להישאר נמוך עם כל המעלות

מסופר במדרש שבשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לתת תורה לישראל, באו ההרים וביקשו שעליהם תינתן התורה, כאשר כל אחד מצביע על מעלה מיוחדת שיש בו. אמר להם הקדוש ברוך הוא "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים" (תהילים סח, יז) אין רצוני אלא בהר סיני שהוא "מכיך מכל טוריא" - נמוך מכל ההרים. ומכאן מובן שהתכונה היסודית לקבלת התורה היא - הענווה.

ולכאורה, אינו מובן: כאשר יהודי יודע את גודל מעלת נתינת התורה - שאז בחר בנו ה'  "מכל העמים", וכפסק דין השולחן ערוך שבאמירת "ובנו בחרת מכל עם ולשון" (בברכות קריאת שמע) "יזכור מתן תורה", ודוגמתו ב"זמן מתן תורתנו" מידי שנה בשנה, ועד שבכל עת שיהודי לומד תורה הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו - מעלה הכי גדולה ונפלאה שאינה לא אצל מלאך, לא שרף או שליח, ואם כן נשאלת השאלה: כיצד יכול יהודי להיות בתנועה נפשית של ענווה?

בין ענווה לשפלות

והביאור - ידיעת המעלה שיש לאדם אינה אמורה להוות בהכרח, סתירה לתנועה הנפשית של ענוה וביטול. לתוספת הסבר יש לציין את ההבחנה שבין 'שפלות' ל'ענווה': 'שפלות' מורה על העדר ושלילת המעלות שבו, "שפל אנשים", שאכן אין בו איזו מעלה. מה שאין כן 'ענוה' היא רגש שבלב, כלומר, עובדתית יש לו מעלות והוא אף יודע מהם, ולמרות זאת, מצד רגש הלב נמצא הוא בתנועה של ענווה.

וכידוע הפתגם של הרב מנחם מענדל מהורודוק שיש מי שאין לו שום מעלה כלל, ואף על פי כן יש בנפשו רגש של גאווה והתנשאות; ולאידך, יש מי שהוא בעל מעלות גדולות ונפלאות, ובכל זאת, יש בנפשו רגש של ענוה וביטול.

הענווה של משה רבינו

וראיה לדבר - ממשה רבינו, שנאמר בו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), והרי אין צורך להאריך בגודל מעלתו של משה רבינו - "נבחר מכל מין האדם", ובוודאי לאחרי ש"משה קיבל תורה מסיני", ובוודאי ידע והכיר משה רבינו במעלתו שהוא הוא זה שזכה לקבל את התורה, ואף על פי כן, היה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וכידוע ביאור אדמו"ר הזקן שמה שכתוב "מִכֹּל הָאָדָם" הכוונה אפילו ביחס לאומות העולם!

וההסברה בזה - מפני שמשה רבינו ידע שכל מעלותיו אינם אלא מפני שניתנו לו במתנה מלמעלה, ואילו היו נותנים את אותן המעלות למישהו אחר, הרי ייתכן שהוא היה מגיע לדרגה נעלית יותר.

וזהו מה שכתוב "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך" (נוסח ברכת 'אלוקי נצור' שבתפילה) - שלכאורה, בידעו את גודל העילוי בכך שהקדוש ברוך הוא פותח את לבו בתורתו, כיצד יכול להיות בתנועה של ענוה וביטול, "ונפשי כעפר לכל תהיה"?! והביאור - שהיא הנותנת: מכיוון שאין זו המעלה שלו, כי אם מה שנותנים לו מלמעלה, "פתח לבי בתורתך", לכן, נמצא הוא בתנועה של ענוה וביטול.

כמו העפר הגשמי

וענין זה בא לידי ביטוי גם ב"עפר" הגשמי ממש: כאשר מצד אחד - יש בו מעלה גדולה ביותר, שהרי "הכל היה מן העפר", "אפילו גלגל חמה" (כפי שנאמר בקהלת רבה), ולאידך, יש בו תנועת הביטול והענוה, שהרי הכל דשים ודורכים עליו והוא שותק.

והנה כשם שדווקא בו בעפר, יש את כח הצומח המצמיח את כל הצומח עלי אדמות, כך דווקא בתכונת הענווה יש בה את הכח להצמיח את "צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" בגאולה האמיתית והשלמה, ותיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת במדבר ה'תשמ"ה)