחה, במילא היום כבר י' מנחם אב, וביום י' מנחם אב נמצאים כבר אחרי תפילת מנחה שאמרו "נחם", וכתוב שמהטעמים לזה, שאומרים זאת רק בתפילת מנחה, בגלל שיום הולדתו של משיח צדקנו היה בתשעה באב בזמן המנחה, במילא קבעו גם את תפילת "נחם" ביום תשעה באב עצמו בתפילת המנחה.

והיות שברוב השנים זה כך, לכן נשאר כך גם בשנים  שתשעה באב נדחה, ויוצא, שיום-הולדת-המשיח היה בתשעה באב שחל בשבת, ואין מקום לכאורה לומר שבגלל שזה בשבת, זה ידחה את "מזלו גובר" ביום ההולדת.

שבת זה יום שרק מסייע, כפי שכתוב במדרש ששבת הוא "יחיד בעולמו" ויהודים הם "יחיד בעולמו", ולכן שבת ניתנה ליהודים; כמו בשאר ימי השבוע – ששה ימים, שהתחלת השבוע וסוף ששה הימים: יום א' ויום ו' – הולכים ביחד; וכך גם יום ב' ויום ה'; וכך גם יום ג' ויום ד'. נשאר שבת – יום השביעי בלי בן זוג, וכך גם יהודים בלי בן זוג - אף אחד לא יכול להשתוות אליהם מכל שבעים אומות העולם, אפילו לא מלאכי השרת וכמדובר כמה פעמים; שבשביל התורה ובשביל ישראל נברא כל סדר ההשתלשלות כולל כל הענינים, ולכן, נשאר גם שבת "מקדשא וקיימא", יחד עם ישראל שגם הם "מקדשא וקיימא" אפילו יותר משבת; כי בשבילם נברא העולם כמוזכר לעיל;

ולכן גם, ענינים שהם לא רצויים, שבת דוחה אותם ליום שאחרי זה כקביעות שנה זו, מה שאין כן, בנוגע לענינים רצויים, מסתבר לומר, וצריך לומר כך, כדי עוד יותר לחזק את התקווה והביטחון שתיכף ומיד בא משיח צדקנו, שעוד בזמן המנחה בשבת, בפרט שזו שבת חזון למעליותא;

כפי המשל בזה, וביאור החסידות בזה, שאז מראים את בית המקדש בשלימותו ובתכלית היופי שלו, את בית המקדש השלישי, ולכן גם במשל מדובר על שני בגדים שלא תוקנו; מה שאין כן הבגד השלישי נעשה בתכלית השלימות, ונשאר כך בתכלית השלימות, ואחרי זה, בגללו מוציאים גם את שני הבגדים הקודמים, "אלה פקודי המשכן משכן" - פעמיים "משכן", שהכוונה בעניין זה – שני בתי המקדשות; ויש את "מקדש אדני כוננו ידיך", שאחרי שני המקדשות, שאז זה לא רק בית מקדש השלישי, אלא גם שלושה בתי מקדשות ביחד, שזה מראה על ענין התוקף וענין החזקה - החוזק – וענין הנצחיות, וכמדובר כמה פעמים בנוגע לענין שלוש.

ולכן גם, כמוזכר בהתוועדויות קודמות שענין ג' השבועות, בעצם מלכתחילה שייך אך ורק לקדושה, וזה ממש פלא איך מספר שלושה קשור לענינים בלתי רצויים; אחד מהביאורים בזה הוא, כדי שענין הבחירה יהיה בשלימותו, ולכן מראים שגם "שם" יכול להיות - "זה לעומת זה עשה אלוקים", על דרך ש"זה" בגימטריא י"ב, ש-י"ב קשור עם י"ב שבטי י"ה, ענין המזלות, שישראל משולים לכוכבים ומזלות, כמדובר כמה פעמים.

ולכן יש מקום להזכיר שוב, שתפילת נחם קשורה עם תפילת המנחה, ולא שייך לומר ששבת החלישה זאת, על אחת כמה וכמה חס ושלוםלומר ששבת ביטלה את זה, אדרבה, שבת עוד יותר חיזקה את הענין שאז היא לידת משיח צדקנו מחדש, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עז, בגלל שענין "נחם" בתפילת המנחה התחיל לפני קרוב לאלפיים שנה, ולמעליותא יותר מאלפיים שנה וכמדובר כמה פעמים.

ולכן מצרפים זאת לחלוקה לצדקה בהמשך, עוד לפני תפילת ערבית, שבכמה ענינים אוחזים עדיין בהמשך של תפילת מנחה, למעליותא, ש"מנחה" זה ביטוי כללי לכל הקרבנות, כמבואר בחסידות שהמילה "מנחה", שכולל את כל הקרבנות כולם, אעפ"י שבקרבנות עצמם יש חלוקות, שסוג אחד מהקרבנות נקרא בשם מנחה, ועל דרך זה בכל ענינים טובים.

ועל דרך זה גם בנוגע לענין הגאולה: שב"גאולה" יש גם גאולה פרטית, עד לגאולה פרטית של יהודי אחד ויחיד, ככתוב באגרת הקודש שבשעה שיהודי מתפלל, יש לו אז גאולה של נפשו האלוקית, במילא זה לוקח לגאולה גם את נפשו הבהמית, וגם את חלקו בעולם שאז נגאל;

אעפ"י שגאולה הכללית והשלמה בתוקף השלימות, צריך שהיא תֵּירָאֶה בגלוי בכל ה"שטורעם" בעולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, ולעשות מעולם הזה, כמוזכר קודם, ש"זה" בגימטריא י"ב, שניכר ב"זה" איך יהודים שולטים ב"זה", איך שהם בעלי הבית על י"ב המזלות שלכאורה שייכים לאומות העולם, מה שאין כן יהודים, שישראל - אין להם מזל, ובפרט לפי הביאור שהמזל של ישראל הוא "אַיִן", וה"אַיִן" באלוקות גופא, הוא למעלה מכל העולמות כולם, עד כדי כך שמצד שאינו שייך לידיעה, הוא מכונה בשם "אַין" מצד העדר הידיעה, אבל זה ענין למעליותא; למעלה מידיעה והבנה והשגה על אחת כמה וכמה;

ועוד והוא העיקר, שמהדיבור בכל ענינים אלו דווקא בשנה זו, שנת הי' תהא שנת נפלאות אראנו, ובזה גופא כבר היתה בגלוי לידת משיח צדקנו עוד פעם, שבזה לא שייך לומר ששבת תדחה את זה, אדרבה, שבת מחזקתזאת; במילא נהייה דווקא בקביעות שנה זו, לכל לראש, עוד לפני התענית, ואדרבה, שאז יש את העשיה: אכילה ושתיה, ואדרבה, כפי לשון הפוסקים בזה, שצריכה להיות סעודה המפסקת, ומכיוון שזה בשבת, צריכה להיות אמנם סעודה מפסקת בפשטות, הפסק בין עניני שבת וענינים שלאחרי זה;

ביחד עם זה, כפי שכתוב על זה בהלכה שזה כִּ-סְעוּדַת שלמה בשעתו, ויש לומר בפשטות, שאות כ' כאן זה רק דמיון בעלמא, כי הסעודה שיש לנו משור הבר והלוייתן ויין המשומר עם כל ענינים האמורים, אז אפילו סעודת שלמה בשעתו, זה רק דמיון, ורק קצת דומה לזה, כי זה שלא-בערך לסעודה שכל אחד מאיתנו בתוך כלל ישראל ובתוך "הקיצו ורננו שוכני עפר" מהדורות שעברו, ועל אחת כמה וכמה מהדורות העתידים להיוולד, נהיית מיד הלידה שלהם, ובפרט ביחד עם זמן לידת משיח צדקנו ובקשר לזה, ביתר שאת וביתר עז;

ואז יש את ענין של "כל יושביה עליה", שזה לא היה אפילו בגאולת עזרא, מה שאין כן בגאולת יהושע, ואחרי זה העיקר, בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש; שאז תהיה גאולת כל יהודי וכל היהודים, ויהיה "כל יושביה עליה" ביתר שאת וביתר עז; והפירוש הפשוט בזה בהלכה הרי הוא, ש"כל יושביה עליה" הכוונה לאלה שהם נשמות בגופים באותו זמן שהם "עליה" - בארץ הקודש, על פי הביאור, שהביאור בפשוטו של ענין הוא, שאז יש גם את ענין תחית המתים, במילא יש את "כל יושביה עליה";

ובפרט עוד, כפי שכתוב בנוגע ליהודים, שאפילו אלה שנסתלקו בחו"ל, יש להם מיד "גלגול מחילות", והם מובאים מיד עד לארץ הקודש, ובארץ הקודש לירושלים עיר הקודש, או לחברון, ושם גופא יש את מערת המכפלה ואת ג' האבות, ביחד עם האמהות;  ואעפ"י שרחל היא על הדרך, היא באה ביחד עם כל יהודי וכל היהודים, בפרט שאז יש את קיבוץ גלויות, שזו היא עבודת רחל כמדובר כמה פעמים ומבואר בארוכה במדרשות;

ועוד והוא העיקר, שמקשרים זאת עם החלוקה לצדקה, שעושים כל אחד שליח לחלוקת צדקה, ואחרי זה כל אחד מוסיף מעצמו; ואז זו נהיית ההוספה על מה שאמרו בדיבור "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" בסיום ההפטרה של שבת חזון, שאז כמדובר, מיד אחרי זמן ההפטרה היה אז ענין המנחה וענין לידת משיח צדקנו;

ובפרט הענין שבשבת עוד יותר, ביתר שאת וביתר עז "מזלו גובר" - של משיח צדקנו, וכמוזכר לעיל שבקביעות שנה זו לכל לראש מתחילה בזה שמזלו של משיח צדקנו דוד מלכא משיחא – גובר בפשטות, בזמן המנחה של שבת חזון, שעברנו עכשיו, וכאמור שגם עברנו לפני זה את אמירת כל ההפטרה של שבת חזון, שהיא מסתיימת ב"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה";

ויהי רצון שתיכף ומיד ממש שמהדיבור בענינים אלו, "מראה באצבעו ואומר זה", שהן ה"זה לעומת זה עשה אלוקים", ה"זה" למעליותא, וכך יש גם את ה"זה" השני, ה"לעומת זה", ועם זאת עומדים במעמד ומצב ש[עבירות] נעשו לו לא רק כ-זכויות אלא נעשו לו זכויות ממש, יש את שני הענינים: הן את עניין ה"צדיקייא", והן עניין ה"תיובתא" ומשני הענינים נהיו ענין אחד ויחיד, וישנם שלושה ענינים: הענין של צדיקייא, העניין של תיובתא, וצירוף שניהם יחד;

ויש את זה ביחד עם בית המקדש השלישי, ועוד יותר: בית המקדש המשולש שכולל בתוכו כל שלושת בתי המקדשות; ועוד והוא העיקר, כבר יש את ה"עשירי יהיה קודש":

שהיום [עשירי באב] כל היום, זה [=תענית] תשעה באב, שבאמת, כפי שנקבע ראש חודש בשנה זו [=צום ט' באב נדחה],  קבעו שזה יהיה באופן שהיה יכול להיות מקויים לפני זה אילו זכינו [=לדחות לגמרי], יכלה כבר להיות גאולה אמיתית והשלימה ובמילא היו כל הענינים, ולא היה צריך [=לצום] בעשירי במנחם אב, כי כל הענינים היו נפעלים בשבת ט' במנחם אב, ובפרט עוד שזו שבת חזון;

ולכן זה רק "אילו זכינו", ומאיזה טעם שיהיה שלגמרי לא מובן, הקב"ה מעכב את הגאולה גם בימים אלו, במילא יש כעת גם את המעלה של "העשירי יהיה קודש", שעומדים בעשירי במנחם אב, וכמדובר כמה פעמים, קודם "מנחם," ואחרי זה "אב", שכל הענינים של "אב" נהיים באופן של "מנחם", ויש גם את כל הענינים של "העשירי יהיה קודש", וכמדובר כמה פעמים: גם המעלה של שלושה, והמעלה של חמישה, והמעלה של שבעה, והמעלה של שמונה, ותשעה ועשירי, עד ל"עשירי יהיה קודש" בתכלית השלימות, בשירה העשירית, ועשירי איך שהוא מתעלה בכתר עצמו, נעלה יותר מכל העשר ספירות, וכמדובר כמה פעמים והוא העיקר, תיכף ומיד, ממש!

לאחר הבדלה החל הרבי לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ. המעמד הסתיים בשעה 21:20, והנוכחים המשיכו לרקוד שעה ארוכה.